כתב סופר גיטין חלק ב עח

רשב"א תשובה כצחי' דל"א פקעו ושפיר אמר את"ל לרבנן ולהלכתא דל"א פקעו אפילו היכא דמהני שיור ול"ק קושי' תוס' כנ"ל ועיין:

ולפי דברינו אלו די"ל פקע' לר"א גם בקדושין וכן ס"ל לרמב"ם יש ליישב מה שהקשיתי לעיל על ר"א דאמר דיש צד דלרבנן בקדושין מהני שיור ולא בגירושין איך יליף ר"א מאשה גרושה נ"ל במשייר בקדושין ולא בגירושין כאמור לעיל. ולזה י"ל בשנבין ספיקות ואיבעי' ר"א בין לר"א בין לרבנן ולר"א דאמר די"ל קדושין קנין מעלי' בעי והדר אמר איפכא לרבנן י"ל קנין כ"ד בעי מהיפוך להיפוך. ונ"ל דלר"א דס"ל פקע' בגירושין ולפמ"ש ה"ה בקדושין א"כ בקדושין גרע מגירושין דאין לו קנין גמור אפילו נגד זה שקדשה שתוכל להתקדש לזה ששייר לו בקדושין ויפקעו קדושין לגמרי ואין לו עליו כלום משא"כ בגירושין כל דפקעו יוצאת ממנו יותר. אבל לרבנן ולפי דדחי רשב"א סברת פקע' בגירושין כ"ש בקדושין דל"א פקע' א"כ קניני נגד זה שקדשה קנין עולמות וא"א שינתקו אחר חוץ ממנו. וי"ל דווקא בגירושין פליגו דכתיב מפורש כריתות צריך שתהי' כריתות לגמרי אבל בקדושין אטו כתיב שתהי' קנוי' מכל צד נגד כל איש. וזהו שאמר ר"א תבעי' לר"א דוקא בגירושין אבל בקדושין קנין מעלי' בעי' רצונו לא שיהי' קנוי' לו נגד כ"א אלא לכהפ"ח מה שקנתה יהי' שלו ולא שתלי' ברצונה לנתק ממנו ע"י קדושי אחר ולר"א דאמרינן פקעה ל"ב אפילו קנין כ"ד או דלמא ויצאה והיתה בין דאיתא בגירושין ע"כ גם בקדושין איתא הגם שהוא נגד הסברא. ושוב אמר תבעי' לרבנן דס"ל בקדושין בקנין כ"ד סגי היינו דלא צריך שתהי' קנוי' לו נגד כל אדם. אבל מה שיש לו הוא שלו כי רבנן ל"ל פקעו וא"א לה להנתק ממנו וא"ש דר"א ע"ד נכון מאוד:

והא"ש דל"ק ג"כ מה שהקשיתי לר"ח דר"י ס"ל קדושין עדיפא ול"ל ויצאה והיתה לשיטתו אך מפרש דר"א יליף מאשה גרושה די"ל במשייר בקדושין. ולפמ"ש לק"מ דוודאי לר"א א"א לומר קרא במשייר בקדושין אבל גירושין לא דהא מסברא ביותר יועיל בגירושין מקדושין דהא ס"ל פקעו ואם בקדושין מהני מכ"ש בגירושין אלא די"ל דוקא בגירושין ולא בקדושין דקרא לא איירי בשייר בקדושין אלא כפשוטו משייר בגירושין ועכ"פ שיור בגירושין דמהני בודאי מוכח. ור"י דפסק דשיור בקדושין ולא בגירושין משום דל"ל פקעו לעצמו ולזה בקדושין איכא סברא יותר מגירושין והא דקאמר ש"ס לרבנן מ"ש שאני לאו ר"י מסיים כן אלא סתמא דש"ס ול"א דטעמא דרבנן די"ל קרא במשייר בקדושין באמת הי' יוכל לומר כן אלא דקשי' לר' אבא דאמר ויצאה והיתה וכיון דמוכח מקרא בקדושין ממילא בגירושין כן. לכן אמר דלרבנן מ"כ שאני אבל לאמת לפי דס"ל לר"י לחלק בין קדושין לגירושין לא צ"ל לרבנן כן ומיושב הכל בעז"ה:

ונ"ל בזה קושי' רשב"א לקמן דמקשה לר"ט אי בחוץ הא מודה ר"א וכו' והקש' דלמא לא שמעו ולא ס"ל הך ברייתא. ולהנ"ל א"ש דמקשה לר"י דאמר דר"א דרש ואישה גרושה ע"כ דצ"ל דס"ל פקע' אפילו בקדושין וכ"ש בגירושין דאל"ה קדושין עדיפא מגירושין וקשי' גרושין מנ"ל כמ"ש ועיין:

ובדברינו אלו מצאנו מקום ישוב לפסקא של הרמב"ם דריח הגט רק מדרבנן דלפמ"ש הך ילפותא דגט פוסל לכהונה הגם דל"מ תלי' אי בקדושין מהני שיור או לא דלהך צד דל"א ויצאה ומהני לרבנן דיש סברא יותר בקדושין לא מוכח מקרא מידי כמ"ש אבל אי אמרינן ויצאה והיתה וכיון דבגירושין ל"מ. ל"מ גם בקדושין מוכח מקרא דריח הגט פוסל כמובן ולכן הרמב"ם דפסק במשייר בקדושין ספיקא הוא אי מהני. ולרמב"ם קדושין הללו רק מדרבנן להחמיר דספיקא דאוריי' לקולא עיין ר"ן ריש קדושין גבי נתנה היא ובפ"י שם וכ' הרמב"ם מקודשת מספק וכבכ"מ בספק דאוריי' ולפ"ז במגרש ממנו או בחוץ ג"כ רק מספק אסורה לכהן ומדרבנן להחמיר ולכן כ' הרמב"ם שריח הגט רק מדרבנן וחמור דרבנן זה מבכ"מ בס"ד דאוריי' דרק מספק דרבנן אסור ובזה איסור גמור דרבנן הוא אסמכוה' אקרא דאשה גרושה מאישה וכן מוכח ונראה לו לרמב"ם מיבמות צ"ד דבפשיטות נקט ריח הגט שפוסל מהך קרא והיינו דאסמכוה' וכבר כתבתי כן לעיל באורך יותר דאזיל שם לאביי והוא אמר את"ל איתא לדר"א כי כן ילפותא דקרא תלי' בספק ומ"מ אמר בפשיטות זה ריח הגט אליבי' משום איסור דרבנן ולכן קרו לי' ריח הגט שאין בו מדאוריי' כלום רק מדרבנן ובאופן שמקדש בשיור מן הכל רק לא' ומת וגרשה דמהני גירושין בזה לא כ' הרמב"ם דאסור מדאורייתא חדא מה דלא מפורש בגמרא אין דרכו להביא. ועוד הא להך צד דקדושין בשיור ל"מ לא צריכי' גט ולגבי כהן ליכא רק ספק והדרינן ס"ד לקולא ואין בו רק מדרבנן כהנ"ל כנ"ל ועיין היטב בכל מה דכתיבנא:

ונ"ל עוד בישוב הרמב"ם די"ל דקרא אשה גרושה מאישה ע"ד דדרש ר"א במתניתן יבמות ציד ולא מאיש שאינה אישה וכגון שקדשה בשיור ונתקדשה לאחר ופקעו קדושין של ראשון ממילא וגרושה היא מבעלה ויוצאת ממנו לגמרי וכבר כתבנו דגרושה לאו דוקא בגט מקרי גרושה וה"א דפסולה לכהונה קמ"ל דוקא כשגרשה היא מאשה שהוא גרשה אבל לא שאינה אישה שמה השני התיר' ע"י קדושין ואין זה חספא ורב דלא דרש הכי דס"ל דשיור בקדושין לא מהני אבל למ"ד דמהני נ"ל כך ולא מכח ריח הגט דפוסל ולהלכתא דפסק הרמב"ם דשיור בקדושין הוא ספק ממילא גם הא דריח הגט פוסל הוא בספק שמא קדושין שיור מהני ויש למדרש קראי כמ"ש וכיון דספיקא הוא אין בו רק איסור דרבנן וע"ד שכתבתי בסמוך ועיין. ולקמן בביאור שיטות הפוסקים נכתב עוד תי' מרווח יותר אי"ה ועיין לח"מ שנתקשה למה לא כ' הרמב"ם בהלכ' יבום ספק באשת ב' מתים. ואלו ראה מ"ש הרשב"א כאן דאביי אמר דינו למ"ד אפשר לצמצם וכי כן לפי דקיי"ל א"א לצמצם ל"ש כלל הך דינא דאביי לענין אשת ב' מתים והוא פשוט:

בעי אביי אמר לה חוץ מראובן ושמעון וכו' הרמב"ן בספר הזכות כ' דאיבעי' בין לרבנן בין לר"א דוקא בנתינה ראשונה קודם שנתן אמר חוץ וחזר ואמר. אבל אם כבר נתן וחזר ונוטלו לא מבעי' לר"א דכבר קנאתה שנתגרשה מאלו שהתיר' הוי כשטר שנמחל שיעבודו שאין חוזר ונותן לה להתירה לאלו שאמר חוץ. גם לרבנן דלא פעל בנתינה ראשונה מ"מ כשחוזר וניתנה לה לא מצרפי' דבריו ראשונים עם דבריו האחרונים שאמר לראובן ושמעון והאיבעי' רק בנתינה ראשונה. והראב"ד חולק עליו בתרתי דודאי לרבנן האיבעי' גם בנתינה שני'. אף לר"א מהני נתינה שני' שהתיר' לכ"ע ועיין ט"ז סי' קל"ז פירושו ברא"ש שהעלה דס"ל לרא"ש לר"א מהני חזר ונתנה להתיר מה דאמר אבל לומר רק שראובן ושמעון ל"מ גם לרבנן רק בנתינה ראשונה היינו דבהא ספיקו' אביי אבל בנתינה שני' ל"מ. ועיין בית מאיר שכ' דלא תהני לרבנן בנתינה שני' לא מוכח מרא"ש. ואלו ראו שיטות רמב"ן וראב"ד לא כ' מ"ש ודברי הה"מ ברמב"ם בנתינה שני' לא מוכרחים ועיין עוד. וכבר כתבתי לעיל במתני' דמוכח מדלא קתני במתני' כיצד יעשה יאמר הא"מ לראובן ש"מ דל"מ בנתינה שני' והספק דאביי רק בנתינה ראשונה וצ"ע על הראב"ד:

פ"ג ע"א מתנה מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה' וכו' הקשה הרשב"א משמע דאי אמר הכי מקשה שפיר והפוך הוא דקשי' לרבנן למה יהא הגט בטל הא הוי מתנה עמ"ש בתורה והתנאי בטל ומעשה קיים. ונ"ל ע"פ ש"ס ב"מ נ"א ע"ב דס"ל לשמואל דמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל בודאי עקר אבל בספק עקר לא וכן הוא ריש מכות בע"מ שלא תשמטני שביעית דספק עקר ע"ש ולדידי' גם כאן שספק עקר שמא יהי' לו בנים לאחוה ואינו עוקר בודאי הגם כל תנאו ע"כ כשלא יהי' לו אחים דבלא"ה לא צ"ל ולא תנשא לאחו' בלא"ה אסורה לו משום אשת אח וע"כ כשלא יהי' לו בנים. גם בע"מ שאין אונאו' מתנה כשיהי' בו אונא' ומ"מ מקרי ספק עוקר שמא לא יהי' בו אונא' וכן במתנה ע"מ שלא תשמטנה שביעית שמא יפרע לו קודם הגם שתנאו לעקור כשיהי' בו וש"ס הכא הכי קאמר מי קאמר לי' לא סגי וגם אי נימא כשמואל לא א"ש ועיין:

ועוד נ"ל ליישב הנה תוס' ר"פ אע"פ גבי קדשה ע"מ שאין לך שאר וכו' הקשה כיון שהוא אינו רוצה באופן אחר איך נימא אינו התנאי בטל ותי' כיון דכל תנאי חידוש הוא דאתי דיבור ומבטל מעשה לולי תנאי ב"ג וב"ר צריך דומיא ע"ש. ולפ"ז י"ל במתנה ע"מ שלא תנשא בחיי' לשיטת תוס' דא"א שיבטל הגט כלל דאחר שנתבטל ממילא איך כאן נשואין הדר נתקיים התנאי ואין הגט בטל בתנאי כה"ג לא צריך למילף מתנאי ב"ג וב"ר דהא לא יתבטל המעשה ע"י תנאי של פה הגם דמשו"ה לא נתבטל דכשנישאת הגט בטל. וממילא הנשואין בטילי' ולא נשא' מ"מ סוף כ"ס יהי' המעשה קיים כה"ג מעצמינו בלי ב"ג וב"ר ידענו דמהני וגם במתנה עמ"ש בתורה מהני כנ"ל. אלא ע"כ הא צ"ל לתוס' דמתנה שלא תנשאי גם על לאחר מיתו התנה וא"כ הדר קשי' האיך קאמר מי קאמר שתנשאי לאחוה כשכן התנה התנאי בטל דהא אפשר לבטל המעשה אח"מ וכן לרמב"ן דשלא תנשאי דרך נשואין ג"כ קשי' לכן צריך אני להוסיף דברים דהא דאמדינן דעתו לתוס' על לאח"מ ג"כ ולרמב"ן דרך נשואין היינו בסתמא הקפיד על כן זה. אבל כשמתנה עמ"ש בתורה אם בכל תנאו באופן שאפשר שיתבטל המעשה ממילא יהי' תנאו בטל ומעשה קיים אנן סהדי דניחא לי' בתנאו בחייו דוקא נשואין ממש:

דתפסת מרובה לא תפסת וכל המוסיף גורע והא רוצה כתנאו ואם יתנה כ"כ יהי' תנאו בטל לגמרי ניחא לי' ביותר לתפיס במעוטו רק בחייו ודוקא נשואי' ממש שאפשר להתנות בו והא"ש דקאמר ש"ס מי קאמר אבל אי הוי אמר כן הוי התנאי קיים כמ"ש ור"ע דמקשה לקמן ונשאת לזה נמצא הגט בטל היינו כיון דאפשר לו להתנות גם לאח"מ ולרמב"ן בדרך נשואין לסתמא כפירושו שהתנה כן וסתימת דבריו כן משמע ומשום דעי"ז אינו גט לר"ע ל"א דכוונתו רק בחייו או נשואי' ממש דלא איכפת לי' בקיומו של גט אלא שמקפיד בתנאו וכיון שיש לו בסתמא קפידא גם לאח"מ וגם בדרך נשואין לרמב"ן משום שעי"ז יתבטל הגט אינו ממעט התנאו יהי' הגט בטל והוא רוצה בהקפדתו כנ"ל ועיין כי נ"ל ויש בזה הוא נכון:

אלא גורם לעקור דבר מה"ת הקשה הרשב"א מ"ש בע"מ שתאכל ב"ח דגט קיים הגם שגורם לעקור דבר מה"ת ונכנס לחלק בדברים ולבסוף הניח בל"ע ולולי דברי קדשו הי' נ"ל לחלק [עיי' בתשו' המחבר אה"ע סי' צ"ד בסופו ד"ה ואמאי דאמרו עיי"ש]:

אלא מעתה ב"א לא ישא וכו' היינו פרכא ובירושלמי דחי תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו ובש"ס דילן לא דחה ועיין רשב"א. ולפע"ד נראה להשוות התלמודים בשנפרש כוונת ירושלמי תמן