כתב סופר גיטין חלק ב עז

דוחק להעמיד בקרא דדינא קאמר אם היא גרושה מאישה מ"מ אסורה לכהן ובגוונא הנ"ל ולק"מ קושי' תוס':

ונראה הא דלא רצה תוס' בזה ונכנס בדוחק גדול דאם כדברינו הא מוכח מקרא עצמו דגרושה מאישה דשיור בקדושין מהני לר"א דל"ל מ"כ שאני א"כ איך מסתפק ר' אבא תבעי' לר"א הא מוכח מקרא עצמו דמהני שיור בקדושין ובגירושין ואין לומר דר"א לדרשא דר' ינאי קאי דהא אמר כתיבי קראי היינו תרי קראי או דר' ינאי או דר"י ומשו"ה הוצרך תוס' לכנוס בדוחק דיש מקום לדחוק דר"א בהדרגה יליף ולא מוכח מקרא כ"כ דמהני שיור בקדושין הגם דדוחק גדול דר"א כך יליף מ"מ הי' מקום ספק לר"א ופשוט טפי מיצאה והיתה ולאמת דגם בקדושין מהני שיור תו לא צריך לדחוק כתי' תוס' אלא דמוקי קרא במשייר בקדושין וא"ש כנ"ל:

ומעתה מיושב קושי' פ"י על תוס' דשפיר מקשה לקמן והא ר"א מהכא יליף ול"ל מ"כ שאני דלאמת אצ"ל דר"א בהדרגה יליף אלא כמ"ש ולומר דרבא מתרץ לעצמו דר"א הכי יליף בהדרגה זה דוחק ורחוק ולולי פירכת ר"ע אצ"ל דכך יליף ר"א ואין זו פירכא לר"ע דזה בעצמו פרכת ר"ע על ר"א ונעשה קו"ח ואי דמ"כ שאני וא"כ איך יליף ובהדרגה זה וודאי רחוק בעיני ר"ע שפיר השיב ולכן הוצרך ש"ס לאסוקי דרבא כר' ינאי ס"ל ופריך רבא שפיר דר"ע מסברא מ"כ שאני שאין בו דוחק ומסתברא שריבה בהם הכתוב בכ"מ מצות יתירות וא"ש ועיין:

ובהכי אתיישב לנו ג"כ הא דהקשה תוס' לקמן תיקשי לר' יוחנן דר' יוחנן אמר נראין דברי ראב"ע ע"כ משום דמ"כ שאני ודלא כר"י ולזה י"ל דנראין לאו שכל דבריו דחוי' ואית להו פירכא אלא שנראין דבריו של זה יותר ותשובתו נצח' יותר משלהם וגם על דר"ע יש להמליץ בעד ר"א דס"ל מ"כ שאני ויליף בהדרגה הגם שהוא דוחק ואין למפרך ר"ע משו"ה ומ"מ נראין דברי ראב"ע יותר שאין עליו תשובה ופקפק כלל ול"ק על ר"י מדר' יוסי אבל רבא דאמר לכולהו איכא פירכא מקשה שפיר כן נ"ל ע"ד חידוד נכון עיין:

ורבנן איסור כהונה שאני. הרמב"ם פסק במגרש ממנו אסורה לכהן מדרבנן וזהו ריח הגט דאסמכוה אקרא ותמה הה"מ הא דרש גמור הוא כדמוכח מר' יוחנן אליבא דר"א ורבנן ונדחק מאוד ועיין לח"מ די"ל דרמב"ם כר' ינאי רבי דר"י ס"ל אלא דעדיין קשה מנ"ל דר"י ל"ל דרשא דר"י ועוד הקשה מש"ס יבמות דאמר רב דהול"ל מרגניתא ואי אסמכתא הוא ליכא מרגניתא בגוף הקרא. והי' נ"ל ליישב. די"ל מרגניתא בקרא דאשה גרושה מאישה דכבר כתבנו לעיל דלשון גרושה לאו דוקא בגט אלא שיצאה מבעלה וגרושה מביתו בעודו בחיים ויש אופן דיציאה בלא גנו כגון שקדש חצי' שפחה למ"ד דתופסין בה קדושין עיין לעיל מ"ג ע"ב ולמ"ד שם דנשתחרר' ובא אחר וקדשה דפקעו קדושי ראשון יוצאת מבעלה בלא גט וגרושה ממנו ה"א דתהי' אסור לכהן קמ"ל גרושה מאישה שהוא גרשה. ולא גרושה משאינה אישה שאחר פקע קדושין של זה בלא דעתו וע"י מעשה של אחר גרושה ממנו אינה אסורה לכהן וזה מרגניתא טבא. וצ"ל ר"י דלא דרש הכי ס"ל או דלא תפסי קדושין בחצי' שפחה או דס"ל כמ"ד לא פקעו קדושין של ראשון. אבל למאן דאית לי' דתופסין ופקעו ע"י קדושי שני יש למדרש קרא להכי ורב ביבמות נמי כמ"ד דלא תפסי קדושין או דל"ל פקעו וי"ל משו"ה לא אמר ר' ינאי כר"י דס"ל פקעו. ולפ"ז הרמב"ם להלכתא דמספקא לי' אי פקעו או גמרו עיין רמב"ם פ"ד מאישות הלכה י"ו ובהה"מ שם ממילא הך דינא דריח הגט תלי' בספיקא הנ"ל אי ל"א פקעו מוכח דריח הגט פוסל מדאוריי' ואי אמרינן פקעו לא מוכח מידי וכיון דס"ל לרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא לכן מדאוריי' מותר' לכהן במגרש ממנו אלא מספיקא דרבנן אסורה ל"ל גם מדרבנן מותרת דאוקמי אחזקת היתר לכהן ויש לעיין אי מחזיקין מאיסור א"א לאיסור אשת כהן ועיין. ונ"ל הרמב"ם ס"ל בזה ספק להקל ואפשר אפילו מדרבנן אלא דרבנן אסמכוה' אקרא כדרכם שמצאו מקום לאסור שלא יאמרו גרושה מותרת לכהן ואסמכוה' אקרא ונפקא לי' לרמב"ם מדנקטו בפשיטות בש"ס יבמות הך דרשא דגרושה מאישה לריח הגט ש"מ דכ"ע לא פליגו באסורא מדרבנן עכ"פ ומשום אסמכתא לא כבכ"מ בספק דאוריי' מדרבנן להחמיר ובס"ס מותרת אלא איסור מדרבנן בפ"ע הוא ואסמכוהו אקרא. ועוד נ"ל עד"פ דיבמות נ"ד סיבב הולך לאביי ע"ש. ואביי נראה לעיל מ"ג ע"ב דס"ל פקעו דדחי לר' זירא דס"ל גמרו. ומ"מ פשיט בש"ס יבמות שם דאסורא משום ריח הגט נראה דכ"ע הוא ומשום שזה איסור דרבנן שגזרו אומר ואסמכוה' אקרא כנ"ל ליישב ועיין. ולקמן יתיישב עוד בפנים אחרים בפנים יפות יותר:

בעי ר"א בקדושין האיך תבעי לר"א תבעי לרבנן וכו' אבל התם קנין ביד ולהך צד קדושין עדיף טפי מגירושין ומהני גם לרבנן וצל"ע אי יש סברא בקדושין יותר איך מבעי' כלל תפשוט מר"א דאיך יליף ר"א מאשה גרושה מאישה דמהני שיור בגט דלמא דוקא בקדושין מהני ובאופן דקדשה חוץ דלכ"ע מותרת חוץ מא' שקדשה לו ושוב גירשה ואותו שקדשה נגדו כבר מת קודם גירושין וממילא אינה גרושה רק מאישה לבד וליכא שיור כלל בגט ול"ל רק שיור בקדושין בגרושין מנ"ל. ולאמת דיצאה והיתה כיון דידעינן קדושין גם גרושין ידענו אבל לפי ספיקות ר"א דלא אמרינן ויצאה והיתה. איך צידד לומר דקדושין עדיפה מגירושין א"כ איך יליף ר"א מאשה גרושה וכבר כתבנו דר"א אמר דכתיבו קראי אזיל בין לר' ינאי בין לדרש ר"י וצל"ע. ויותר צל"ע לפי שיטת ר"ח שברשב"א דר"י בר"פ האומר בקדושין ס"ל לאמת דקדושין עדיפא ומהני גם לרבנן דשיור בגט ל"מ איך ר"י לשיטתו דאזיל בהאי איך אמר דר"א יליף מאשה גרושה י"ל קרא במשייר בקדושין ובאופן שכתבתי ושיור בגירושין מנ"ל וצריך לי עיון גדול ולקמן יתיישב אי"ה:

לבתר דאיבעי הדר פשטה ויצאה והיתה. הרשב"א הקשה מדר"י ר"פ האומר דס"ל דמהני שיור בקדושין ור"ח כ' דבאמת ר"י פליג ול"ל הך דויצאה והיתה וס"ל מסברא קדושין עדיף דקנין כל דהוא בעי'. כ"ל דר"י לשיטתו אזיל ותלי' בפלוגתא בקדושין מ"ג ע"ב דר"י ס"ל דוקא בגירושין פליגי ובקדושין לא וס"ל שם מ"ד צווח כי כרוכי' ויצאה והיתה כתיב ולית דאשגח בי' ועיין תוס' שם ובמהרש"א ופ"י. ופ"י גיטין ס"ד ע"ב דר"י ס"ל כל דאיכא סברא לחלק בין קדושין לגירושין ל"א משום ויצאה והיתה דשווי'. ור"ל גם באיכא סברא מקשי' ע"ש. והרי נתבאר לנו שזה פלוגתא דר"א דאמר ויצאה והיתה ס"ל גם להך צד דס"ל קדושין עדיף מגירושין מ"מ מקשי' ויצאה והיתה כר"ל ור"י ס"ל מסברא קדושין עדיף והוא לשיטתו ס"ל כל שיש לחלק מסברא לא מקשי' כנ"ל ועיין:

ושיטות רוב ראשונים כר"א ולפמ"ש בעי ישוב הלא קיי"ל דלא משגחי' בהיקש דיצאה והיתה כל דאיכא סברא ובנערה המאורסה אבי' ולא היא הה"נ הלכה כר"י ונ"ל ליישב בשניישב דקדוק עצום שצריך ישוב ר"א דאיבעיא לי' לר"א או דלמא ויצאה והיתה וכן אמר לרבנן בתר דמבעי' הדר פשטה בעי' ויצאה והיתה מהיכן פשוט לי' הלא אלו לא אמר באיבעי' או דילמא בעי' ויצאה והיתה י"ל דבתר דמבעיא עלה במחשבה לפניו דמקשי' הוי' ליציאה בכ"מ אבל הא באיבעי' ידע מויצאה והיתה ומספקא לי' אי בעינן ויצאה והיתה לענין זה. וממאי הדר פשוט לי' ונ"ב דתחלה מספקא לי' לר"א די"ל קדושין גריע' מגירושין או דלמא ויצאה והיתה מספקא לי' בהא מלתא היכא דאיכא סברא לחלק המכרע' אי סברא מפקע' מהיקש זה דויצאה והיתה או לא ושוב מבעיא לי' לרבנן די"ל קדושין עדיפא או דלמא ויצאה והיתה הגם דאיכא סברא. ובתר דמבעיא לי' לר"א ולרבנן דאיבעי סברא לכאן וסברא לכאן שוב ליכא סברא מכרע' לומר קדושין גריעא לר"א וליכא סברא מכרע' לומר דקדושין עדיפא לרבנן בוודאי מקשינן ויצאה והיתה דסברא שאינה מכרע' אינה מפקע' מהיקש בודאי והיינו בתר דאיבעי' לי' בין לר"א בין לרבנן הדר פשוט לי' בין לר"א בין לרבנן ויצאה והיתה כיון דיש סברא לכאן ולכאן כה"ג לא מבעי' ליה מעיקרא דוודאי ויצאה והיתה בעינן וא"ש. ומיושב בזה מה שהרגיש במהרמשי"ף למה לי' לר"א לומר באיבעי' או דלמא ויצאה והיתה הא מסופק בסברא אי קדושין גריעא או עדיפא לא הו"ל לומר רק תבעי לר"א די"ל קדושי גריעא תבעי לרבנן די"ל קדושי עדיפא ונדחק ולמ"ש א"ש במרווח דר"א רצה להודיע לנו ספיקתו אי היכא דאיכא סברא אי מקשי' או לא ובספק זה נשאר ולא אפשטא לי' ובתר דמבעי הדר פשטה לי' היינו משום דכאן ליכא סברא מכרע' כיון דאמר שיש סברא לר"א ויש סברא איפכא לרבנן שוב ליכא סברא מכרעת אבל עדיין נשאר בספק היכא דאיכא סברא מכרעת אי מקשי' הוי' ליציאה נגד הסברא ואי הוי אמר באיבעי' לר"א דקדושין גריעו ולרבנן די"ל דעדיפו ופשטי' לי' ויצאה לא הוי ידענו דמספקא לי' אי מקשי' היכא דאיכא סברא אלא דניכר ועלה בדעתו דבעינן ויצאה והיתה לכל דבר אפי' היכא דאיכא סברא. לכן הקדים באיבעי' דמספקא לי' הא גופא סברא טובה מפקיע מהיקש זה דויצאה ובתר דאיבעי' לי' פשוט באיבעי' דילי' כיון דאיכא סברא לכאן ולכאן. אבל בעלמא היכא דאיכא סברא טובה מכרע' עדיין בספיקו עומד אי מקשינן או לא כנ"ל נכון מאוד בעזרת החונן דעת:

והא"ש דפסקו כר"א וכסתם סוגי' דיבמות הנ"ל דקיי"ל כר"א בנערה המאורסה דהיכא דאיכא סברא טובה לחלק לא מקשינן הויה ליציאה דלא כר"ל דכאן והכי נמי י"ל לר"י דשיור בקדושין מהני משום די"ל דסברה פשוטה הוא דקדושין עדיפא ולדידי' ליכא צד לומר איפכא לכן פשיטא לי' דלא מקשינן הוי' ליציאה אבל ר"א הא אמר סברא לכאן ולכאן הדרינן להיקש הוי' ליציאה ואין זה מתנגד למאי דקיי"ל כר"י בקדושי נערה מאורסה דיש סברא מכרעת היא אבל כאן בהא עצמו פליגו ר"א ור"א אי סברא זו פשוטה ור"א ס"ל דיש לצדד אצדודי דקדושין גריעא וכיון דסתם סוגי' דלא כר"ל נקטינן כר"א דיש לומר ג"כ דקדושין גריעא וא"ש נכון מאוד:

אמר אביי את"ל איתא לדר"א רש"י ותוס' מפרשים דקאי על ר"א. ורמב"ם כ' מקדש ומשייר ספק קדושין הוא וכ' הה"מ דרמב"ם מפרש את"ל קאי לרבנן את"ל איתא לספיקות ר"א לרבנן דקדושין עדיפא נשאר בספק אי מקשי' בזה ויצאה והיתה או לא אזלינן בתר סברא וצ"ל מנ"ל לרמב"ם לפרש כך שקאי על ספיקות ר"א ולא מפרש כפשוטו דקאי לר"א וזה פשוט יותר ומה לו לצאת מפשט הפשוט. ונ"ל דקשי' לי' לרמב"ם קושי' תוס' איך אפשר שיהי' אשת ב' מתים הא פקעו קדושין ותי' תוס' לא ס"ל לרמב"ם מסברא ולכן ס"ל לרמב"ם דלא קאי לר"א דס"ל פקעו אלא קאי על ספיק' ר"א לרבנן ועל סברא פקעו כבר השיב