כתב סופר גיטין חלק ב ח

מקשה מבריי' משו' דבמתני' אינו מפורש וביותר הי' לי' להקשו' ממתני' דתרומ' תחלה וכ"ש דקשי' לרש"י ומהא דהקשה תחלה מבריי' דשילם חולין טמאי' ל"ק כיון דמפורש שם ר"מ עדיפא לי' להקשו' ממה דמקשה מכח סתם מתני' ר"מ אבל מדמקשה מבריי' דם שמרק קוד' מתני' דתרומ' צ"ע. ונ"ל דלכאורה קשי' טובא על דמקשה מהמעשר ומטביל י"ל התם משו' עונג שב' לא רצו לקנוס שוגג אטו מזיד ועיי' ביצה י"ז ע"ב. וצ"ל דמקשה להך צד שם דעבר ואפה לא אסרו במזיד משו' עונג שב' והא דמעשר ומטביל באית לי' אחרינא ושפיר קשה א"כ לקנוס שוגג נמי לר"מ אבל אם עבר ואפה אסור ומתני' בלית לי' י"ל אם כי קנסו מזיד ולא חשו לעונג שבת אבל לקנוס שוגג אטו מזיד ולבטל מעונג שבת לא רצו וכיון דדבר זה נשאר בספק בביצה שם ול"ק רק תפשט מהכא לכן בדין להקדי' קושי' מדם שקשה לרבינא בוודאי כנ"ל עיי' וק"ל:

ת"ש המטביל כלים כו' הקשה תוס' בתימא למה מקשה מסיפא דמעשר תחלה והדר מרישא ועיי' פ"י ומ"ש דמעשר ע"כ ר"מ מדכייל להדדי מעשר ומבשל וקתני שוגג יאכל זה אינו מוכרח די"ל שוגג היינו במוצאי שבת ומזיד עולמית וכ"כ הרע"ב ותוי"ט שם ומ"ש מסיפא דקתני נוטע בין שוגג בין מזיד דעקר וזה כר"מ וקשי' לכאורה על הרע"ב ותיו"ט נ"ל דל"ק דבאתרא דר"י חמירא להו והיינו בריי' דמקיל ר"י באתרי' אבל בכ"מ קילא להו כמו דמתרץ לר"מ וא"ש. אלא דצ"ע איך אפשר דמתני' כר"י ושוגג דשב' ומעשר במוצאי שב' הא ר"י בדרבנן לא קניס ולמה במעשר אסור ער מ"ש והא כייל להו להדדי וע"כ ר"מ הוא וצ"ע על הרע"ב ותוי"ט וגם על תוס' ורש"י שכ' משו' דסתם מתני' ר"מ בלא"ה א"א כר"י כמ"ש. וי"ל עפמ"ש רשב"א לעיל כדמתרץ לקמן דאתי לערומי בכ"מ באמור דלא מוציאי' ממון קנסי' רק בממון לא עיי' לעיל בד"ה שלא יהי' כ"א הולך ולפ"ז י"ל שפיר מתני' ר"י כמובן ועיי'. ובישוב קוש' תוס' דלא מקשה מרישא תחלה [עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' ס"ב ואו"ח סי' ע"ו. המגי']:

ע"ב. והא הכא דמדאוריי' חד בתרי בטל כו' צ"ע גם אם מדאוריי' לא בטל אבל עכשיו שכבר הם מפוצעי' בטלים רק מדרבנן אסור לפצוע לכתחלה וקא קניס שוגג. ונצטערתי על זה עד שמצאתי שכבר עמד בזה בפרי תואר סי' צ"ט והוכיח מזה כראב"ד דאין מבטלי' איסור לכתחלה דאורייתא הוא ולשיטת תוס' דדרבנן הוא קשי'. ולדידי נרא' דיש סייעתא למה שהעלה בנב"י תנינא דביבש לכ"ע אין מבטלי' מדאוריי' והארכתי בזה במק"א, ומכאן ראי' ברורה ועיי':

משום דאתי לערומי כו' כ' רשב"א לעיל כ"ג ע"א הא דל"א לערומי במטמא ומדמע דלהוציא ממון לא קנסו כ"כ ולאסור שלו קנסו ביותר והדר הקשה א"כ מה מקשה דר"י אדר"י ממבשל בשב' וע"כ דגם לאסור הוי כמו להוציא ממנו כיון שמפסיד שלו ואסור עליו וכ' דהי' יוכל לתרץ כן ואני לא אבין מ"ש להוכיח דמה שאסרו לו שלו הוי כמו להוציא ממנו מדמקשה ממבשל כו' עדיין קשה מה מקשה הא במבשל לא אסרו רק עד מוצאי שבת ולא מפסיד ממון רק שלא נתקיימה מחשבתו לאוכלו בשב' משא"כ מטמא וצל"ע:

ובעיקר תי' רשב"א לחלק בין הא דפצוע אגוזי' ובין מטמא מלבד שהחילוק בעצמו רחיק מה לי לאסור המותר ומה לי לחייבו ממון סוף כ"ס מפסיד מלבר זה רחוק להעמיד זה בתי' ש"ס דאתי לערומי הא ערומי שייך גם במטמא ולחלק בין להוציא או לאסור זה לא נזכר ועיקר חסר ואין לו רמז ורמיזא בלשון התרצן. ולכן הנכון בזה מ"ש מהרמשי"ף דאתי לערומי לעולם גם כשיתוודע שהוא מזיד יאמר כי לא הי' כוונתו לבטל רק לדבר אחר וכן כ' רש"י שוגג היתי ולא נתכוונתי לבטל ולולי שקנסו גם בשוגג הי' תקנתם על חנם לעולם לא יקנס משא"כ במטמא יוקנס עכ"פ כשיתברר שהוא מזיד לא יהי' לו מציל מקנס חכמים ואלו דבריו וברורי' המה:

ואם לקטו יענו בא' ומאתים. כ' רש"י דהו"ל שוגג דלא נתכווין ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר [ביאור דברי רש"י אלו עיין בתשו' הנ"ל עיי"ש בדין אומר מותר ובדין מבטל בשוגג דקיי"ל לא קנסו ומה שהקשה ב"י על סתירת הטור עיי"ש תי' נכון. המגיה] ת"ר הי' עושה עמו בטהרות וכו' הי' עושה עמו בזבחי' וכו'. נ"ל דתרתי צריך דבטהרות ה"א משו' דלהחמיר נאמן אבל בקדשי' דאית בי' ג"כ קולא דאם שקר ענה בו מייתי חולין בעזרה אח"כ מ"מ נאמן ואי אשמועי' קדשי' ה"א כיון דאית בי' לקולא אינו נאמן בסיפא קמ"ל טהרות ג"כ וא"ש לרבא. אלא לאביי לפי' רש"י דאיירי רישא בין שחיטה לזריקה ואם מאמיני' לו ואינו זורק שוב ליכא קילא שמקריב קרבן אח"כ הא מדין חייב קרבן כיון שנפסל בין שחיטה לזריקה. ולרא"ש ודעמי' א"ש גם לאביי דרישא איירי אפי' אחר זריקה ולרש"י ג"כ י"ל דאיכא רבותא לאביי דה"א בקדשי' ליכא מגו דמפגל באמת דהא איסורא דאורי' קעביד משא"כ בטהרות שאין בו איסור רק דרבנן ויש להאריך וק"ל:

אמר אביי כל שבידו נאמן כ' רש"י שבידו לעשות כמו שאמר ובכהן העובד דאי בישראל ושחיט' בזר כשירה הא אין בידו לפגל בזריקה [בביאור שיטת רש"י ורא"ש ומרדכי בסברת בידו דקאי אביי עיין תשו' המחבר יו"ד סי' פ"ב. המגי']:

רבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' כ' רש"י אע"פ שאין בידו. הנה אי הטע' לאביי משו' מגו קשה להסביר טעמא דרבא הא מגו למפרע בודאי ל"א ולמה יאומן אלא שכבר כתבנו דכוונ' רש"י ג"כ משו' בידו הוי כבעלי'. ועוד י"ל דרבא ס"ל דנאמן בלא שום דבר ואביי הוא דס"ל דא"נ רק בידו ע"י מגו ורבא לא בעי מגו ואפי' לא הי' בידו מעולם ול"ל חזקה דפועל שכתבו הראשוני'. אלא לר"ת דאביי ורבא דווקא בשתיק' ס"ל דנאמן והכא במכחישו או לא ידעתי צ"ל לרבא אינו בידו כבידו ולהכי הוצרך ר"ת לחדש כל שהוא בידו נאמן. ולר"ת הטע' דאביי' משו' הימני' כמ"ש ורבא ס"ל כל דהימני' פ"א וכל דלא אשכחי' הגם שאין עכשיו בידו נאמן משו' דהימני' תחלה ועיי':

אבל ראיתי במרדכי בקדושין משמי' דראבי' דרבאו ואביי לא פליגו ורבא ג"כ בבידו איירי רק דמפרש באשכחי' ול"א לי' גם בידו א"נ. ונ"ל דרש"י לא יוכל לפרש כן דהא כ' בקדשי' דוקא בין שחיטה לזריקה דבידו עוד לפגל וא"כ איך אפשר לומר דרבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' היינו סיפא כשהוא בידו רק אשכחי' ול"א לי' הא אמר לי' ביום פלוני וא"א בקדשי' שעדיין בידו כיון שהוא יום שלאחריו. ולכן עכצ"ל דרבא פליג על אביי ואמר בסיפא הגם דאיירי שאינו בידו מ"מ דוקא באשכחי' ול"א לי' אינו נאמן וכן צ"ל לרא"ש לפמ"ש דס"ל משום שבידו לעשו' ודוקא עדיין בידו ג"כ צ"ל רישא בין שחיטה לזריק' ובסיפא ממילא אינו בידו וע"כ דרבא פליג וכ"כ הרא"ש בפשיטו' דרבא פליג אבל המרדכי דס"ל משו' הימני' וא"כ בקדשי' גם אחר זריקה בידו מקרי לאביי שפיר י"ל רבא ג"כ ס"ל כאביי וסיפא בעדיין תח"י רק שלא אמר לי'. כנ"ל לבאר על נכון ועיי':

והנה יש כאן ג' שיטות א' שיטת ר"ת דאביי ורבא ס"ל אין ע"א נאמן לאסור רק בשתק ובאופן שאמר הי' לך למידע. וכאן מיירי במכחיש או איני יודע ופליגו אביי ורבא אי צריך בידו או הי' בידו סגי ויש מן הראשוני' שמביאי' ר"ת דהכא באיני יודע ובמכחיש י"ל אפי' בידו וכ"ש בהי' בידו א"כ ובש"ך רסי' קכ"ז תמה מאוד מנ"ל לומר אפי במכחיש ובמרדכי כ' דא"א לומר הכא במכחיש דבמפגל מכא ידע להכחיש וע"כ באיני יודע ועיי' פ"י:

והנה הראשוני' כולם כא' מורי' חיצי השגותי' על ר"ת ורובם הרגיש בתוס' יבמו' וכ' דעיקר הוא נאמנו' העד אלא כשאמר לי' יש לך לידע והוא שתק ש"מ שיש לו רגלי' לדברי העד ולכן אמר אביי נאמן כי עיקר נאמנ' העד ודוקא בעד כשר אבל גזלן לא ובאשתך זנתה ג"כ משו' רגלי' לדבר ס"ל לאביי דנאמן ורבא ס"ל בדבר שבערוה ל"מ רגלי' לדבר. ובכ"ז עדיין לא נתיישב מה שהקשו מהא דינאי דהי' עומד וצווח וגם מה שמקשו מהא דמקוה פסולה בודאי לרבא דלא ס"ל משום שלח ואחוי מה זו שתיק' שייך במקוה וקושי' אלו צריכי' נגר לישבם ולתקנתם:

ואשר חנני הי"ת הוא בשנקדי' תחלה לבאר קצת פלוגתא דאביי ורבא ע"פ שיטתו של ר"ת דאביי ס"ל כל שרגלי' לדבר נאמן ע"א בערוה ורבא חולק. נ"ל דהא דע"א אינו נאמן משו' דאיכא חזק' וכל שאיכא רגלי' לדבר ע"י רגלי' לדבר נגרע החזק' ובמקו' דליכא חזק' ע"א נאמן וזהו בכל איסורי' אבל בדבר שבערוה פליגו אביי ורבא דאביי כשיטת מהרי"ק ודעימי' כל דלא אתחזק ע"א נאמן אפי' בדשב"ע. ולכן בע"א אמר אשתך זינתה ושתק דאיכא רגלי' לדבר ואיתרע החזק' נאמן ורבא ס"ל כרמב"ן ביבמו' דגם בלא אתחזק כל שבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ולכן ס"ל דבאשתך זנתה א"נ כנ"ל:

ואחר הוצעה אומר אני בישוב הקושי' מהך דינאי בשנקדי' עוד קושי' א' חמורה שהקשה הפלא' בקדושין לפמ"ש רש"י שם דליכא חזק' כשרו' בינאי כיון שאין דני' עליה' איך מייתי אביי ראי' בינאי שאני דליכא חזק' כשרו' משא"כ באשתך זינתה. ונ"ל ע"פ הנ"ל דקושי' מתורצת בירך חבירתה דאביי מייתי ראי' לדינו דכל דליכא חזק' ע"א נאמן בדבש"ע ובשתק איתרע חזק' ע"י רגלי' לדבר, ומביא ראי' מהא דינאי דנאמן מה תאמר שם ליכא חזק' הא ליכא רגלי' לדבר דהא לא שתק ונאמן משום דליכא חזק' ה"ה בכ"מ דליכא חזק' וזה שרצה להוכיח וממילא באשתך זינתה דאיתר' חזק' דנאמן ומיושב קושי' הראשוני' שם ליכא שתיק' כיון דליכא חזק' ל"ב שתיק' ומיושב קושי' הפלא' כנ"ל נכון מאוד:

ונבוא ליישב מהא דמקוה לס"ד דרבא איך הבין במקוה דפסולו ביחיד ומה שתיקה שייך שם. ואקדי' הרמ"א בסי' קכ"ז די"א דהיכא דאמר שלח ואחוי נכרי עומד ומנסך יינך צריך לחוש לדבריו והוא מר"ת בתוס' קדושין. והקשה ש"ך הא ש"ס ערוך הוא בקדושין. ונלפע"ד דצל"ע מ"ש לר"ת דכל שאפשר לברר צריך לברר והוציא כן מתירוצו של אביי שלח ואחוי י"ל שם להכי נאמן מדינא כיון דמלתא דעבידא לאגלוי הוא וכל דע"ל נאמן. אבל באמר בוא ואראך נתנסך יינך דלאו מדע"ל הוא דכשנרצה לברר ולא נמצא הנכרי יאמר כבר חלף הלך לו, וצ"ע לכאורה. ונ"ל דא"ש דהגם בעד המעיד שיש בו מום והוא מכחישו בכל צד יש להאמין משו' דמעיד בעביד לאגלוי זה שמעיד שמום בו אפשר לאגלוי וכן בזה שאמר שאין בעצמו מום ואין הכרע להאמין לא' מהם וע"כ דהכי אמר אביי כיון שאפשר לברר צריך לחוש ולברר ויפה כ' ר"ת ה"ה בבוא ואראך נכרי מנסך כיון שאפשר לברר אולי ימצא שם צריך לברר וא"ש. ולכן כ' רמ"א בשם י"מ שאומר כיון שאפשר לפרש בש"ס כמו שכתבתי ולכן מביא בשם ר"ת כנלפע"ד ועיי':

ואומר מעתה דרבא ג"כ ס"ל דמשו' מד"ע לאגלוי נאמן אלא דקשי'