כתב סופר גיטין חלק ב פט

ביב קכ"ז ופ"י בכתוב' דהטעם דאמרי' דלהפליגה אמר כן עיי"ש. והנה טעם זה דלהפליג' בפשוט נראה דלא שייך רק לר"י דס"ל דאמרי' להפליג' אבל לרבנן דאפי' בע"מ שתבעלי לרקיע ס"ל דל"א להפליג' כ"ש במתנה עמ"ש בתורה דאפשר רק שהוא נגד דין תורה דלא ס"ל לפלוגי. ובש"מ כתוב' הרגיש בזה ונדחק גם לרבנן י"ל מתנה עמש"ב גרע. ולפי הפשוט דברי ר"ת רק לר"י בן תימא ולרבנן צ"ל כמ"ש תוס' שם דומי' דב"ג וב"ר ור"ת לא אמרו רק להלכתא דקיי"ל כריב"ת וכן משמע ברמב"ן ב"ב עיי"ש:

והנה לטעמא של ר"ת משום להפליגו בדברי' במתנה עמשב"ת תנאו בטל לק"מ מה דהקשה ש"ס כאן תיפוק לי' דמתנה עמש"ב לרבא אליבא דר"י ב"ת דע"מ שלא תאכל ב"ח הוי אפשר ול"א לפלוגי דאפשר ממילא ליכא גם משו' מתנה עמשב"ת דהא כל עיקר במעש"ב התנאי בטל ומעשה קיים דאמרי' לפלוגי היינו כיון דלא אפשר שיהי' המעשה קיים דהוא נגד התורה ואמרי' בודאי לא התנה בשא"א רק להפליג אבל בע"מ של"ת ב"ח דאפשר דאכלה ולקי' ואינו בסוג מתנה עמ"ש בתורה שנאמר התנאי בטל דלהפליג אמר וצ"ע על קושי' ש"ס לר"ת. ולפמ"ש דר"ת דוקא לריב"ת אמר ולהלכתא ולרבנן דריב"ת דודאי לא פליגו על כללא דמתנה עמשב"ת תנאו בטל צ"ל כמ"ש תוס' דבעי' דומי דבגוב"ר ח"ש דמקשה ש"ס ותיפוק לי' היינו לפי דמוקי אביי הבריי' כרבנן מקשה שפיר לרבנן ותיפוק לי' דהוי מתנה עמשב"ת ותנאו בטל דלדדהו דומי' דבגוב"ר בעי' וה"ה בע"מ של"ת ב"ח ותאכל בתרומה וכדומה דכל שהתנה נגד דין תורה התנאי בטל מגזה"כ וה"ה בזה ובכיוצא בה והוצרך לכנוס בחילוקי' אחרי' דהכא מי יימר דקא עקר לא תיכל ולא תגרש כנ"ל. והא"ש דלא מקשה מיד לרבא דאמר היא היא תיפוק לי דמעמשב"ת דלרבא אליבא דריב"ת לק"מ אבל כדאמר אביי' בריי' כרבנן מקשה שפיר לרבנן דהוי מעמשב"ת וא"ש עיי' היטוב:

ומדי דברי בתוס' כתוב' הנ"ל דחידש דלהכי התנאי בטל ומעשה קיי' דומי' דבגוב"ר דמהתם ילפי' כל דיני תנאי'. ובירושלמי ב"ח ס"פ במתני' דמתנה ש"ח כו' מייתי ירושלמי דר"י בע"מ שאין לך עלי כו' באיסור תנאו בטל ובממון תנאו קיי' ומייתי עלה דר"י בן תימא כלל אמר כל שאפשר לקיים בגופן כו' נראה מפורש דס"ל טעמא דמעי שב"ת משום לאפלוגי בדברי' כמו דבר שא"א כר"ת דלא כתוס' וצ"ע על תוס' דהוא נגד ירושלמי. והנלע"ד בישובו דתוס' שם אליבא דר"מ אזיל הוכיח דע"כ ל"ל משום לפלוגי בדברי' אלא דאמרי' דקפיד דוקא בתנאו ומ"מ התנאי בטל דבש"מ בשם רשב"א דטעמא דר"י בדבר שבממון ת"ק דמפרשי' כוונתו ע"מ שאין לך עלי היינו שתמחול לי. ור"מ ס"ל דברי' כפשוטן ע"מ שאין לך עלי שלא אתחייב אבל מפרש שתמחול לי מודה כמ"ש תוס' כתוב' שם. ולפ"ז אם ר"מ ס"ל דכל מתנה עמשב"ת אמרי' לפלוגי בדברי' קאמר קשה למה לית לי' שתפרש כוונתו ע"מ שתמחול לי בדבר שבממון טוב לנו לפרש דבריו כך מלומר דהוציא דבריו לבטלה בלי קפידא ולצחק אמר וע"כ דל"ל לר"מ דאמרי' לפלוגי בדברי' אלא כוונתו בודאי להתנו' נגד דין התורה וקפיד שיהי' דוקא כך וגם בממון ד\וקא שלא יהי' עליו דין תורה ולא יתחייב בש"כ ועונה ול"מ והקשה תוס' שפיר למה נאמר התנאי בטל נימא איפכא המעשה כיון דקפיד ורוצה דיקא כמו שאמר. וכ"ז לר"מ אבל ר"י דמחלק בין דבר שבממון לאיסור י"ל באמת היינו טעמא דתנאו בטל באיסור משום דאמרי' לפלוגי אמר ולכן בממון כל שאפשר ליישב שלא הוציא דבריו לבטלה ולמחול קאמר ונפרש'. וי"ל דפלוגתא דר"מ ור"י לא תלי' בפלוגתא דרבנן ור"י בין תימא כאן אי אמרי' לפלוגי או לא ועיי':

אלא בב"מ מוקי מתני' כר"מ וסיומא דמתני כריב"ת ולפמ"ש א"א כמובן. וי"ל ניהי דס"ל לר"מ כריב"ת בדבר שא"א כמו ע"מ שתעלי וכדומה דא"א בעצמותו אמרי' בזה ל"ל לפלוגי ור"י ס"ל גם נגד דין תורה אמרי' שלא יתנה בר ישראל ואמדינן דעתי' לפלוגי אמר וא"ש:

ומיושב שיטת תוס' שאינו נגד ירושלמי ב"מ הנ"ל דירושלמי לא מייתי שם רק דר"י באיסור תנאו בטל ובממון קיים על זה מייתי ירושלמי דר"י ב"ת לפרש טעמא דר"י דמחלק בין איסור לממון דס"ל מעמשב"ת תנאו בטל משום דלאפלוגי אמר ועפ"ז נכנס לחלק בין איסור לממון כמ"ש. וכ"ז לר"י אבל לר"מ ע"כ לאו האי טעמא הוא וצריכי' למ"ש תוס' דר"מ לטעמי' דיליף כל דיני תנאי מבגוב"ר לכן צריך שיהי' דמי' גם להא דלא יהי' מתנה עמ"ש בתורה כנ"ל ועיין:

ובמאי דכתיבנא נתיישב לנו קושי' שנתקשה בה בהפלא"ה כתוב' בתי' תוס' דומי' דבגוב"ר הא ר"י עלה דר"מ קאי ור"מ ע"כ בדכפלי' לתנאו כמ"ש תוס' תחלה וקשי' לר"י כיון דכפל לתנאו למה התנאי בטל והא ר"י לא יליף מבגוב"ר עיי"ש שנדחק. ולפמ"ש א"ש דלר"י מודה תוס' משום לאפלוגי בדברי' התנאי בטל ולהלכתא דקיי"ל כריב"ת דאמרי' לאפלוגי קיי"ל ג"כ כר"י לחלק בין ממון לאיסור כנ"ל והדברי' עתיקים ועיין. ועיין חי' כתוב' ביאור מכל דברי תוס' שם ובארנו כל חמירא עיי"ש:

ר' יוחנן אמר א"ת רבי כו' הרי"ף והרמב"ם פסקי כתי' ר' יוחנן נגד חזקי' רבו עיי' רשב"א כאן ור"ן ר"פ המגרש מלתא בטעמא ועיי' בחידושינו שם ריש סוגי' דחוץ מה שכתבנו בישוב דבר זה משם תדרשנו:

הואיל וקנאתו לפסול מן הכהונה עיי' ב"י סי' קמ"ו וב"ש שם וסי' ק"נ דחולק על הב"י דבתנאי דגט בטל משום דאגידא בי' לא נפסלה גם הכהונה וממילא א"צ לחזור וליטול הימינה. ועיי' בית מאיר סי' ק"נ דצווח על ב"ש דלא ידע טעם לחלק בין חוץ לתנאי' אלו ובארנו כ"ז במלתא בטעמא בחי' לחוץ בביאור השיטו' אות זיין ואות חית עיי' עליו:

אמר ר"ס כתבו בתוכ' תנן כ' רש"י אבל לא כתבו בתוכו אפי' אמר לעדים עמ"כ א"נ בכך ובלבד שיאמר בשע' מסירה הא"מ לכל אדם צ"ע מה רצה רש"י במ"ש ובלבד שיאמר פשוט גם כשלא אמר לעדי' כלל אם ל"א בשע' נתינה הא"מ לכ"א פסול. נ"ל בכוונ' רש"י עפמ"ש הר"ן ר"פ במתני' כיצד יעשה כו' ויאמר ה"א מותר' הגם בכ"מ סגי כהרי זה גיטך בכאן מאחר שאמר תחלה חוץ צריך לפרש לכל אדם לבטל דבריו הראשוני' עיי"ש. ונ"ל גם כשאמר לעדי' כתבו חוץ מזה. אם בשע' נתינה אמר הרי זה גיטך ל"מ דסתמא כפירושו כוונתו כמו שציוה לכתוב לכן בעי שיפרש ה"א מותר' לכ"א. וזהו כוונ' רש"י דאיכא תקנתא בלבד שיאמר בשע' מסירה ה"א מיתר' לכ"א דוקא אבל הרי זה גיטך ל"מ כנ"ל ברור בכוונ' רש"י:

ונ"ל עוד גם הרמב"ם דס"ל באמר חוץ כשחוזר ונטלה ונותן לה סגי בהרי זה גיטך כמ"ש הר"ן בשמו שם מ"מ באמר לעדי' כתבו ע"י חוץ בשעה שנותן לה מודה הרמב"ם שצריך שיפרש הא"מ לכל אדם דוקא במתני' כשחוזר ונותן לה שביטל נתינה הראשונה ל"א שחוזר לדבריו הראשוני' הרי משו"ה צריך לחזור וליתן לה משום שאמר חוץ ולכן כשחוזר ונותן גם בה"ז גיטך סגי ולא לדבריו הראשונים חזר דהא הפסיק בנתינה חדשה משו"ה אבל כשלוה לכתוב חוץ לזה כשנותן סתם ואמר ה"ז גיטך בוודאי אמרי' אדעתא דהכי נותן וצריך לפרושי הא"מ לכל אדם כנ"ל פשוט וברור:

ועלה בידינו ליישב פסקא של הרמב"ם בדין דמתני' דבהרי ז"ג סגי והר"ן דייק מדקתני מתני' צריך שיאמר הא"מ לכל אדם דווקא דקאמר הכי ולרמב"ם קשי' וישבנו זה בחי' ר"פ במקומו שם ולמאי דכתבינא כאן א"ש דאלו נקטה מתני' יטלנה הימינה ויאמר ה"ז גיטך ועלה קתני כתבה בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול היינו אפי' אומר בשע' נתינה ה"ז גיטך פסול כיון דנכתב בפסול ודייקי' דווקא כתבו אבל ע"פ כשר הוי היינו כשאומר כל בשע' נתינה בלי חוץ והי' הדיוק דכשר באומרו ה"ז גיטך כדקתני בחוזר ונתנו ובאמת ל"מ ה"ז גיטך לחוד באמר בע"פ כמ"ש לכן נקטה מתני' הרי א"מ לכל אדם ועלה קאי הדיוק כתבו ל"מ תקנתא אבל ע"פ מהני כשאומר בשע' נתינה הא"מ לכל אדם ומיושב הרמב"ם ע"ד נכון:

שתוקי שתקי' לבעל כו' שיט' רש"י ותוס' דגם בע"מ בע"פ פסול וע"כ דס"ל דבע"פ בחוץ פסול מדאוריי' וכ"כ תוס' מפורש לקמן כ"ה ע"א ד"ה אזיל ורשב"א ור"ן הקשו למה לא גזרי' בע"פ אחר התיר' אטו לפני כמו בכתיבה דגזרי' אחר אטו לפני התורף ומ"ש מהרש"א כבר תמה הפ"י על דבריו ועיין בסי' בית מאיר ישוב שכלי' ודין נכון אלא שכ' דמ"מ תמוהי' דבריו דתוס' מפורש כ' דבע"פ פסול מדאוריי' לרבא ומ"ש פ"י דכתיבה אחר התור' מדאוריי' ול"ג כלל אחר אטו לפני התור' דגדר' רחוקה היא תמה בב"מ הרי תוס' מפורש כ' לקמן דרק גזיר' הוא וקושי' הר"ן צ"ע ומסיי' הב"מ אין לנו רק דחיקי של רשב"א דידעו חכמי' דאין לגזור בע"פ כ"כ כמו בכתב והנה נלאו כ"ח לב למצוא טעם למה ומ"ש בע"פ מכתב בהך גזיר' אחר אטו לפני התורף ואשר חנני הי"ת כי יש חילוק רב לפי שהעלה הפ"י וחולק על הב"ש בלאחר התורף ולא מחקו פסול מדאוריי' כיון שמפורש בגט נגד דבריו ולפ"ז י"ל דוודאי רחוק לגזור אם יתירו אחר התור' שיטעו לכתוב גם לפני התור' אלא כיון לאחר התור' ג"כ פסול מדאוריי' ובעי תיקון ע"י מעשה למחוק תחלה מה שכתב יאמרו כיון דלאחר התור' ג"כ פסיל מדאוריי' אלא דמהני תיקון יאמרו גם לפני התור' מהני תיקון זה ולא ידעו לחלק שלפני התור' פסולו משום שנכתב בפסול ל"מ תיקון משא"כ אחר התור' משום דשוברו עמו לכן מהני מחיק ובקל לטעו' לכן גזרו כל גם אחר התיר' ל"מ תיקון כלל אבל בע"פ דכל לאחר התור' כשר בלי תיקון כלל רק שיתן ויאמר הא"מ לכל אדם לאפוקי שלא יאמר חוץ וזה בלא אמיר' בע"פ תחלה פסול כשיאמר חוץ ואין פסול באמירה אחר התורף מדינא כלל ולא בעי תיקון אין כאן מקום להשוות אחר אטו לפני התורף כנ"ל ועיין. ולפמ"ש לעיל דכל שאמר בע"פ אפי' אחר התור' צריך שיפרש דווקא הא"מ לכל אדם ולא סגי בהרי ז"ג כונו בכ"מ א"כ יראו דבעי שינוי מבכ"מ וזה תיקונו א"כ יש לגזור שיאמרו דכמו כן מהני באמר לפני התורף וי"ל דאמיר' זו אינה ניכר כ"כ כמו תיקנן מעשה דמחיקה וגם הא"מ לשון הרגיל בכל גיטין ועכ"פ יש אומרי' הא"מ ויש הר"ז גיטיך משא"כ תיקון ע"י מחיק' כתיבה שניכר ונרא' בגט עצמו ואולי זה כוונ' הרשב"א דמלתא דכתיב' אלימא כיוון להנ"ל ועכ"פ הדברי' בעצמותן שכתבתי ברורים בעזהי"ת: