כתב סופר גיטין חלק ב ט

במשקר למה נאמן ביחיד במום הא ע"ל משני צדדי' וע"כ כשאינו מכחישו ואביי חידש משום שלח ואחוי ואפשר לברר צריך לחוש. והא"ש דל"ק לרבא ממקוה דמודה רבא דנאמן בלא שתיק' משום דע"ל למדוד אחריו ויתברר שקרותו כנ"ל והיא נכון מאוד:

וא"ש בזה מה דנתקשה רשב"א בקדושין במקוה ל"ש שלח אחוי דאם נמדוד עכשיו וימצא פסול אפשר עכשיו נחסר עיי"ש, וגם בלא"ה צ"ב דאמר שלח זה שייך במום שלח בגדיך עיי' תוס' שם. לפמ"ש א"ש הכל ממקוה מעיקר' ל"ק לי' לרבא דנאמן משום דע"ל ול"ק רק ממום וע"ז מתרץ אביי שלח ואחוי כנ"ל ועיי' בכ"ז:

שיטה ב' השיטות רוב ראשוני' רמב"ן רשב"א ריטב"א בקדושין ותוס' רי"ד חולקי' על ר"ת דע"א נאמן לאסור אפי' במקו' דאתחזק התירא ובוודאי בעני' מכחישי' אינו נאמן אבל באינו יודע נאמן והכא בפועל גרע דחזק' שלא פשע בשמירתו ולכן צריך דווקא בידו או הי' בידו והנה רמב"ן ורשב"א כתבו דע"א נאמן להתיר הגם היכא דאתחזק מספקא לש"ס יבמות משו' דאיכא חזק' איסור אבל לאסור לא מצינו שלא יהי' נאמן נגד חזק' היתר. ודברי' אלו אין להם מובן דבכ"מ אמרי' אוקמי' אחזק' כשרות וחזק' היתר וכבר עמד על זה והרבה לתמוהא בפ"י בק"א בקדושין ולא עלה בידו פתר לדברי' ז"ל. ולפע"ד נראה כוונתם רצוי'. ואקדי' עוד מלתא דתמוהא לי טובא במ"ש רמב"ן בחי' יבמות דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק אינו נאמן דהא ע"א אומר נתקדשה או א"א שזינתה אינו נאמן להחמיר וצ"ע שם איכא חזק' פנוי' או חזק' כשרות והיתר לבעלה. ונ"ל גם לפי ספיק' ש"ס יבמות אי ע"א נאמן נגד חזק' בודאי לא ס"ד לומר דאין דברי עד כלום נגד חזק' אלא שאין דבריו נאמני' כ"כ לסלק חזק' לגמרי שיהי' וודאי מותר ע"פ דבריו ובהא מספקא או אפשר דבריו אלימו כ"כ עד שלא ישאר לנו ספק ומסולק' החזק' לגמרי ולפ"ז בדבר שבערוה אם נאמר היכא דלא אתחזק נאמן ויש עדו' ע"א במקו' דבר שבערוה אלא במקו' חזק' אינו נאמן שאינו אילם לדחות החזק' תינח להתיר אבל לאסור כגון נתקדשה או זינתה תהי' אסור' מספק וע"כ דאין דברי עד א' מועילי' כלום בדבר ערוה כמו בממון שאין מקו' לדבריו רק לחייב שבועה וכשאינו יוכל לשבע משלם שהי' לו לידע עיי' תוס' רי"ד ורשב"א קדושין ס"ו. ולכן אפי' לא אתחזק אינו נאמן וא"ש דברי רמב"ן ביבמות כנ"ל. והא"ש מ"ש רמב"ן ורשב"א בקדושין כיון דע"א נאמן להתיר היכא דלא אתחזק חזי' שיש עדות ע"א באיסור רק דש"ס מספקא אי אלי' לדחות החזק' וכ"ז להתיר אבל לאסור גם להך צד דלא אלי' לדחות חזק' לגמרי עכ"פ ספק עושה ומספיקא עכ"פ אסור כנ"ל נכון מאוד:

ובמאי דכתיבנא א"ש מ"ש תוס' בקדושין הגם דע"א נאמ' כגון בניקור הגיד או שומן חתיכה זו מ"מ לאסור אינו נאמן. והנה מה דס"ל לתוס' דיותר נאמן להתיר מלאסור יפה מפרש פ"י בקדושין ובריש גיטין דלהתיר נאמן משו' א"א חוטא וכו' אבל לאסור י"ל לצעורי מכווין. אבל מ"ש תוס' דנאמן להתיר שומן חתיכה זו וניקור גיד צ"ע הא באלו ליכא חזק' איסור וגם לאסור נאמן והא הא דאביי איירי באיכא חזקת היתר ולא צריך תוס' לומר לאסור שאני וכבר נתקשה במהרי"ט ופ"י והפלאה בקדושין בזה וצ"ע טובא. ולדברינו א"ש דהכי קאמר הגם דע"א נאמן להתיר בגיד וחתיכ' חזי' דיש מקו' לעדות ע"א באיסורי' הגם באתחזק אינו נאמן באפשר כספיקו' ש"ס היינו להתיר ולדחות החזקה לגמרי אבל לאיסור הי' לנו לעשות ספק ע"פ דבריו כיון שיש לו עדות באיסור וע"ז כ' דלאסור שאני די"ל לצעורי לא נאמן כלל. ואפי' ספק אינו עושה במקו' חזק'. כנלפע"ד והדברי' ברורי'. עיי' ראש מ"ק פ"ג סי' ע"ח בשם מהר"מ דנאמן להתיר אבל לא לאסור ג"כ כוונתו כמ"ש בתוס' עיי':

והנה הראשוני' הללו לפי שיטתם דע"א נאמן והוכיחו כן מלשון אביי דאמר נאמן ואי משו' שתיק' כהודאה לא שייך נאמן וע"כ משו' דנאמן בעצמו ולאו משום שתיקה דבעלים והוכיח אביי כן ממתני' דקתני מכחישו אבל אינו יודע נאמן והקשו לנפשם מש"ס יבמות דאמר תדע משו' שתיקה כהודאה מדרבנן דר"מ וקשי' לאביי ותירצו דאביי מוקי רישא כר"מ דמחייב בתרי ומכחיש או דאביי ס"ל כאידך לשנא בכריתו' משו' דאיכא מגו:

ונ"ל להוכיח דגם רי"ף שיטתו כשיטתם דבקדושין העתיק הא דאביי בנטמאו טהרותיך ובשורך נרבע. ושביק להא ע"א אמר אכלת ואם כי אין דרכו להביא מה דלא נהוג עתה הא מביא שורך נרבע דג"כ ל"ש עכשיו פסול שמזכר וע"כ דמביא דנלמוד ממנו למק"א ולמה השמיט הא דאכלת חלב. ונ"ל דס"ל דהא דאמר אביי אכלת חלב נאמן אפי' באינו יודע ומייתי ראי' ממתני' ומוקי מתני' כר"מ. אבל הרי"ף כ' בזה הלכתא כרבנן דרבי' נינהו וצריך שיודע דווקא ולא חייב רק בשתק משו' שתיקה כהודאה ולכן השמיט הך דאכלת חלב דלא נלמד משם למק"א דבחלב בעי שתיקה כהודאה או דאביי ס"ל כאידך לשנא דכריתות ורי"ף פסק כהך לשנא כסתמא דש"ס יבמות דאמר בפשיטות תדע ויפה השמיט הך דאכלת חלב כנ"ל. ומוכח ממילא דס"ל כרמב"ן ורשב"א דלר"ת כל דברי אביי בהנך תלתא דחלב ושורך כרבע ונטמאו הכל משו' שתיק' כהודאה ומה טע' שהשמיט אכלת חלב כנ"ל ועיי':

ומצאנו מקו' ישוב בזה מה דקשי' על הר"ן דבקדושין נקוט לעיקר כשיט' הר"ת וכאן בגיטין כשמביא הרי"ף הך מעשה דר"א בס"ת כ' דאינו נאמן משו' חזק' פועל עושה פעולתו בכשרות. לפי שיטתו בקדושין אינו צריך לכך דכל ע"א אינו נאמן ועיי' בגליון חדושי אנשי שם אולי כיוון לקושי' זו. ולדברינו הנ"ל א"ש דר"ן לעצמו תפס לעיקר שיטת ר"ת אלא כאן בגיטין מפרש אליבא דרי"ף דמייתי לדר"א ורי"ף ע"כ לא ס"ל כר"ת כמ"ש כנ"ל ועיי':

והנה בשעה"מ פ"ח משגגות הקשה לתי' זה דאביי מוקי רישא כר"מ מנ"ל להוכיח דע"א מחייב חטאת דלמא הא שתק חייב אשם תלוי והא ר"מ מחייב בחתיכה א'. ונ"ל ליישב עפמ"ש תוס' רי"ד בקדושי' דאביי קמ"ל בהנך ג' הגם שהוא נוגע לממון של בעלי' ה"א דהוי כדבר שבממון קמ"ל דנאמן עיי"ש. ואומר בע"א אמר אכל חלב אם מחייבו אשם תלוי ממילא חייב חטאת דהא בכ"מ דלאו ממון ע"א נאמן רק להפסיד ולהוציא ממונו ה"א דאינו נאמן ושפיר אמר אביי טעמא דמכחיש הא שתיק מהימן מה תאמר דשמא רק ספק עושה לחייבו אשם תלוי. כיון שע"כ לו להוציא ממון להביא א"ת ממילא חייב חטאת כיון כל היכי דליכא דררא דממונא נאמן באיסורי' בוודאי כנ"ל נכון ועיי':

אלא לפ"ז לא מוכח ממתני' דכריתות דע"א נאמן בכ"מ כל היכא דאיכא דררא דממונא כגון שורך נרבע ונטמאו טהרותיך. די"ל דווקא לחייבו חטאת כיון שעכ"פ מחויב א"ת ממילא חייב חטאת שדמי' שווי אבל לאסור שורו וטהרותיו מנ"ל דנאמן והי' ש"ס יוכל לעשות צריכותא דממתני' דכריתות לא ידענו אידך מטעם שכתבתי. אלא כיון דלאידך לשנא בכריתות משו' מגו רישא כרבנן ולרבנן צריך חתיכה א' משתי חתיכות לא נתחייב ע"פ העד א"ת אם לא שדבריו עושי' וודאי וחייב חטאת כנ"ל ועיי' בכ"ז. והא דמייתי ש"ס יבמות ממתני' דכריתות דע"א נאמן היינו היכא דליכא דררא דממונא דאיירי שם ועיי' כי קצרתי:

והנה הש"ך כ' דרמב"ם ג"כ אחז בשיטה זו דע"א נאמן בכ"מ ומייתי ממ"ש בהלכ' נזירו' ואני מצאתי עוד ראי' ממ"ש סוף משכב ומושב בע"א אומר נטמאו טהרותי' אם מכחיש א"נ ולא כ' באמר איני יודע ש"מ דבאינו יודע נאמן והא דכ' בשותק נאמן לשנא דאביי נקיט דאמר והלה שותק והא דנקיט אביי בשותק כתבו הראשוני' בקדושי' דקמ"ל דלא נימא דשותק גרע דאינו חש לו כלל והוא כמכחיש קמ"ל שותק וכ"ש איני יודע:

ועיי' רמב"ם פ"ח משגגו' ע"א אומר אכל וע"א מכחיש חייב א"ת וה"ה ע"א אומר מת וא' מכחיש וכ' הכ"מ דס"ל לרמב"ם דע"י עדו' עד שאכל הוי כאתחזק חתיכ' איסור ובלח"מ הקשה מש"ס דכריתו' דדייק מע"א אמר אכל והוא מכחיש דפטור הא לא מכחיש חייב חטא' דלמא אבל לא מכחיש חייב אשם תלוי וחיוב חטא' דווקא בשניס' ושותק והיינו רישא דמתני' לכן קשה מדהוכיח אביי בקדושי' דע"א נאמן לחייב חטא' דלמא א"ת ולפמ"ש לעיל בסמוך כיון שמחייבו א"ת ממילא חייב חטא' כיון דליכא דררא דממונא והא פשיטא לש"ס כריתו' היכא דליכא דררא דממונא ע"א נאמן וא"ש עיי':

ועוד ויותר נלפע"ד בשאומר הא דס"ל לרמב"ם דע"א אמר אכל הויי כאתחזק לפנינו חתיכ' חלב זהו לבתר דידענו דע"א נאמן ודבריו כוודאי נחשבי' ומיד כשאמר אכל חלב מחייבו חטא' ואפי' בעליו אומרי' איני יודע והרי אתחזק לפנינו ושוב כשבא ע"א מכחישו מחויב א"ת אבל כשאין ע"א נאמן לחייב חטא' גם א"ת לא מתחייב למ"ד חתיכ' א' משתי' בעי והא"ש דלק"מ קושי' לח"מ מש"ס כריתו' וקדושי' וא"ש עיי':

ובהא ארווח לן מה שיש בו מן הדקדוק במ"ש הרמב"ם שם וכן ע"א אמר מת כו' הא זו ואצ"ל זו דבא"א איכא חזק' א"א ופשיטא יותר שחייב א"ת דאתחזק איסור. ונ"ל דבע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל דווקא כשבא זה שאמר אכל תחלה ושני אמר שלא אכל אבל שזה שאמר לא אבל מעיד תחלה שוב זה שאמר אכל לא אתחזק ע"פ כלל דהא מכחישו שלא אכל אמר תחלה ולא הוי כאתחזק חתיכ' לפנינו והרמב"ם העתיק המשנה בכריתו' ע"א אומר אכל וא' אמר לא אכל ובכה"ג חייב א"ת וסתמא דמלתא זה שאומר אכל מעיד תחלה אבל בא"א נהפוך הוא זה שאמר מת בעלה בא תחלה להגיד חדשו' ו"א אומר לא מת אחריו בכה"ג אין דברי האומר לה מת עושי' כאתחזק חתיכה של איסור לפנינו אלא בא"א בלא"ה היתה בחזק' א"א מעודה והוי כחתיכה משתי חתיכו' והא"ש דכ' הרמב"ם וכן בא"א הגם דזה שאמר לא מת בא תחלה אבל בע"א אומר נתקדשה הגם שזה שמעיד נתקדש בא תחלה כיון דקדמה לו ולדבריו חזק' פנוי' פטור כנ"ל נכון בעזה"י:

שיטה ג' היא שיטת הראב"ד שברשב"א גיטין דס"ל ע"א נאמן ול"ל דפועל גרע והא דאמר אביי כל שבידו נחמץ היינו כל שאומר בשע' שמוציא' מתח"י נאמן ככל עד אבל כשאינו אומר בשע' שמחזורו יש הוכח' נגדו מדלא אמר מיד ש"מ ששקר בימינו ורבא ס"ל דסגי כשנאמר לי' כשפגע בו פ"ר אח"כ די"ל משו' כסופא לא אמר לי' ובסברא בעלמא פליגו ולא תלי' בהי' בידו או עכשיו בידו כלל. ורשב"א הקשה עליו מדמקשה מכה"ג ביה"כ הא כה"ג גם לאביי נאמן והניח בצ"ע. ונ"ל ליישב דראב"ד לא אמר דבר זה רק משו' דקשי' לי' מהא דאביי ורבא בקדושין דס"ל ע"א נאמן לכן פי' פירושו דאביי ורבא פליגו אי צריך שיאמר כשמוסרו לו או לא אבל רב אמי דאמר שורת הדין אינו נאמן לאו טעמו משו"ה דהי' לי' לשאול אם מסר לו בעצמו דאם שלח