כתב סופר גיטין חלק ב י

לו ע"י שליח גם לאביי נאמן דאולי ציוה לשליח שיודיעהו ולא הודיעו ומעל בשליחותו או אולי' באמת אמר לו כאשר ציוהו וע"כ דר"א דאמר סתם דאינו נאמן ולא שאל כך דס"ל אין ע"א נאמן כלל והא ש"ס יבמו' מספקא לי' אי נאמן במקו' חזק' ושפיר אמר לי' רב אסי רבי אתה אומר כך דכה"ג יוכיח דנאמן אבל לאביי ורבא דס"ל בקדושין דע"א נאמן מפרש הראב"ד פרושי דאביי י"ל בשע' החזרו צריך להודיעו כנ"ל ועיי':

והנה המחבר סי' קכ"ז פסק כר"ת דווקא בשתק נאמן ובב"י מביא מ"כ דלא מועיל הכחש' או יודע של בעלי' רק לבעלי' ולאחרי' אסור. טעמו נראה מלשונו שכ' שהוא ממון בעלי' דע"א נאמן באיסורי' אפי' במקו' חזק' להתיר וכ"ש לאסור אלא לבעלי' אינו נאמן דכיון דמפסיד ממונם הוי כדבר שבממון שאין ע"א נאמן בו וכ"כ פ"י בקדושין סברא זו וכ"כ תוס' רי"ד בקדושי' שיש מקום לומר כן וכ"ז לבעלי' עצמן אבל לאחרי' נאמן כנ"ל ועיי' תשוב' ח"ס יו"ד סי' קכ"א דמביא קושי' א' דקשה על המ"כ מש"ס קדושין בשורך נרבע אם בעלי' מכחישי' או אין יודע א"כ איך יקריב הכהן וצ"ל בבעלי' כהן ומקריב בעצמו עיי"ש ולדידי קשי' עוד מהא דס"ת דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך ואא"נ להפסיד ס"ת ניהי דלדידי' כשר אבל אחרי' לא יוכלו לצא' בו ואיך יקרא הוא בציבור לצא' י"ח קריא'. ואפשר לומר דיוצא בו ידי מצות כתיב' ס"ת כשר הגם שא"א לקרו' בו דלאחרי' נאמן מ"מ בעלי' יצאו י"ח ועוד י"ל עפמ"ש הט"ז בסי' רפ"א דס"ת הפסול ואין ניכר פסולו צריך גניזה שלא יכשלו בו אחרי' ואי הי' נאמן לבעלי' אפי' לחומש לא ישתמשו בו שמא יבוא לידי מכשול לקרו' בו אבל כיון שלדידי' אינו נאמן יוכל ללמוד בו וא"א לנו למחו' שמא יבואו אחרי' לידי מכשול הגם שלאחרי' נאמן דהוא יאמר אינו מאמינו ואין בזה חשש מכשול ולאו כל כמיני' להפסידו שלו כנ"ל לדינא אלא דמ"מ משמעו' וא"א נאמן להפסיד ס"ת משמע שהוא ס"ת כשר לכל וצ"ע:

ולכן היותר נ"ל דמ"כ הגם דאזיל בשיטת ר"ת מ"מ ס"ל ג"כ חזק' זו דפועל בוודאי עושה בהכשר כמ"ש הר"ן כאן דסופר עושה בהכשר ואפשר גם ר"ת דלא רצה בזה היינו בכל פועל משמר טהרות או כהן אבל סופר שאומנתו בכך ומפסיד שכר אומנתו בוודאי כותב כהוגן ובהכי א"ש מ"ש הר"ן כאן בסופר שחזק' כ' בהכשר ולא יקלקל בידי' משא"כ במשמר דנטוע' שמירה הוא ועיי' הקצרתי והא"ש דמ"כ לא חידש רק היכא דאינו נאמן משו' הכחשה או איני יודע אבל הוכח' ליכא נגדי בהא ס"ל דלאחרי' נאמן אבל כאן שיש חזקה דלא קלקל לכ"ע אינו נאמן מ"ל בעלי' מ"ל אחרי' כנ"ל נכון:

והנה בע"א אומר נתנסך יינך ובעלי' שותקי' וע"א מכחיש כ' רמ"א דל"מ הכחשתו ובש"ך תמה והקשה מע"א אומר אבכל וע"א ל"א חייב א"ת ע"כ צ"ל דיש לו רגלי' לדבר לזה ולזה ולשני' שתיק' כהודא' וה"נ כן ונדחק. ונלפע"ד דלק"מ עפמ"ש שכ' הט"ז לחלק בין שתובעו ממון בפני עדי' ושותק דפטור ואמרי' דלא חש לי' ובין נתנסך יינך דאמרי' שתיק' כהודא' כיון שרוצה לאסור שלו לא הוי לי' לשתוק דאם האמ' אתו שותה איסור והו' לגעור בו ולפ"ז בא' מכחישו אין שתיק' כהודאה או רגלי' לדבר רק לזה שאומר נתנסך. אבל לזה שמכחישו אין שתיקתו כלל דלא חש לי' דמה יהי' אם ישפוך יינו ואינו אסור ולכן אין בהכחשתו כלום אבל בא' אמר אכל וא' לא אכל אם לא אכל חלב ומביא קרבן עשה איסור ויש בשתיקתו הודא' לזה כמו לזה וחייב א"ת כנ"ל והוא ישוב נכון לפע"ד:

הרמ"א כ' אם הבעלי' אומרי' איני מאמינך אע"ג בלבו מאמין לו כב"ת אין להחמיר וש"ך הרעיש על דין זה כיון שבלבו נאמן לו מה מועיל כשיאמר איני מאמינך עי"ש. וצ"ל קצת סמך לזה מהא דאמר ר"י משמי דר' יוסי מה אעשה שתורה האמינתו כו' לשון זה מה אעשה אין לו מובן ונרא' דהי' מעשה בא לפניו עדו' ע"א ומלמדי' אותו לומר איני מאמינך אע"פ שנאמן לו וכ"ז כשמן הדין אינו נאמן רק הוא מאמין לו בלבו מלמדי' אותו לומר איני מאמינך ויש בידו לבטל דבריו ע"י אמירתו ולכן אמר מה אעשה לדבר זה כיון שתורה האמינתו לא תלי' בנו להאמינו או לא כנ"ל:

הרמב"ם הלכו' פסולי מוקדשי' כ' דראוי' להחמיר ולהאמין לעד וכ"כ בפי"ב ממעשר ונפקא לי' מהא דאמר ר"א שיר' הדין א"נ כ"כ כ"מ. והמחבר לא הזכיר מזה כלום אדרבא כ' מלמדי' אותו לומר איני יודע וצ"ב הוא מוכח כן מלשון שור' הדין וצ"ל דמפרש כדמפרש חי' ר"ן דמה"ת דהיזק אינו ניכר פטור אינו נאמן ואחר תיקון חכמי' אם מזיד חייב ונאמן מכח מתוך שנאמן להפסיד לעצמו אלו דבריו ז"ל. ונ"ל עד"ז להבין לשון רבי אתה אומר כך דמיותר. ונ"ל עפמ"ש פ"י בסוגי' דמטמא כו' דלחזקי' לא מוכח מכה"ג דהא מה"ת א' שוגג וא' מזיד חייב ונאמן מכח מתוך אלא ר"י לשיטתו משמי' דר"י א"ש. וי"ל דלא קשי' לר"א מכה"ג דאולי ס"ל כחזקי' וליכא ראי משם אלא מדאמר שור' הדין א"כ מוכח דס"ל ל"ש היזק כמ"ש חי' ר"ן מקשה שפיר מכה"ג וזהו שאמר רבי אתה אומר כך בזה"ל שור' הדין הכי אמר ר"י כו' כנ"ל וק"ל:

בש"ע סעי' ג' ע"א נאמן להתיר אבל לא להחמיר וש"ך נדחק בפירושו ונ"ל כוונתו הגם שנאמן להתיר היכא דליכא חזק' אבל לא להחמיר היכא דאין לו נאמנו' כגון באתחזק היתר לא אמרי' כיון שנאמן באיסורי' נחמיר עכ"פ מספק כדבריו קמ"ל וא"ש לשון להחמיר ולא כ' לאסור ולמ"ש אפי' להחמיר מספק או לחומרא בעלמא א"צ. ורמ"א כ' בלא אתחזק נאמן אפי' לאסור לא כ' להחמיר דכוונתו שנאסר וודאי ע"פ. ואפשר ויותר נרא' דכוונ' מחבר דנאמן להתיר אפי' היכא דאתחזק איסור כמ"ש רמב"ן ביבמו' דלאמת כן הוא ושאלות בעלמא נינהו אבל לאסור אינו נאמן כמ"ש פ"י דלא דייק לאסור או לצעורי מכווין וכן מורי' דברי מהר"מ שברא"ש ע"ק פ"ג סי' ע"ח ומביאו ב"י ססי' זה. אלא דרא"ש כ' כאן דל"נ להתיר באתחזק איסור, ורמ"א אחז בשיטה זו. ואפשר דוקא היכא דאיכא טרחא כגון בניקר א"נ להתיר וצ"ע לדינא:

עוד בסוגי דע"א נאמן א) פתח דברינו יאירו בביאור הלכה בפלוגתא דאביי ורבא. הרא"ש דהלכה כרבא דבכ"מ הלכה כרבא בר מיע"ל קגם, וכ' הגם דמשמע משני מעשי' שבאו לפני ר' אמי דכאביי ס"ל מ"מ הלכה כרבא, ורשב"א בשם ר"ח הוסיף עוד להוכיח דר"א כרבא ס"ל מדשאל ס"ת ביד מי משמע אי הי' ביד סופר הי' מאמינו הגם שאין בידו לכתוב האזכרו' שלא לשמה עוד. וע"כ כרבא ס"ל ורשב"א דחה ראי' זו די"ל דבידו לגרר האזכרות כולן ולכתבן שלא לשמה וזה דוחק לעשות עביר' רבה כמה פעמים למחוק השמות וגם איכא טרחא מרובה לגרר כולן ולכתבן בודאי אין זה נכנס בגדר מגו שיעשה כמו שאומר. אלא דרשב"א הוכיח דבריו דאל"כ תיקשי דר"א אדר"א דבמעשה טהרות שעשיתי עמך כו' ע"כ משו' דאביי ס"ל דאל"כ מה הקשה לו מכה"ג ביוה"כ וע"כ כאביי ס"ל ומשו' שאינו בידו והוא קושי' עצומה. והי' נ"ל ליישב. הנה הטעם דס"ל לאביי דאינו נאמן רק כשבידו חלקו הראשוני' הר"ת והרא"ש ס"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה דטהרות וקדשים בחזק' היתר עומדי' והרבה מן הראשוני' ס"ל דע"א נאמן נגד החזקה עכ"פ לאסור והכא שאני משום חזק' דפועל ושומר לא קלקלו מה שתח"י ולכן צריך בידו. והר"ן בקידושין אחז כשיטת ר"ת דוקא בשתיקה כהודא' נאמן משא"כ כאן, וכאן כ' על ס"ת ביד מי דחזקה דפועל עושה פעולתו בהכשר ואינו מקלקל וצ"ל כיון דס"ל כר"ת לא הי' צריך לחדש סברא דפועל אלא דאינו נאמן משום דמעיד נגד החזקה ודוקא בשתקו הבעלים נאמן וצ"ע לכאורה ועיין בחידושי אנשי שם ודבריו מגומגמי' ומחוסרי' הבנה ואולי כיוון להנ"ל. אלא דנ"ל פשוט דס"ל לר"ן דבס"ת לא שייך חזקת כשרות דהא הסופר שכתבו מעיד שתחלת עשייתו בפסול ולא הי' לפנינו ספר כשר מעולם משא"כ בטהרות שהי' בחזקת טהור וכן קדשים היו בחזק' כשרו' וראוי' למזבח משא"כ ס"ת וכן נראה סברת ט"ז סי' קכ"ז סק"ד דבס"ת ליכא חזק' והוא פשוט לכן הוצרך הר"ן לומר בס"ת דאיכא חזק' שעושה מלאכתו באמונה בהכשר אלא דצ"ל כיון שע"כ צריך לחדש סברא זו דפועל גרע מכל עד אחר מה"ט למה לי' לר"ן לאחוז בשיטתו של ר"ת מכח הקושי' דאבי דקדושי' אדאביי דהכא לסברא הנ"ל דפועל גרע בלא"ה א"ש וכתירוצן של ראשוני'. וכן קשה על ר"ת כיון דע"כ מוכח סברא זו מס"ת א"כ לק"מ מאביי אלא דבר"ת י"ל דס"ל דר"א כרבא ס"ל ומשום דאשכח ול"א לי' היום כדדחיק הרא"ש אבל לר"ן קשה כהנ"ל. ונ"ל דר"ן ס"ל דבשומר טהרות אין חזקה דלא יתעצל דהוא ושב וא"ת שלא שמר היטיב וכן בכהן המפגל ליכא חזקה אולי הי' שוגג אומר מותר או טעה וסבר שלמים הן אבל בסופר שהוא אומן באומנתו יחי' ופלוני שכר אותו לכתוב לו ס"ת כשר בוודאי רחוק לומר שכתב אזכרת שלא לשמן וכ' חומש חילוף ס"ת כנ"ל לשיטת הר"ן עיין:

ומעתה אומר אני לשיטת ר"ת ודעימי' דאין ע"א נאמן נגד החזקה חוץ כשהוא בידו ורבא ס"ל הי' בידו ג"כ מהני, כ"ז בטהרות וקדשי' דאיכא חזק' כשרו' גמור. אבל בס"ת דליכא חזק' כשרו' רק מסבר' אנו אומרי' מסתמא בהכשר נכתב בזה אפשר גם אביי מודה דלא בעי בידו רק הי' בידו סגי דלא בעי מגו גמור נגד סברא ואומדנא דבהכשר עשה, וכ"ש כשנאמר בטהרו' וקדשי' איכא תרתי חזק' כשרון וגם חזקה שלא קלקלו משא"כ בס"ת איכא רק חדא מלתא מסתמא עשה בהכשר, ולפ"ז ל"ק ר"א אדר"א דבמעשה ראשון ס"ל דאביי דבעי בידו דווקא דאיכא חזק' טהרות משא"כ בס"ת דליכא חזקת כשרות ס"ל דסגי בהי' בידו כנ"ל ועיין:

אלא דכ"ז לא יועיל לן ליישב דברי ר"ח שכתב דר"א ג"כ כרבא ס"ל לפמ"ש אין ראי' דס"ל כרבא במקו' דאיכא חזק' כשרות מתנגד ואדרבא מוכח מהא דטהרות שעשיתי לפלוני דכאביי ס"ל וצ"ע. וליישב דברי ר"ח נלפע"ד בשאומר דהולך הוא בשיטת כמה ראשוני' דס"ל דלאמת קיי"ל דע"א נאמן נגד חזק' להתיר ולאיסור וסוגי' דיבמות שאלות בעלמא נינהו. אבל באמת מוכח מאביי ורבא בקידושין דס"ל דע"א נאמן נגד חזק' אפי' לא הי' בידו מעולם והכא שאני דפועל גרע טובא ובהא פליגו אביי ורבא אי בעי בידו או הי' בידו סגי וכ' ר"ח דהלכתא כרבא דבפועל סגי בהי' בידו. וכ' דר"א הכי ס"ל היינו דנגד סברא דפועל עושה פעולתו בהכשר סגי בהי' בידו. וכ' והא דס"ל לר"א בטהרות שעשיתי דבעי בידו