כתב סופר גיטין חלק ב ה

שיטת רמב"ן במלחמו' ועוד דסוברי' כמוהו דקאי כשהודה לאביו קודם מותו שחייב לו ובן שומע ותובעו אח"כ ורבנן ס"ל דהוא משיב אבידה דיוכל דיוכל לומר שהי' קנוני' ביניה' או הי' לו חשבון ממק"א וראב"י ס"ל שאין זו טענה והינו פעמי' שאדם נשבע על טענ' עצמו היינו ע"י הודאתו דלולי שהודה לאב לא הי' תובעו כנ"ל וק"ל:

מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע. כ' תוס' דלמה ישבע יהי' נאמן במגו ואין לומר דלמה כופר הכל פטור א"כ אינו פטור רק היכא דאיכא העזה והא בבנו דמעיז נאמן לרבנן אפי' מודה במקצת נהפוך הוא אפי' כופר הכל לא נאמן ועוד הקשה תוס' מריש ב"מ גבי סלעים דינרין דליכא העזה. והנה רש"י בב"ק מפרש דרבה למה כופר בכל פטור וקשי' קושי' תוס' ונלפע"ד ליישב הנה תוס' כ' כאן דגזה"כ הוא בלי טעם דכופר בכל פטור ובכתוב' י"ח כ' תוס' כיון דמפטר מיני' לגמרי פטור ובמב"מ הוי כגלגול שבוע' עיי"ש ונ"ל דרש"י דמפרש הא דרבה למה כופר הכל פטור הגם דאיכא סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר בכל נגד זה איכא סברא לחייב כופר בכל יותר מבמב"מ דחזק' אין ארם תובע אא"כ יש לו עליו וזה שייך דווקא בכופר בכל דאם אין לו עליו כלום איך יעלה על דעתו לתבוע אף שלא הי' לו עסק ממון עמו ואסבר' ר"נ דלהכי חייבו' רבנן שבוע' היסת וכ"ז בכופר בכל אבל במודה במקצ' כיון שיש לו עליו תביעה ועסק ממון ביניה' תובעו יותר או שטוע' ולא דייק שפיר או במכווין כיון שיש לו תביע' עליו תובעו יותר וראוי' שכופר הכל ישבע קו"ח ממודה במקצת ואמר משו' שא"א מעיז איכא סברא נגד סברא חזק' נגד חזק' וכיון שמסולק מיני' לגמרי לא חייבו' תורה שבוע' ואתו רבנן ותיקנו שבוע' מ"מ כבש"ס שבועו' כנ"ל. והא"ש דל"ק מדפטרו רבנן בבנו ולא חייבו אפי' כופר בכל דשם ל"ש חזק' א"א תובע דהא טעמיי' דרבנן מה שהודה בפני האב תולי' בקנוני' או שהי' לו חשבון נגדו כמ"ש רמב"ן וכ"ש בתובעו קטן ול"ש חזק' א"א תובע דהא הבן לפי דעתו שפיר תובע ששמע שהודו או כך אמר לו אביו ולכן כופר בכל פטור בלא העזה כיון שמסולק מעליו וממילא נאמן במב"מ במגו וא"ש. ומיושב ג"כ קושי' תוס' ב"מ משטר שכתוב בו סלעי' דינרי' כיון שסוף כ"ס הי' לו תביע' עליו מ"מ בשטר שוב ל"ש חזק' א"א תובע דהרי יש לו עליו גם דליכא העזה מ"מ פטור כופר בכל כיון שמסולק ממנו דמה שכתוב בשטר לרהפ"ח שתיים ע"ז ליכא טענה כלל משא"כ במב"מ וא"ש כנ"ל נכון ועיי':

חזקה א"א מעיז הקשה תוס' הא בכופר בכל נמי שייך אשתמוטי דהא משו"ה תיקנו שבוע' היסת בכ"ב משו' אשתמוטי. ומעודי לא הבנתי קושי' תוס' בוודאי כשכופר הכל לפנינו אמרי' אולי מוכרח הוא דל"ש אזי וסבר אשתמוטי כו' אבל כשהוא מודה במקצת ליכא מגו דכופר בכל דלמא הא דכופר במקצת דאנוס הוא דל"ל רק מקצת ועל אידך אשתמוטי הוא וצ"ע ומצאתי עתה שהרגיש בזה במהרמשי"ף כאן ובכתוב' י"ח ועיי' בביאורו בכתובת ותוכן כוונתו דא"כ יאמר רבה בקיצור האי בכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפרי' משו' אשתמוטי ולא צ"ל אין אדם מעיז וע"כ דרבה רצה לומר דא"ש אפי' היכא דגם מקצת שמודה אינו משלם מיד דאין לו כלום וכמו שכופר במקצת משו' אשתמוטי כך הי' יוכל לכפור הכל משו' אשתמוטי דהא אין לו כלום ואיכא מגו וע"ז הקשה תוס' א"כ למה לא יאומן באמת במגו דכופר הכל משו' אשתמוטי דמ"מ איכא העזה יותר בכפיר' הכל משו' אשתמוטי מכופר מקצתו וזה כוונת דבריו ונכוני' הם לכאורה. אלא דקשי' לי עדיין לפ"ז לרבנן דראב"י דס"ל בבנו מעיז ונאמן במגו דכופר הכל תינח כשאין משלם כלום עכשיו אבל כשפורע מה שמודה ליכא מגו די"ל דכל כפירתו משו' אשתמוטי ומחצה אית לי' ולכן מודה בו ולא לשתמט שום אדם וא' מן הפוסקי' לומר דבכה"ג חייב לרבנן וצ"ע. ולכן הי' נלפע"ד בכוונ' תוס'. הנה המהרמשיף התעורר בשבועה זו כיון דאמרי' דרוצה לפרוע רק דלית לי' עכשיו ואשתמוטי עד דיהי' לי' זוזי למה ישבע ואין זה רק שחפץ בהרחבת זמן והוכיח מכאן גם אהרחבת זמן מתחייב שבועה עיי' בו. ונ"ל דתוס' ס"ל דאי הוי אמרי' שבאמת דעתו לפרוע רק מכחש בשביל שאין לו עתה משו"ה לא הוי משביעי' לי' אלא דאנו חושדי' שאינו רוצה לפרוע כלל והא דאמר רבה אשתמוטי לפי פי' תוס' דצריך לזה דאל"ה הי' נאמן במגו דגם עכשיו מעיז. ולזה אמרי' דאפשר דאשתמוטי וליכא העזה כ"כ דיאמר המלוה אולי אנוס הוא משו' אשתמוטי דאין לו עכשיו ויפרע לו אח"ז אבל כשיכפור בכל איכא העזה יותר דלא שכיח שיהי' גברא ערטלאי ואין לו כלל כיון דליכא העזה בטענה זו אנו חושדי' אותו שבאמת אינו כן אלא שרוצה לכפור הכל ולכן משביעי' אותו והא"ש דהקשה תוס' הא בכופר בכל ג"כ שייך אשתמוטי ואיכא מגו דהי' מעיז וכפר הכל ויחשוב המלוה אולי אשתמוטי וליכא העזה כנ"ל וא"ש עיי':

אלא אם כי יתכנו דברינו בסוגי' כאן אבל ריש ב"מ ה' ע"ב דדחי דהא דנאמן בשבועה ול"א מגו דחשיד אממונא דאמרי' אשתמוטי כדרבה מוכח דאמרי' באמת דלשתמוטי מכווין דאי חשדי' שאינו רוצה לפרוע הו"ל חשוד אממונא וע"כ שאנו אומרי' אולי רוצה לפרוע רק אשתמוטי ומוכח דמשו' הא משבעי' לי'. וי"ל דלעולם לא הי' משביעי' רק משום דחושדי' אותו שאינו רוצה לפרוע כלל ומ"מ ל"א מגו דחשיד אממונא ניהי דחשיד לכפור אבל חזקה אינו מעיז רק דאינו העזה כ"כ שהמלוה אפשר לדונו אולי רוצה לפרוע רק אין לו ואשתמוטי קמשתמט אבל כשישבע שאינו חייב יותר יתברר למלוה שקרו ושנשבע בשקר כולי האי לא חשיד שיעיז בשמכיר בשקרו ושנשבע על שקר וא"ש. אלא דקשה. ממה דתנינא שם אשתמוטי בשומר ובפקדון דאמרי' אשתמוטי. וכ' רש"י בכל שבועות שומרי' ל"ק די"ל אשתמוטי דפשע משא"כ בכופר שלא מסר לו עיי"ש. והא בשומר ונשבע שלא פשע אי אמרי' באמת כן הוא שרוצה לפרוע לא מחייב שבועה רק דחושדי' אותו שרוצה להחזיק בו ולא יפרע כלל הדר הו"ל חשוד ועכצ"ל דמשו' אשתמוטי ויפרע לאח"ז משביעי' לי'. ויש לדחות בשומר שלא ניתן לו להוציא ולהשתמש גם אהרחבת הזמן משביעי' משא"כ בהלואה שמתחלה ניתן לו להוציא ומשו' הרחב' זמן כיון שדעתו לפרוע אחר שיהי' לו לא משביעי' לי'. ועוד י"ל דכל הסוגי' שם בס"ד דחשוד על השבועה צ"ל משו' אשתמוטי עכשיו ורוצה לפרוע אח"כ משביעי' לי'. אבל לאמת דאין חשוד על השבועה הדרי' לסבר' חוץ דלא משביעי' משו"ה אלא דחשדי' לי' דבאמת אינו רוצה לפרוע כלל וכמ"ש. וי"ל עוד דתוס' הוכיח כן מדלא אמר רבה בקיצור מפני מה מב"מ ישבע דבכולי בעי דלכפרי' והאי דלא כפר משו' אשתמוטי שרוצה לפרוע מקצתו שיש לו וע"כ דרבה ס"ל אי האמת כן הוא לא משביעי' לי' כשרוצה לפרוע אח"כ וצ"ל שחשוד לנו שאינו רוצה לפרוע כלל א"כ יאומן במגו דכופר הכל והוצרך לומר דאינו מעיז לכפור הכל ועל מקצתו ליכא העזה כ"כ אולי יחשוב המלוה שעושה כן משו' אשתמוטי ומוכרח הוא כנלפע"ד ועיי' בכ"ז:

וכ"ז לשיטת תוס' אבל לשיטת רש"י דמפרש הא דרבה ובכולי בעי דלודי דאל"ה הוי חשוד אשבוע' צ"ל דמשביעי' אותו משו' הא עצמו דלא יהי' אשתמוטי דאם חסדי' לי' שאינו רוצה לשלם שוב הוי חשוד אשבועתא ולפמ"ש דמשו' דלא מעיז מאמיני' לי' ע"י שבועה א"ש. אלא דלא א"ש מ"ש רש"י בב"מ שם דמכל שבועו' שומרי' ל"ק ועיי'. אבל ראיתי בש"מ ב"מ ה' ע"ב שכ' דאמרי' אשתמוטי משו"ה כופר עכשיו ואין דעתו להחזיק בשל חבירו אבל אנו חוששי' מאחר שכבר כפר בב"ד שוב יעמוד בדבריו ולא יודה עוד ומשו"ה משביעי' לי' וזה נכון מאוד. מ"מ י"ל תוס' לא רצה בזה לאמת ולכן נקיט לי' שיטה אחרת כמ"ש וש"ס בס"ד בב"מ ס"ל כמ"ש ש"מ:

ובכולי בעי דלודי לי' כ' רש"י דמשו' מגו דחשיד אממונא ותוס' הקשה עליו הא קיי"ל לא חשיד אשבועתא. ובש"מ ב"מ כ' דרבה ס"ל כאביי דאמר משו' ספק מ"י יש לו עליו הא ס"ל דלולי זה הי' חשוד אשבועתא. ובפ"י ב"מ כ' דא"א לומר כן דקשה בתרתי חדא מתחלת דברי רבה מפני מה אמרה וכו' אולי יש לו ס"מ ישינה על מקצתו וליכא מגו ועוד מה דמסיים ובכולי בעי דלודי ול"א חשיד אממונא הא תלי' בספק מ"י. והנה צ"ע על ש"מ שכ' דרבה כאביי. אמנם ראיתי במהרמשי"ף ב"מ שכ' דרבה כאביי והי' קשי' לרבה דתורה חייבו למב"מ אפי' בגווני דפטר לי' ומחל לו כל ספק מ"י שיש לו עליו ולאביי הדר אמרי' מגו דחשיד אממונא כמ"ש הר"ן שם ו' ע"א וא"ש הכל עיי"ש. אלא דצל"ע לפ"ז הא דפליגי רבנן אראב"י דבבנו מעיז ונאמן בלא שבועה צ"ל דווקא בשמחל לו האב כל ספק מ"י שיש לו דאל"ה למה יאומן במגו נימא דיש לו מ"י רק אמחציתו שכופר וזה ודאי א"א לומר דבהכי איירי דסתמא לאו הכי הוא וגם לא לשתמנו מי שיאמר כן וצ"ע. ובאמת זה בלא"ה קשה על אביי דמחדש דתולי' בספק מ"י למה יאומן לרבנן במגו וצל"ע:

ולכן אנו אין לנו אלא מ"ש בש"מ ב"מ ו' ע"א דל"ח למ"י רק בשני' אוחזי' דמתני' שם אבל במפקיד והלואה אלו הי' לו מ"י אצלו לא הי' מפקיד בידו ולא הי' מלוה לו כיון שיוכל לתפסו ולהחזיק בו עיי"ש. ועפ"ז א"ש מ"ש הש"מ ריש ב"מ דרבה כאביי ס"ל דחשוד אשבועתא ובמתני' משו' ספק מ"י אבל בהלואה ל"ש זה וא"ש כל דברי רבה וכ"ז נכון וברור:

אלא דעדיין קשי' מה שהקשיתי מהא דרבנן דראב"י שמא מלוה ישנה יש לו על הבן כנגד מה שכופר בו. ובהא ל"ש לומר איך הלוה לו הא אביו הלוהו והוא האב לא ידע שיש לבן ספק מ"י והלוהו ודוחק דאיירי שיש בני' הרבה וע"י כפירתו מפסיד לכולם ודוחק שיהי' לו על כולם מ"י. לומר כן זה דחוק ורחוק וצ"ע:

מ"ש תוס' דאין לומר דמדרבנן ל"ח דראו שפרוש משבועה טפי מממונא דתיקשי מנסכא דר"א דע"כ שבועה זו דאוריי'. לא זכיתי להבין כיון דבימי' חמירא להו שבועה ול"ח אשבועה ממילא שבועה דאוריי' היא. ובזמן התורה לא חמירא שבוע' הוי חשיד אשבועתא ותלי' בזמן ודורות והכל דאוריי' וצל"ע וד' יאיר עיני:

דף נ"ב ע"א. כאן להאכיל כאן להניח, כ' רש"י להניח למה להו לעשורי לכשיגדלו יעשרו' הם, בהה"מ כ' הטע' דלמא ירקבו ויפסידו הכל משלהם, ובעי"ש כ' כשיגדלו יהי' ו"ה שלהם, ובתשוב' הר"י מינץ סי' א' כ' דגדול מצווה ועושה וניחא להו טפי לעשו' כשיהי' מחויבי' ועיי' ש"ך נקה"כ יו"ד סי' ש"ה. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ג. ועיי' פ"י וכדבריו כ' הרמב"ן בחי' דמה"ת יוכל אפטרופ' לעשר דהוא כיד יתומי' כל שהוא לטובתם ויש בו צורך וכל שא"ב צורך לא מהני מדאורייתא ורשב"א כ' להניח רק מדרבנן הוא שלא יפרישו.