כתב סופר גיטין חלק ב פד

שתנשא לו דאין קדושין תופסין והוא אמר של"ת ומעשה נשואין לא קאמר אבל כשלא תנשא לפלוני הרי כל זמן שלא עברה התנאי מותר' גם לזה ותוכל להנשא לזה רק אחר שנשאת הגט בטל מצד עברי התנאי וממילא בטלו הנשואין הרי כבר נשאת לו ועברה על התנאי נתבטל הגט עיין בו. ולדברי' א"ש פסקא של המחבר והרמב"ם שדייק הב"ש שהוא כשיטת המחבר ואפשר שזה כוונת ב"ש רק שלשונו מגומגם:

וכשאני לעצמי י"ל בישוב הרמב"ם ומחבר כשנאמר בודאי בסתמא לנו לומר דלא התנה רק שלא יהי' נשואין ממש וכיון דע"י תנאו א"א בנשואין ונתבטל למה יקפיד על מעשה נשואין שאין בו ממש ומ"ש רמב"ן ור"ן דמה הועיל בתנאו לא אוכל להבין הרי רצונו שלא תהי' נשוא' לזה והרי לו מה שרוצה אטו ביטול הגט בעי רק שלא תהי' נשוא' לזה וכיון שעי"ז נתבטלו הנשואין יש לו במה שרוצה אלא די"ל דיש במעשה נשואין וקדושין ג"כ קפידא דנחזה אנן הוא מתנה שלא תנשא' ולא התנה שלא תבעלי או תזנה עם זה לכאורה דאינו קפיד רק על נשואין ובעילה של היתר אבל על זנות לא קפיד ויותר י"ל דגם על זנותי' קפיד והרי סתמא תנאי' בא לא מפני שרואה שעיני' נותנה בו וחשידא היא לו מזה ולמה לא יקפיד על זנותי' אלא שאין חושדה או שלא חשוד הוא והיא בעיני' שיזנו באיסור פנוי' רק בהיתר ע"י נשואין מיתר יש להעמיד בתנאי וכוונתו כי אם חשודים על חיסור זה קיל דזנות כמו שאנו חוששין דמשו"ה לא תנשא בחייו שמא תזנה אח"מ ואם לא נחשדה משום שלא תקלקל נפשה רק הוא חשוד שיאנסה היינו אחר תנאו לא תקלקל נפשה אבל כשלא התנה כמו שאנו חושדים אותן שיזנה עמה כן היא חשודה והא דלא התנה שלא תזנה עם פלוני דחושב שלא יעשו בעילת זנות לעיני בני ישראל כי לבוז וקלון הוא להם כשיתוודע ועד"ז אמרו זנות ל"ש ואמרו במק"א אשה מזנה מהפכ' וכו' שלא יתגלה קלונה והיינו כשמזנה אבל חושש' שמא לא תתהפך יפה ומעיקרא שומרות נפשה שלא תזנה ואונס ל"ש ולא חייש לי' אבל משום האיסור עצמו דזנות קל לבני אדם חשודים בעיני' ועיין סברא כזו בר"ן כתובת סוגי' דקדשה ע"ת דא"א עושה בעילת זנות היינו לעיני ב"א בוז יבוזו ובוש לעשות בע"ז אבל ביני לבינה עושה בעילת זנות ע"ש ולפ"ז יש שפיר קפידא גם על מעשה נשואין וקדושין דחייש להם לבעילת זנות רק לעיני ב"א לא יעשו ולכן גם ע"י תנאו שלא תהי' נשואי' וקדושין חלים לא פעל מידי דאטו כ"ע יודעי' שהתנה וגירושין עצמו קלא אית להו וגם כראה שהיא שלוחו ממנו אבל אטו כ"ע יודעי' בתנאו ומאחר שראוי' מעשה נשואין סבורי' שהיא נשואתו ואם הם יודעי' בעצמם דע"פ התנאי' בטלו הנשואין כיון שהגט אינו בטל מותרי' בזנות דלא חיישי לאיסורו ולעיני ב"א לא יבא שסבורי' שנשוא' היא לו ולכן טוב לו להתנות ויש קפידא רבא שמעשה הנשואי' יבטלו הגט והוא א"א שאין חשודין על איסור א"א דהא משו"ה התנה והועיל בתנאו ויצא מידי כל החששות וכיון שיש קפידא במעשה נשואין זה בכלל דבריו שלא תעשה מעשה נשואין כנ"ל וכ"ז בשלא תנשא לפלוני אבל באבא ואביך דבלא"ה אסורי' להם ומטיל תנאי זה להוסיף איסור א"א למונע' מהנשא ומקפיד על נשואין מאחר שע"י נשואין נתבטל הגט שוב אין קפידא במעשה נשואין מה לו במעשה נשואין טוב לו שלא יתבטל הגט והנשואין בטלי' ואין לומר כהנ"ל כדי שלא יהי' להם מעשה נשואין כסות עינים לפני בני אדם הלא די בזיון וקצף כשיהי' יחד ותבעל להם ועוברים איסור חמור כזה וכיון שע"כ סביר הוא שקדושין תופסין בחייבי כריתות דבהא איירי תוס' ומחבר דאל"ה כשיודעי' הדין בודאי ע"כ כוונתו מעשה נשואין דאל"ה למה התנה וכ"ז איירי באינו יודע הדין אמרינן דלא קפיד רק על נשואין ממש לדעתו ולא במעשה נשואין כיון שא"א בנשואין ע"י התנאי שוב מעשה נשואין לא מעלה ולא מועיל לחוש לן מידי ומיושב פסק המחבר והדברים עתיקים בעזהי"ת. ויצא לנו מדברינו בישוב המחבר ב' דינים א' דרמב"ן לשיטתו פ' דנותן לחבירו ע"מ שלא יתן וימכור לאחר דאם מכר ונתן הגם דמכירה בטילה מ"מ מתנתו ג"כ בטילה דקפיד על מעשה מכירה ונתינה ולפי שיטת המחבר ע"פ פירושנו דוקא בנשואין דאיכא קפידא רבא גם במעשה הנשואין אבל מכירה ונתינה לחבירו מה לו להקפיד על מעשה מכירה ונתינה כיון שסוף כ"ס אין יכול למכור וליתן נתקיים רצונו. ב' דלפמ"ש דוקא במתנה ע"מ שלא תנשאי לחוד דבהא איירי הרמב"ם והמחבר. אבל בע"מ של"ת ולא תבעלי אין בע"מ שלא תנשאי מעשה נשואין דליכא קפידא כיון דנשואין בטלים מה תאמר שהם יזנו יחד ולעיני ב"א יהי' להם מעשה נשואין כסות עיני' שלא ידעו מתנאו כיון שהתנה ג"כ שלא תבעלי אם הנשואין בטלים א"א להם לזנות יחד שמבטל הגט ע"י זנות ומה להם עוד יחד והא דהתנה שלא תנשאי דקפיד שלא יהי' להם נשואין ממש אבל שבמעשה נשואין אין עוד קפידא וזה דין מחודש ועיין:

ולפי דברינו אלו מוכח דע"מ של"ת יש להעמיד גם קדושין בכל דבריו דאם נשואין דוקא וא"א להעמיד בדבריו קדושין א"כ עדיין במעשה נשואין אין קפידא מה תאמר שלא יהי' להם כסית עינים לעיני ב"א כיון שעל קדושין לא התנה עדיין יש לחוש שיקדשה ברבים וסבורים שמקודשת לו וממילא ע"י כניסה לביתו וביאה תהי' נשואין וגם ע"י קדושין ליכא ב"ז וכיון שע"כ אין כוונתו משום זילותא דב"א שוב גם במעשה נשואין אין קפידא וע"כ שנאמר שלא תנשא גם קדושין בכלל דבריו. אבל בשלא תנשאי ולא תבעלי שכתבנו שודאי על מעשה נשואין לא קפיד דאין בו קפידא אולי גם קדושין אין בכלל דבריו דסתמא לאו כפירושו דגם קדושין קאמר כנ"ל ועיין:

יב) שיטות רוב ככל ראשונים דבע"מ של"ת אפילו לא קצב זמן מהני כיון שאפשר דלא אגידא בי' אחר שימות זה שהתנה עליו והא דלא תלכי לבית אביך לעולם הגם שאפשר שיתבטל התנאי צ"ל שכוונת הבריי' שאמר לבית זה של אביך ואי משום דאפשר שיפול הבית הא ל"ש אבל מיתה שכיח ואמרינן שמא ימות הוא בחיי' כ"כ הרשב"א בפ' המגרש במקומו ולא ידעתי למה צ"ל דמיתה שכיח יותר מנפילת הבית והא במיתה אנו דני' מי ימות סוף כ"ס תחילה הוא זה שהתנה עליו שפיר אמרינן כיון שאפשר שהוא ימות בחיי' ולא אגידא כי"ח גם דמיתה לא שכיח מ"ש מיתה דידה מדידי' אם הוא ימות בחיי' או היא בחייו. אבל נפילת הבית ענין בפ"ע הוא דל"ש ואדם מבליע אותו וצ"ע. ואפשר שהוצרך רשב"א לזה לפמ"ש אח"כ אפילו הוא ילד והיא זקינה מ"מ כיון שאפשר שימות בחיי' מהני וא"כ בכה"ג נראה דשכיח יותר שהיא תמות תחילה ומ"מ אמרינן כיון שאפשר שימות הוא קודם לזה כ' הרשב"א דמיתה שכיח דתלי' במקרה שיחלה וימות והיא תאריך ימי' משא"כ נפילת הבית. וע"כ צ"ל כן לדינו של הרשב"א כמובן:

ותוס' לעיל תי' דיוצא חלציו בכלל והיינו לעולם עיין מל"מ שהקשה ממכירי לא תי' תוס' מידי עיין בו. והי' נ"ל ע"פ שאמרו בכתובות ר"פ הכותב מיתה שכיח מכירה ל"ש וא"כ ל"ק ממכירה אלא דרש"י ותוס' כתבו שם דל"ש שתמכור שבח בית אבי' משמע כל מכירה שכיח ומ"מ י"ל דבית אביך באופן שהוא בירושלמי נחלת אביו לו. והר"ן כאן הקשה גם כ"י חלציו י"ל שימותו כולן ועיין מל"מ דמזה נראה דהר"ן ס"ל גם דל"ש כיון דאפשר לא הוי לעולם והקשה א"כ גם לנפילת הבית ניחוש ועיין שעה"מ שמישב בטוב טעם ועיין עוד שם דיש מי שתי' כיון שאמר לבית אביך לעולם מפרשינן אפילו אחר מכירה ומיתת האב ע"כ. ומ"ש תוס' לעיל דבית אביך יוצאי חלציו בכלל ונראה לפום רהיטא דתלי' בפלוגתא דאמוראי' בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל אי רשות יורש כרשות לוקח דמי דלמ"ד לאו כרשות לוקח דברא כרע' דאבוהי הנודר שלא יכנוס לבית אביך או אמר של"ת לב"א גם יורש בכלל ולמ"ד רשות יורש כרשות לוקח דפנים חדשות בא לכאן גם להך דינא לאו בית אביך הוא ויש לעיין בזה:

יג) בשעה"מ העלה דבמתנה ע"מ של"ת לכל ב"א חוץ מא' ודאי ל"מ דא"א לומר שימותו כולם ואין הדעת סובל ודבר זה פשוט וברור אלא שהוסיף לומר דוקא ע"מ של"ת לא' אבל לב' כיון דמיתה דבי תרי ל"ש ל"א שימותו שנים בחיי' כמ"ש הרשב"א לנפילת הבית עיין בו היטב:

והי' נלפע"ד להביא ראי' דאפילו בב' מהני דיש לי דקדוק עצום בבריי' דלקמן ע"מ של"ת לאבא ואביך ל"ח שמא תבעל להם למה נקט תרתי אבא ואביך כיון של"ח שתבעול לאביך כ"ש דל"ח לאבי' ונ"ל דבריי' תרתי קמ"ל של"ח שתבעל להם ועוד קמ"ל אגב הגם דתנאו על תרי ל"א דמיתת ב"ת ל"ש ואגידא בי' לעולם ובטל הגט והיינו לאבי' ולאביך על שני' התנה בין לאבי' בין לאביך מ"מ מהני וגם ל"ח שתבעל להם ומותר מיד כנ"ל ומוכח דמתנה על ב' מהני. ויש לדחות עפמ"ש הרשב"א אליבא דרמב"ם דצריך לקצוב זמן ל"ק מהא דלאבא ואביך כיון שאסורה להו בלא"ה לא אגידא ע"י תנאו לכן מהני. ולזה י"ל במתנה על פלוני ופלוני שמותר להם אגידא לעולם מקרי ובריי' דוקא באבא ואביך דבלא"ה אסורה להם לכן מהני. ומ"מ רבותא איכא דאין סברת הרשב"א פשוטה כ"כ וצריכה הסבר דסוף כ"ס ע"י תנאו אגידא של"ת וא"כ רבותא איכא אבל לפלוני שמותרת להם עדיין לא ידענו ועיין:

וי"ל בזה מה שנתקשו הראשונים כולם בהך בריי' דמשמע דוקא לאבא ואביך אבל לאחר חוששי' ולדסוברים דבשוא"ת ל"ח לביטול התנאי קשי' משם ונדחקו לאבא ואביך לאו דוקא. ולהנ"ל י"ל ה"ה לפלוני ל"ח אלא כיון דבריי' רצה להשמיענו דאפילו לאבא יחד מהני ול"א מיתת בי תרי ל"ש ובאמת ל"מ רק באבא ואביך דבלא"ה אסורה להם כמ"ש לכן הוצרך למנקט אבא ואביך דוקא דלא שייך כל פלוני ופלוני וא"ש. ומינה מדלא תירצו הראשונים כך ש"מ דס"ל גם בפלוני ופלוני מהני ואינו מוכרח כמובן:

יד) שיטת הרמב"ם דבע"מ של"ת לפלוני בעי דוקא זמן קצוב דבעי שתהי' עוברת עה"ת וגט אינו בטל וקושי' יותר חמורה שהקשה הרשב"א שלא מצא עלי' מענה היא מבעל האיבעי דאמר אבל בע"מ כ"ע מודים ע"מ דומי' דחוץ לעולם. ולפע"ד נראה דלק"מ דהד"מ כ' דרמב"ם ע"כ ס"ל מאן דמתנה שלא תנשא אפילו לאח"מ הוא דאל"ה הא הוי ככל ימי חיי' ולמה בעי קציבת זמן. ולפ"ז א"ש דודאי ע"מ דומי' דחוץ לעולם וכמו חוץ שאינה אסורה רק כל ימי חייו כן איירי בע"מ דומה לו שהתנה מפורש של"ת רק כי"ח ולא בעי קציבת זמן כנ"ל פשוט וברור: