כתב סופר גיטין חלק ב ו

וצ"ל דס"ל גם זה לטוב' יתומי' לולי תקנתא דרבנן שלא יאמרו מזלזלי' בנכסי'. להאכיל אבל לא להניח עיי' ח"צ סי'. קושי' חמורה על תי' תוס' שבת דאפטרופס דראב"ע הי' מעשר לכמה שני' והא אין מעשרי' להניח עיי"ש ועיי' קרבן נתנאל כאן מ"ש ליישב ולדידי נרא' עוד ע"פ הרשב"א הנ"ל דמדאורייתא יוכל להפריש גם להניח רק תקנתא דרבנן הוא שלא יאמרו דמזלזל בדדהו. וצ"ל גם במעשר שייך שיאמרו שלא דקדק כ"כ בחשבון המעשר. אבל במעשר בהמה דכל אשר יעבור תחת השבט ל"ש שיזלזל ויתן יותר מהראוי' כנ"ל וק"ל:

הנהו יתמי דהוי סמוכי גבי האי סבתא כו' עי' פ"י שנתקשה הא אין ממני' אשה אפטרופס ותי' דאיירי שכבר האמינה האב בחייו ודוחק דלא לשתמט מי שיאמר כן דוקא בכה"ג ונ"ל זיל בתר טעמא דאשה דאין ממני' כ' רש"י שאין דרכה לכא' ולבוא ולטרוח. וי"ל משו"ה אין ממני' אותן ב"ד מתחלה אבל יתומי' שסמכו מעצמן ואח"כ נודע לב"ד וכבר טרחה ויצא' ובא' לפני' לשם מצוה שוב אין מסלקי' אותה כיון שנסתלק הטעם כנ"ל וק"ל. (אמר המגיה דין זה נתבאר באר היטב היטב בתשו' המחבר חו"מ ס' כ"ב עיי"ש):

ע"ב. דאתו למימר נשרפו חטכם בעלי' כ' רש"י דאם לא העמידו ברשו' מוכר שיוכל לחזור בו כשיתיקרו כשנשרפו הי' פסידא ליתומי' וכ"כ תוס'. ורמב"ן במלחמו' ב"מ פ' הזהב כ' עוד כיון דגבי יתומי' כסף ומעו' קוני' וכשנתנו מעו' קנו להו רק שנתנו חכמי' רשו' בידם לחזור כשזול מ"מ כ"ז שלא חזרו שלהם הוא וקנו במעו' ולכן אם נשרף שלהם נשרף וכשאינו בעולם ליכא חזרה, ולכן הוצרכו לומר דמוכר יוכל לחזור בו כשיתיקר ויציל משו"ה לטוב' עצמו, אבל בכ"מ דעקרו קנין מעו' לגמרי ולא קונה רק משיכה א"צ חזרה כלל דממילא כל שלא משך ל"ק וכשנשרף של מוכר נשרף עיי"ש כי זה כוונתו:

והנה הרז"ה שם מכח קושי' רש"י כאן העלה דלא עקרו קנין מעו' לגמרי רק שנתנו רשו' לחזור ואם נשרף של לוקח נשרף כיון שלא חזר בו הרי קנה במעו' ושלו נשרף ויתומי' וכל לקוחו' דין א' להם בזה עיי"ש ורמב"ן הקשה עליו א"כ מה הועילו שאמרו משיכה קונה כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' עדיין יניח' לשרוף כיון דהזיקא של הלוקח ואם משום שיוכל לחזור בו כשיתיקר כן הלוקח יחזור כשהוזיל ושכיח זה כמו זה מי יאמר שיתיקר אולי יוזיל וע"כ דכשנשרפו פסידא של המוכר הוא עיי"ש. וצ"ל לפמ"ש רמב"ן ביתומי' שאני כיון דבדדהו מעו' קונה לכן שלהם נשרף ולא הי' מציל לולי שאמרו שחוזר בו כשיתיקר והא קשה לדידי' עדיין למה יציל אולי יוזל ויחזרו היתומי' כמו שהקשה הוא לרז"ה מכל לוקח ומוכר קשי' לדידי' גבי יתומי' וצ"ע. ונ"ל דקשי' לרמב"ן לרז"ה על תחלת תקנה יניחו על הדין דין תורה דגם לאחר התקנה כיון ששני' יכולי' לחזור זה כשיתיקר וזה כשזול לא יציל. וע"כ דנשרפו נשרפו למוכר אבל אחר שכבר תיקנו משיכה קונה וביתומי' מעו' קונה מלבד לטובתם כשזול משיכה קונה ויכולי' לחזור ואם המוכר לא יוכל לחזור בודאי יניח לשרוף גם מי שהוא מן ההגוני' ובלא"ה כשלא א' מהם יוכל לחזור או שניה' חוזרי' הי' מציל כי כן ראוי' ונאה לו אבל עכשיו שהם יכולי' לחזור בזול והוא לא יוכל לחזור זה יביאו להניחו לשרו' מחשש שמא יוזל ולכן הוצרכו לומר גם המוכר יוכל לחזור ביוקר ושניה' שווים שוב אין דבר שיכריעו לעשו' שלא כשורה להניח לשרוף הגם שאין לו תועלת בו כיון ששני' בחזרה מ"מ אולי יציל ויעשה הטוב והישר כנ"ל נכון והבן:

ובישוב קושי' הרמב"ן על הרז"ה כ"ל ואקדי' הנה תוס' ב"מ ריש סוגי' תמה וכי תקנו משום אינם הגוני' שיחזור ויעבור במי שפרע ותי' אה"נ דכל החשש רק משום אינם הגוני' שלא יציל של חבירו ואלו שאינם מהוגני' יצילו בשביל שיוכל לחזור ויעבור במש"פ עיי"ש. ולפע"ד נרא' דלא צ"ל שחששו שאינם מהוגני' שיעמדו מרחוק ויראו של חבירו ניזק ולא יצילו אלא ששערו חכמים בחכמתם שאין אדם טורח כ"כ ויגע בשל חבירו כמו בשל עצמו או שיש לו בו נגיע' ממון ועינא ולבא בכסא תלוי' ואם גם של חבירו עומד ומציל כמצווה עליו מ"מ אין אדם זריז בשל חבירו כמו בשלו ומדוקדק לשון ש"ס שם מסר נפשי' טרח ומציל דודאי גם בשאין לו רווחא ונגיע' ממון מהצלה זו יטריח ויציל אבל לא מסר נפשי' דייקא לטרוח ולהציל כמו בשלו שמוסר נפשו ובהול וזריז ונשכר בשלו והטבע והחוש מעיד, ודוק בלשון רמב"ם וטוש"ע שכתבו שיהי' ממהר להציל כוונתם בשלו ממהר ונחפז הוא ובהול על כל משא"כ בשל חבירו כנ"ל ברור:

ואקדי' עוד דמי שטרח כ"כ כבשלו והי' נחפז ומסר נפשו להציל בשביל שיש לו בו נגיע' ורווח ממון שיוכל לחזור בו בשיתיקר אחר שטרח כבשלו והציל אם חוזר אח"כ אין בו משום מי שפרע דלולי טרחתו וזריזותו כבשלו לא הי' ללוקח כלום והפסיד שלו לגמרי אין על המוכר משום מש"פ כעין המציל מן הגייס ושטפה נהר וכדומה וכיוצא בו ס"ל. והא"ש דל"ק קושי' תוס' וכי תיקנו בשביל שאינם הגוני' שיעבור על מש"פ דהא אם יטריח ויציל כבשלו שוב לא יהי' מי שפרע ובדין חזר בו כנ"ל נכון ועיי':

ואחרי הדברי' האלו לק"מ קושי' רמב"ן על הרז"ה למה יטריח להציל בשביל חזרתו כשיתיקר הא גם הלוקח יוכל לחזור כשיוזל לפמ"ש ל"ק דבשלמא הוא יוכל לחזור אחר שהציל ולא יעבור במש"פ אבל חבירו הלוקח לא חשוד בעיניו שיחזור בו ויעבור במש"פ ועכ"פ קל לו לחזור מחזר' לוקח וא"ש. אלא דקשה עדיין מכאן דלפמ"ש הרשב"א דביתומי' ואפטרופס ל"ש מי שפרע כ"כ בקדושין ועיי' פ"י כאן א"כ עדיין ביתומי' לא הרוויחו כשאמרו שמוכר יוכל לחזור בו הא גם יתומי' יחזרו כשזול ואין בדידהו משום מש"פ. אלא לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ן דביתומי' שאני דכיון דהם יכולי' לחזור ואם הוא המוכר לא יוכל לחזור משום פסידא יהי' מוכרח להניח לשטרו' כדי שלא יכולי' לחזור עוד כשיזל וכשיציל ופסיד לנפשי' כשיוזל ויחזרו. ולכן תיקנו גם המוכר יוכל לחזור והוא בשוה עמה' ואין כאן דבר שיכריעו שלא יציל. וא"ש ג"כ שיטת הרז"ה כמובן כנ"ל והדברי' ישרי' ונכוני' בעזה"י:

מה שהקשה תוס' במשיכה יאמרו הלקוחו' נשרפו חטכ' ועיי' רמב"ן במלחמו' שם וכן כאן כיון דמשיכה קונה רק דיכולי' לחזור כ"ז של"ח היתומי' של לוקח הוא. מה שהקשה מהרש"א על תוס' כ' תור' גיטין כיון דיתומי' יכולי' לחזור לאו כל הנא' של לוקח ונכון הוא:

מתני' המטמא והמדמע והמנסך כו' כ' רש"י מטמא תרומה וצ"ב הלא לקמן קאמר אי מטמא חולין אי מטמא תרומה ובב"ק ריש פ"ב כ' ג"כ מטמא תרומה ובחולין ספ"ב כדמייתי ש"ס להא מתני' כ' מטמא טהרותיו ונ"ל ליישב כ"ז עפמ"ש פ"י לקמן לחזקי' צריכותא לפטור דאי מטמא הו"א משו"ה פטור בשוגג כיון שהפסידו מרובה וצריך שישלם הרבה חששו שלא יודיע משא"כ מדמע עיי' בו ולזה ע"כ דווקא מטמא תרומה דאי חולין א"כ ליכא רבותא לענין שוגג יותר במדמע ממטמא והא"ש דכ' רש"י במתני' מטמא תרומה דכן דרכו לפרש במתני' שיהי' א"ש לכ"ע ומטמא תרומה א"ש בין לר"י ובין לחזקי' וכן בב"ק כ' מטמא תרמה אליבא דר"ח דמהדר ש"ס דס"ל כחזקי' כמ"ש תוס' כאביי ס"ל ועיי' פ"י שם דמוכח דע"כ הכי ס"ל ולחזקי' עכצ"ל מטמא תרומה אבל בחולין כדמייתי למתני' מפרש רש"י טהרותיו סתם דהכל בכלל בין תרומה בין חולין דלהלכתא כר"י מתני' בכל איירי כנ"ל וק"ל:

פטור פי' רש"י מתשלומין. נראה אבל חייב עונש בי"ש בבריי' לקמן פטור בדיני אדם נראה דס"ל לרש"י אפי' בשוגג חייב קצת עונש בדיני שמים גם בלא דעת נפש לא טוב כעין שכ' בחולין י"ד לר"י דאוסר בשוגג שלא לתהנו מעבירה גם בשוגג איכא עבירה קצת עיי"ש וכן ס"ל בפשיטות לבעל פני משה בירושלמי דגם בשוגג חייב בד"ש ובאמת לפי הפשוט לא הי' נראה כן ניהי דחיוב ממון איכא בשוגג מקרא דאדם מועד לעולם אבל לענין עונש לא ומ"מ ממ"ש רש"י במתני' בשוגג פטור מתשלומין נראה קצת שבא לשלול דווקא מתשלומין פטור אבל עונש איכא ועדיין צ"ע:

אתמר מנסך כו' ושמואל אמר מעכב כ' רש"י ואסרו בהנאה. בפ"י הקשה הא שמואל ס"ל בע"ז ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו אפי' ביי"נ גמור ונלפע"ד עפמ"ש שם באורך דרב ושמואל לשיטתיי' אזלו דוודאי למ"ד דאפשר לסוחטו אסור וח"ע נ"נ אין סברא לומר ימכר כולו חוץ מאיסור שבו דהא כולו נאסר חוץ בסתם יינם רבנן הקילו אבל ביי"נ גמור לא והיינו אי מב"מ לא בטל ולכן רב דס"ל חו"נ ומב"מ לא בטל א"כ כולו איסור מדאוריי' לכן ס"ל דווקא חבי' בחבי' אבל יין ביין לא ושמואל לטעמי' דל"ל חו"נ לכן ס"ל אפי' יין ביין ימכר כולו חוץ כו' ור"י ס"ל ג"כ התם ימכר כולו הגם דס"ל חו"נ הא ס"ל מב"מ בטל וביי"נ חומרא דרבנן לכן מקיל למכור כולו חוץ מדמי יי"נ ושם הארכתי עוד. וכאן אני אומר לפ"ז מתני' דאתי כר"י דלא קנס שוגג אטו מזיד והא ר"י ס"ל מב"מ ל"ב. וחו"נ לדידי' שמואל ג"כ מודה דא"א כולו חוץ מדמי יי"נ וא"ש דפי' רש"י לשמואל דמפרש מתני' מדמע דכולו אסור דמתני' דר"י הוא גם שמואל מודה ובב"ק כ' רש"י דימכר חוץ מדמי יי"נ לא מפרש כן אמתני' אלא לר"ח אלא דרש"י בב"ק בלא"ה צלע"ג ועיי' מהרש"א ופ"י שם:

מנסך ק"ל בד"מ כ' תוס' ומטעם שלא יהי' ב"א הולך אין לקנסו דמה"ט לא קנסו לי' טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וצ"ב בניכר למה לא קנסו שלא יהי' כ"א הולך וכן נתקשה בפ"י ונ"ל להסביר עפ"י המבואר דכל היכי דקיל בד"מ חייב לצאת י"ש וס"ל לרש"י ותוס' בב"מ דאי תפס לא מפקינין מיני' וי"ל דראו חכמי' דכיון דחייב לצאת י"ש ואי תפס ל"מ מיני' לאו כ"א יכנס עצמו לזה ויהי' צריך לשמר ממונו שלא יתפסהו כל ימיו ולא הי' צריכי' לתקנה בניכר ולכן גם באינו ניכר לא תקנו מידי לקונסו דלא חייבו יותר מאילו הי' ניכר דמחזי כחוכא באינו ניכר חייב בב"ד ובניכר פטור ואפשר דאינו ניכר בכה"ג באמת תקנו דאי תפס ל"מ או שלא תקנו כנ"ל ועיי':

ואידך כדר"י כו' העלה תוס' בתי' האחרון דשמואל ס"ל דמשו' הגבהה יוכל לומר הש"ל ומשו' דעביד מעשה ומנסך קלבד"מ ורב ס"ל משום הגבהה חייב אכל מה שיעשה אח"כ. דברי' אלו צריכי' תבלין להטעי' טעמא דרב:

משעת הגבהה הוא דקנה כו'. יש לעיין עדיין למה קנסוהו כדי שלא יהי' כ"א הולך כו' מה פעלו הא לא יתחייב אלא כשיגבה