כתב סופר גיטין חלק ב עט

התורה אסרה ורשב"א נדחק דלדבריו עדיין מ"ש למה לו לישא בת אחיו כיון שאפשר לבוא לביטול מצוה מתנאי דגירושין רחוק הרבה יותר וקרי לי' עוקר. והנ"ל בכוונת ירושלמי דתחילה על קושי' דלתני לר"א י"ו נשים כשאמר חוץ מזה ותירץ תמן התירה אסרה הכא הוא אסרה ומפרש תוס' לעיל ד"ה אפילו בסופו תמן התורה אסרה ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי' באדם אלא שהתורה אסרה אבל בא"א האיסור תלוי' במגרש שאם ירצה להתירה קודם שמת אחיו ע"ש י"ל כוונת תוס' דאחות אשתו שהתירה אסרה עליו ואין לה שום היתר אין כאן מצות יבום כלל מיד משעת נשואין לא נזקקה לאחיו של זה ולכן פוטרת צרתה ג"כ אבל בא"א כאן שבכל שעה אפשר לו לגרשה ותהי' ביבום וקודם מותו עדיין יוכל לגרשה איכא מצות יבום שהבעל מעכב ע"י שלא גרשה ובכה"ג אינה פוטרת צרתה ולא דמי' לאחות אשתו ולאינך דחשיב כנ"ל פירושו. ועד"ז דחי ג"כ פרכי א"כ בת אחיו לא ישא כאן התורה אסרתה וכו' כוונתו ג"כ כהנ"ל במקום שהתורה אסרתה מיד בשעת נשואין בת אחותי לא הי' מצות יבום וזיקוק ליבם כיון שאסורה וקיימ' עליו ונישא ב"א לא מבטל המצוה שאין כאן מצוה כלל מעיקרא משא"כ הכא הוא אסרה ויש בידה לגרשה ואיכא מצות יבום שאפשר ביבום כשמגרשה רק שמעכב ואינו מגרשה הוא גורם לעקור המצוה ע"י מניעת גירושין וע"י תנאו דמעיקרא ודחי' ירושלמי דחי' גמורה ונצחי' הוא. ואומר מעתה בישוב התלמודים דלמעיין בירושלמי קאי ר"ט על חוץ ול"ל פקע' לר"ט וכן מביאו הרשב"א ובמכתב מאלי' כ' מעצמו דירושלמי על חוץ קאי ולא עיין בירושלמי דכן מפורש ושפיר דחי כיון שבידו לגרשה איכא כאן מצוה ועקירה אבל בש"ס דילן מתרץ דר"ט ע"כ בע"מ קאי וכתשובת הרא"ש שכבר הבאנום לעיל דבע"מ שלא תנשאי ל"מ ביטול תנאי וגם ל"מ נתינת גט מחדש עד שיקדשה שני' ויגרשה והיינו אי כשתנשא לזה שהתנה עליו ממילא גט ראשון בטל ע"י ביטול התנאי עיין תשובת מהרי"ט סי' מ"ח מ"ט כ' ועיין מכתב מאלי' ולפ"ז מיד כשנשאו זה אין כאן מצות יבום שא"א לבטל התנאי רק כשיחזור ויקדשה ולמהרי"ו כשיגרשה שני' ויתבטל הג"ר ע"י תנאי ואז ממילא יהי' קדושין של שני בטלים ואין כאן יבום ובכל אופן א"א שיהי' כאן מצות יבום ואינו עוקר דומי' דבת אחיו וזהו שהשיב רבא א"כ ב"א לא ישא וע"כ כיון שא"א לא חל המצוה ולאו עוקר הוא כן במתנה ע"מ שלא תנשאי ואין כאן מחלוקת בין התלמודים כלל כי כל א' הולך לדרכו במה דאיירי הנ"ל והוא והוא ברור ואמיתי' לפע"ד:

וארווח לן בזה ליישב מה דנתקשה מהרמשי"ף ז"ל איך ס"ד לומר דבחוץ מקשה ר"ט הא בע"מ בודאי קשה אדמקשה לר"א חוץ יקשה לרבנן בע"מ ונדחק כיון שלרבנן אינו מפורש ולפמ"ש א"ש במרווח די"ל דלכן הקשה בחוץ ולא בע"מ גם לרבנן משום פרכ' רבא א"כ ב"א לא ישא ואין זה עקירה. ותשובה זו אינה רק בע"מ ולא בחוץ כמ"ש ולכן הקשה רק על חוץ לר"א והקשה ש"ס הא מדה ר"א דפקעה וע"כ דר"ט מקשה מע"מ לר"א ולא אסיק דחי' רבא א"כ ב"א והיינו פרכ' דרבא וא"ש:

דתני' ומודה ר"א במגרש אשתו וכו' ונשאת לאחר ונתארמלה ונתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו כתב רש"י מאחר שנשאת לאחר נתגרשה מאישות הראשון לגמרי, נראה דס"ל לרש"י דע"י נשואין נתקה ותוס' כ' מפורש יותר וטעמא כיון דנשאת זה שהותרה לו נתרוקן לו כל האישות וכ"כ ברשב"א נראה דס"ל ובאו לאפוקי דלא נימא דע"י מיתה וגירושין של השני פקעו והותרו קדושי' של ראשון דלא מסתבר לרש"י ותוס' ורשב"א דמיתה וגירושין שמתיר קדושין של שני מתיר ג"כ של ראשון אלא ע"י שהורק כחו של ראשון לשל שני פקעו לגמרי ונתרוקן לו כל האישו' והא דקתני נתארמלה ונתגרשה משום דאז שעת היתר לאותו שנאסרה וצ"ל דרשב"א פליג האיך מצינו שזה אוסר וזה מתיר הגם דממילא אתי' ע"י נשואו נתרוקן לו האישות וע"י שמכניסו לרשותו ואוסרה לכ"ע בקדושיו פקעו של ראשון גם הא לא ניחא לרשב"א מסברא שזה אוסר וזה יתיר ע"י מעשה קדושיו והכניסה לרשותו. והצל"ע דירושלמי לא הי' לפניו בריי' דמודה אלא דמכח קושי' ר"ט מסיק דר"א ס"ל ע"כ פקעו ואמר ה"מ מיתה מתיר אבל נשואין לא ומפרש המפרש נשואין ר"ל ע"י גירושין לא ואי נשואין מתיר מ"ש מיתה מ"ש גירושין וע"כ דס"ל דלאו בשעת נשואין פקעו רק בשעת מיתה ואמר דלא מוכח מר"א אלא מיתה מכח קושי' ר"ט אבל גירושין לא מוכח. ובאמת נ"ל לפרש יותר נכון בירושלמי דפי' המפרש דחוץ ורחוק נשואי גירושין, גירושין הול"ל ונ"ל דאתי לאפוקי דלא נימא נשואין מתיר לכן אמר ה"מ מיתה אבל נשואין לא כלומר משעת נשואין לאפקעו קדושיו ועכ"פ בין לפי' המפרש בין לפירושי מוכח דלא כרש"י ותוס':

והלום ראיתי בתוספתא דקתני השיב רשב"א על דברי ר"א נשאת לאחר וגירשה ואמר הא"מ לכ"א איך זה אוסר וזה מתיר מדלא הקשה נשאת לאחר ומת אף זה אוסר והא מודה ר"א בנתארמלה ונתגרשה קתני ונתארמלה קתני תחילה ולמה שביק נתארמלה והקשה עליו מנתגרשה ש"מ דלאו נשואיו מתיר רק מיתה וגירושין ולרשב"א הי' ניחא ממיתה ומגירושין הוי קשי' לי' ולכן האריך ונשאת ונתגרשה ועכ"פ מוכח דלאו נשואיו מתירי' לר"א רק מיתה וגירושין דלא כרש"י ותוס' וצע"ג:

והנה טרחתי ויגעתי להבין דעת קדושי' ומצאתי בשנבין טעמא דרשב"א דאינו חולק על גירושין ולא במיתה דס"ל גירושין דבא ע"י מעשה שלו שמתיר אותה מאגד דאגידא בי' יהי' פועל לכרות ולהתיר אגד של ראשון אין זה סברא שזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו וש"ס רצה להביא דמיוני שזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו ודחה כולם עד שלא מצא דמיון לו וכ"ז בגירושין שהוא ע"י מעשה שלו שבא להתיר ע"י גט ואמירתו הא"מ וכוונתו ורצונו להתיר אבל מיתה שממילא אתי' והתורה מתיר אסורים יחד ע"י מיתה לא רחוק כ"כ בעיני רשב"א שהותר גם קדושין של ראשון ופקעו עם של שני יחד ואין זה תמי' זה אוסר אינו מתיר רק ממילא בא כנ"ל:

וכן סברת ירושלמי דלא הי' לפניו שום בריי' דמודה ר"א רק מהכרח מכח קושי' ר"ט ואמר ה"מ מיתה אבל נשואין לא ולפי' המפרש היינו גירושין ויש חילוק רב בין גירושין למיתה כמ"ש ולפמ"ש אני בכוונת ירושלמי דנשואין אין מתירין משום דע"י מעשה בא שמקדשה ועי"ז ינתק קשר של ראשון זה לא ס"ל אבל מיתה דממילא אתי' ס"ל דנתקו ומכיון דנשואין לא דנשואין אין מתירין כ"ש גירושין דאין מתירין דרחוק יותר מן הנשואין דבנשואין י"ל דע"י מעשה קדושין ונשואין ממילא נכנסה כולם לרשותו ואין הוא המתיר בכוונתו אדרבא הוא לאוסרה בא אלא שכיון שבא ע"י מעשה לא ס"ל לירושלמי שינתק עי"ז קדושי ראשין כ"ש בגירושין ולכן אמר דוקא מיתה ול"א מיתה וגירושין אבל נשואין לא ולהנ"ל א"ש דאמר מיתה דוקא אבל נשואין לא קו"ח דגירושין לא:

ואיכא כאן ג' דברים זה למטה מזה מיתה מסתבר יותר מכל דמתיר שבא מאיליו משמים, למטה ממנו נשואין שבא ע"י מעשה ב"א, למטה ממנו גירושי' דבעי שיכווין להתיר ע"י מעשה שלו ואמירתו הא"מ. והנה בבריי' מודה ר"א בנתארמלה ונתגרשה לא זו אף זו לא מבעי' נתארמלה דמיתה מתיר אפילו נתגרשה מותרת. וצ"ל דגירושין מתירין וע"ז כ' תוס' ורש"י דלא צ"ל דס"ל לר"א דגירושין מתירין אלא נקטי' דמסתבר יותר מגירושין דנשואין מתירין. אבל ירושלמי דלא הי' לפני' הברייתא רק מהכרח חידש דס"ל לר"א פקעו שפיר מחלק דוקא מיתה אבל נשואין אין מתירין וכ"ש גירושין ובתוספתא דרשב"א הקשה עליו בנתגרשה ולא בנתארמלה דמיתה ניחא לי' דמתיר אבל בנתגרשה חולק בין אם ס"ל לר"א דגירושין מתירין בין אי ס"ל דנשואין מתירין איך מצינו דזה אוסר וזה מתיר ע"י מעשה שלו ומיושב שטות ראשונים בעז"ה:

ובמאי דכתיבנא מצאני לקיים תירוצו של הרשב"א על קושי' איך מקשה בפשיטות על אי בחוץ הא מודה ר"א אלא בע"מ אי בע"מ פליגו ע"כ דלא שמע ולא ידע הא דמודה ר"א ל"ל בחוץ ול"ל הא דמודה ר"א וכ' דמסתברא מקשה כן והדר דחי הא רשב"א חולק על סברת פקעו. ולפמ"ש א"ש דרשב"א לא פליג רק דנשואין וגירושין אין מתירין אבל במיתה לא פליג ומקשה שפיר לר"ט ממיתה וא"ש ועיין:

עוד י"ל בישוב קושי' רשב"א דידע ש"ס דודאי ר"א אמר דפקעו קדושין של ראשון היכא דמשייר בגט ואי ס"ל חוץ מהני יש נפקותא במשייר ואמר חוץ לפלוני כדקתני בבריי' ואי לא מהני מ"מ הא יש שיור דמהני חוץ מעבד נכרי ושוב נתגייר הנכרי ונשתחרר העבד ובנתיים היתה לאיש אחר ונתארמלה או נתגרשה דפקעה ומותרת לגר ומשוחרר זה וברייתא דנקטה ומודה ר"א באומר הא"מ לכ"א חוץ לפלוני היינו דאתי' דבחוץ פליגי נקטה כלשון זה ולמ"ד בע"מ פליגו ר"א אמרה במשייר נכרי ועבד ואבל לכ"ע אמר ר"א דין דפקעה ושפיר מקשה ש"ס כנ"ל נכון ופשוט. ולקמן יתיישב עוד אי"ה:

היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה. צ"ע גם לרבנן תקשה הרי מודים חוץ לנכרי ועבד ואסורה להם משום א"א בזנות וכשנתגייר ונשתחרר אסורה בנשואין וגם לרבנן ולדנפשי' תיקשי ומצאתי ראיתי בגליון משניות מזקני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל שהקשה כן על ר"ע שעשה קו"ח דתקשי לרבנן בנכרי ועבד וכן קשה מתשובת ר' יהושע וצע"ג:

ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו וכו' גם בכאן קשה גם לרבנן תקשי במשייר נכרי ועבד ונתארמלה ונתגרשה ושוב תנשא לנכרי שנתגייר ולעבד שנשתחרה נמצא הגט בטל למפרע דאי ס"ל לרבנן ע"מ הוי שיור אבל נכרי מעבד לא. ולומר דכולי האי ל"ח שישתחרר העבד שיתגייר הנכרי דלא שכיחי כדקאמר ש"ס לקמן. ולפמ"ש תוס' דבשלא תנשאי אין חשש רק אח"מ הבעל דבחיי' א"א שיבטל תנאו והרי שצ"ל שימות או יגרש שני וגם ימות הבעל מיתה דתרי או מיתה דחד וגירושין דחד דל"ש ומ"מ חיישינן ורמב"ן דחה באמת כולי האי חשש רחוק הוא. ולתוס' דחיישי' כולי הא כיון דיש בשום אופן שוב ל"א תורה גט כי האי שאפשר לבוא לידי תקלה כמ"ש רשב"א א"כ כן בנכרי ועבד ואם נאמר מ"מ כיון שעכשיו בשעת גירושין א"א שיהי' תקלה רק בהתחדש מעשה שיחרור וגירות וגם צ"ל ששני ימות או יגרש והב' הראשון ימות כולהו תלתא בהדדי לא חיישינן ורחוק מן המציאות שיתאחדו כל המקראות האלו. ועדיין קשה הא בע"מ ונכרי ועבד אפילו ע"מ שלא תנשאי ותבעלי מודים כמו בחוץ במתני' דלקמן וכיון שאסורה בבעילה בנכרי ועבד כ"ז