כתב סופר גיטין חלק ב סט

בעי' שתיזל ותפתח ולקנו' החצר קוד' שוב ליכא מקום טעו' וחילוף כלל בחצר שלו וא"ש כנ"ל ישוב נכון ועיי':

זרוק חובי ותפטור הרמב"ם פ' דבאמר זרוק לי חובי ותפטור וזרקו ונאבד פטור משמע בכ"מ שזרק לו אפי' חוץ לד"א ואינו יוכל לשמור והוא נגד הסוגי' ועיי' ש"ך שרמז על הב"ח וראיתי בפנ"י שמיישב בטוב טע' דרמב"ם ס"ל כתוס' דוקא במפרש במקום שיוכל לשמור אבל בסתמא אפי' אינו יוכל לשמור ונאבד באחריו' המלוה דלא כרשב"א. דלרשב"א קשה מה מקשה מאי למימרא הא טובא קמ"ל סתמא כפרושו דוקא במקום שיוכל לשמור וע"כ דסתמא באמ' אפי' אינו יוכל לשמור וכתוס' ולכן כ' הרמב"ם כשאמר סתם זרוק והפטר בכ"מ שזרק פטור והא דמפרש זרוק במקום שאוכל לשמור פשיטא כקושי' ש"ס אלו דבריו וקיימתי' מנפשאי וברוך שכוונתי:

ועיי' הרמב"ם פי' המשניו' שכ' דאזיל בתר איפכא וכ' באומר זרוק ותפטר וזרק ונאבד חייב עד שיגיע ליד המלוה וסותר שיטתו שבחבורו והוא נגד סוגי' ש"ס וכבר תמה בלח"מ שהוא תמוה ובקצה"ח סי' ק"כ ג"כ הניח בתמי' קיימת. ולפע"ד י"ל דבפי' המשניו' קשי' לי' ג"כ בקושי' ש"ס מאי למימרא אי בסתמא ולא פי' במקום המשתמר ג"כ הדין כן טובא קמ"ל דסתמא כפרושו במקום המשומר אפי' חוץ לד"א וכן בזרק שלא במקום המשומר לא ולומר דפשיטא לש"ס דסתמא אפי' שלא במקום שיוכל לשמור זה רחוק דמסתמא לא ניחא לי' שיזרק לו חוץ למקום משומר לדעתו ולכן ס"ל איפכא כשאומר סתמא זרוק לי והפטר לרשותו ומקום קנין קאמר או בד"א דקונו' לו בכ"מ או בחצירו וזרוק לי היינו שיהא שלי מהיכי תיתי נפרש חוץ לד"א מקום משתמר שאין קונה רק בגט וע"כ שפירש מתני' בשפירש זרוק לי במקום שאוכל לשמר ושפיר מקשה פשיטא מאי למימרא כיון דפירש והוצרך לאסוקי באמר בתור' גט והא"ש דכ' הרמב"ם בפי' המשניו' באמר זרוק לי ותפטר דחייב היינו בגווני דאיירי מתני' לר"י קרוב לה אפי' מאה אמה בכה"ג בחוב חייב באמר סתם דודאי סתמא לאו חוץ לד"א וכל שיוכל לשמור אמר ובמפרש פשיטא לכן כ' חייב עד שיגיע לידו זו שיטתו בפרושו למשניו' ובחבורו חזר בו וזה שכיח טובא ואנן לא באנו אלא ליישב פי' משניו' דלא תיקשו עליו מסוגי' מפורש' במקומה ומ"ש נכון ישובו עיי':

מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל יש לעיי' לפי' המרדכי דאיירי מתני' בזורק לו תוך זמנו ובקרוב למלוה זכה ולא יוכל לחזור הלוה א"כ ל"ל לומר דסד"א דיוכל לומר המלוה משטה הא לזכותו הוא דאמר זרוק וזרק קרוב לו ולמה יאמר משטה ולומר ע"צ רחוק דמלוה טוען נגד בע"ח שלו שלא יוכל לגבו' מזה דמשטה אני ב"ך לא משמע כן כמובן ובלא"ה רחוק הוא לכן נראה דמרדכי לא כ' כן רק על רש"י דמפרש במתני' ואבד ע"ז הקשה המוציא מחבירו ופשיטא דלק"מ לאוקימתא דר"י כמ"ש תוס' דלאו משום ספק הוא אלא דקשי' לי' למרדכי לרבה ור"ז לכן מפרש בתוך זמנו ולענין שזיכה המלוה אבל למסקנא ל"צ לזה די"ל כרש"י דבאבד איירי והא"ש דמוקי בשאמר זרוק והפטר ולפירש המרדכי לצ"ל והפטר כמובן ולפמ"ש א"ש דלאוקימתא דר"י א"א לומר משום זכי' דהא חוץ לד"א אינו זוכה רק משום מחילה אתי' עלה כשנאבד כמ"ש קצה"ח סי' ק"כ עיי"ש. ולמ"ש א"ש הא דהעמיד תוס' דבריו בתר דמקשה ש"ס מאי למימרא ובמתני' א"ש דלא העמיד תוס' דבריו דלרבה ור"י א"ש כמ"ש המרדכי לאוקימתא דר"י לא א"ש רק משום דליכא ספק אבל עדיין קשה דלא העמיד תוס' דבריו מיד כדמייתי ש"ס מתני' להקשו' לר"י ולפמ"ש א"ש בתר דמסקי' דה"א יוכל לומר משטה בודאי א"א לפרש כמרדכי הקצרתי ועיי':

ודע דיש לעיי' לפי' המרדכי דעדיין קשה נוקמי בחזק' מדא קמא בחזק' הלוה עיי' יבמו' ל"א גבי נכסי דבר שטי' אלא כנ"ל דמרדכי כ"כ לרבה ור"י דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ואין חזק' מכרעת שפיר י"ל כמ"ש המרדכי ולאמ' תרי ותרי ספיקא דרבנן בלא"ה לק"מ י"ל כאוקימתא דר"י ואין כאן ספק כמ"ש תוס' ועיי'. אלא לפמ"ש המגרש"א דתוס' ג"כ ס"ל לרבה ור"י כפי' המרדכי והא תוס' כ' לעיל ד"ה והא א"א לצמצם דלאמת אי תרי ותרי ספיקא דרבנן ג"כ א"ש דמגורש' מדרבנן ולזה קשה איך נפרש וכן לענין ממון נימא אוקי ממונא בחזק' מרא וצל"ע:

ועיי' רשב"א שכ' לישב לרבה ור"י משום חזק' חוב צל"ע לרבה ור"י תו"ת ספיקא דאוריי' ולא אזלי' בתר חזק' ול"א ג"כ אוקמי חוב בחזקתו שהי' חייב עד עתה. וי"ל ניהי דחזק' אין מכריע נגד עדי' לומר אוקמי אחזקתו דתרי כמא' ועיי' תוס' ב"ב גבי האי אייתי סהדי דזוכה דמ"מ נגד המוציא מחבירו מהני חזק' חוב דהדר הו"ל תרי ותרי ספק השקול וכבר כתבתי בענין זה בסוגי' דתרי ותרי ואכ"מ להאריך בזה וצ"ע:

ומה דקשי' לרשב"א הא הוי אינו יודע אם פרעתיך צ"ל דוקא בתובע טוען ברי ולוה שמא אבל בשני' טוענ' שמא לא והכא י"ל שני' טועני' שמא ועוד נ"ל בשניה' טוענ' ברי מלוה קרוב לו מלוה קרוב לו ולכ"א כת א' וצל"ע:

היתה ידה עשוי כקנופרס כו' עיין רשב"א שכ' דבגט ל"מ אפי' נתגלגל דצריך ונתן בידה שיהי' בידה ממש וראוי' לנוח ונח נ"ל זהו לשיטתו דפליג על רש"י לעיל גבי תיקן איהי דקנין אגב ל"מ דבעי רשות' דומי' דידה אבל לרש"י דכל קנין מהני הכי נמי אם מתגלגל א' או שאין סופו לנוח מהני גם בגט מהני ולמ"ש פ"י שם די"ל לרש"י דווקא ברצון מהני יש כאן בע"כ איירי והית' ידה עשוי לאו במתכווין פשט' ידה רק שאירע כן וזרק להגט ועיין:

ותגרש מאוירא דד"א כו' עיי' רשב"א שהקשה הא אויר שאין סופו לנוח הוא כוונתו דלמא איירי מיד כשבא לאוסר הי' כאן אש ונשר' וכשהגיע לאויר מיד לא הי' סופו לנוח ותי' דתיפשט דא"ס לנוח לא קני' ודבריו תמוהי' הא כ' תחלה דבגט אפי' נתגלגל לא מהני דבעי' נתן בידה וסתר דברי עצמו מיד ונצטערתי על זה עד שמצאתי ראיתי שעמד בזה בס' בית מאיר וכ' דהן דברי רמב"ן ומ"ש הרשב"א בתחלה מש"ס ב"מ הוא קושי' רמב"ן וחילק בין אפשר לנוח והרשב"א לא נראה לו והעלה גט שאני ושוב חזר ומביא סיו' דברי רמב"ן בקושי' ש"ס ותיגרש ומביא תי' הרמב"ן, ולרשב"א לעצמו צ"ל כיון שבשע' זרוק הי' ראוי' לנוח עדיף בחילוקו של הד"מ ויותר נראה בכוונ' הרשב"א מ"ש בספר תורת גיטין עיין בו:

ודע דקשי' לי למה צריך כלל לאוירא דד"א כיון שנפל על ידה רק לא כח על הידי' מ"מ כיון דד"א קונה ואם סופו לנוח בד"א ממילא קנו הידים כיון גם אם נפול יפול לד"א רשו' שלה וכי מפני שאויר מפסיק שאין קונה לו גרע וגם אם אקר' מקרה שנשרף עד שלא הגיע לארץ כתירוץ ש"ס דלא נח בד"א שוב הוי כדלקמן במתני' נאבד או נשרף שכ' רשב"א כיון שהגיע לאויר ד"א גבה קנה ומקרה שיקרה שנשרי ונאבד זה לא מזיק כיון שבשע' שהגיע לאויר קנה מכח אויר גבה וראוי' הי' לנוח כשבאו לאויר הגג כן בהגיע לידה קטפרס שהי' ראוי' לנוח בד"א שלה ואינו יודע לחלק חוץ לומר אם אויר אין קנה גרע ולא ידעתי למה וצל"ע:

דף ע"ט ע"א. היתה עומד' בראש הגג כו' כ' תוס' לר"א צ"ל האי שעומד' כמי שעומדת ומהרש"א כ' לפי דמוקי סיפא שהי' מחיצות החיצונת עודפת גם רישא בהכי מתוקמא ולמ"ש תוס' לקמן בעינן שתעמוד בצידו ועיין באבני מלואי' שכ' א"כ מה הקשה ש"ס ברישא והא לא מנטר והא מנטר ע"י מחיצות העודפת ולפע"ד י"ל ע"פ רש"י לקמן דמחיצו' חיצונ' עודפת היינו כיון שמשועבדי' לה ותוס' הקשה הי' לי' לחלק בין משועבד ואין משועבד' ובאמת מדיוק לשון רש"י נרא' כיון שרגילי' לשמש וכך הנהוג לעולם משועבדי' לה ונ"ל פשוט דווקא בפנימי שלה אבל במושל לה גגו בוודאי מחיצות החיצוני לא משועבד' לה ומקשה ש"ס למ"ד דבגג וחצר השאול לה איירי וק"ל:

מ"ט מעיקרא לא למינח קאי הרמב"ם פסק כשזרק לה ונתגלגל חוץ לרשות' אינה מגורש' וכתבו הראשוני' דנפיק לי' לרמב"ם דאויר שאין סופו לנח לאו כמונח דמי מהא דאבל דרך עלי' לא וא"כ ה"ה בממון ורבא מספקא לי' אבל לר"נ פשיט' לי' וצ"ב הא מפרשי' דרמב"ם מפרש דר"נ על רישא וסיפא מדברישא לא קתני נשרף או נאבד מהא נפקא לי' לר"נ לחלק בין עלי' לירידה וקשי' לרבא תפשוט מהכא דא"ס לנוח לא קני ונ"ל ליישב ע"פ שיטו' תוס' והרבה מן ראשונים דרבא קאי בדע' אחר' מקנה ועיי"ש בש"מ אריכ' בזה שמיושב סוגי' ש"ס שם ובב"מ ק"ב ולפ"ז י"ל מהכא לא נפשט רק בגט דבע"כ ומתני' בהכי איירי דהא קיי"ל כעולא דבעי' עומד' בצידו ומתני' כפשוטו שעומד' על גבה דווקא ואי ברצון הא לא בעי עומד' בצידו' כמ"ש רשב"א לעיל גבי פלוגתא דעולא וראו"ו וי"ל בע"כ דווקא אויר שסופו לנוח ל"מ דבע"כ ל"ש דע' אחר' מקנה דלהכי בעי דווקא עומד' בצידו כבש"ס ב"מ אבל רבא מסופק במתנה דדע' אחר' מקנה מהני ולא בעי עומד בצידו ה"ה אפשר אויר שא"ס לנוח קנה וכ"ז לר"פ דמחלק בב"מ בין דע' אחר מקנה אבל הרמב"ם הרי לא פסק דר"פ ועיי' ש"ך סי' רמ"ג דקיי"ל כסתם סוגי' דקדושין כ"ח ולכן כיון דנפשט ממתני' דהכא דבגט ל"א אויר שא"ס לנוח ה"ה בכ"מ אפי' גט ברצון ואפי' בממון כנ"ל ועיי'. וטור דנקיט בגט כשיט' הרמב"ם ובח"מ סי' רמ"ג כ' ספק באויר שא"ס לנוח ספק עיין ב"ש י"ל דלשיטתו אזיל דפסק כשיט' אביו הרא"ש בב"מ דפסק כר"פ לחלק בין דע' אחר' לכן בממון נשאר ספיק' רבא כנלפע"ד ועיין:

ע"ב. משא"כ בקופו' כ' רש"י דאין אויר כלי קונה ותוס' הקשה מש"ס ע"ז וכן הקש' רשב"א וחזיתי' בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דבש"ס ע"ז אזיל סמוך לג' לשולי הכלי והוי ככלי כמו דמתרץ לעיל מתני' באויר סמוך לג' כלבוד אבל יותר מג' משום אויר עצמו של כלי לא קני אלו דבריו זצ"ל וש"י ועיין פ"י וכדבריו כ' בקצה"ח:

מתני' ב"ש אומר פוטר אדם אשתו בגט ישן וב"ה אא"פ כו' כ' הרשב"א מדלא מחלק במתני' בין נשוא' לארוס' כדמחלק לקמן במתני' בלכה עמו בפונדקי ש"מ דכאן אפי' בארוסה חייש דלקמן איכא תרתי דמאוסה שכבר גרשה וגם אין לבו גס בה משא"כ כאן איכא רק חדא [א"ה עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' צ"ט בד"ה ואיידי דאיירי:

] איזהו גט ישן כל שנתיחד עמה כו' הקשה רשב"א לר"י דס"ל לקמן דווקא ראוי' שנבעלה הא כאן אפ' בנתיחדה חיישי' ותי' דהתם כבר גרשה מאוס' לו משא"כ כאן שלא גרשה עדיין ויש לפקפק הא