כתב סופר גיטין חלק ב נט

רק הוסיף מה שיש בו חיובא מדינא ובלשנא זה דלא יהי' גט אין בו קפידא לדינא רק משום לא מקדים וא"ש:

והא"ש מילתא דתמוה הא דכ' הרמב"ם כד' מייתי לדשמואל כ' דבעינן ת"כ והן קודם ולא כ' מה דמפורש בש"ס דבעי תנאי קודם משום דבאמת לא הי' מזיק מעשה קודם גם לפי' לח"מ לשיטת הרמב"ם כיון שהקדים הלאו תו לא מזיק המעשה קודם אלא כיון דשמואל תיקן שוב לא זז הלשון ממקומו כנ"ל ועיין:

אלא אמר רבא וכו' הר"ן העלה כל שגומר בלאו אפי' הקדים תחילה לאו מהני דבגמר דבריו נתפס והא סיים בלאו והרמ"א כ' בכל תנאי כשאמר לאו והן וסיים בלאו מהני וציין כן בשם הר"ן ותמה הח"מ הא מבואר כן בגמר. וב"ש כתב דווקא בשכ"מ מהני משום לא מקדים אינש ובמל"מ הקשה אי שלא כדין היא משום ל"מ אינש וכו' לא יתירו לומר שלא כדין. לפע"ד נראה הנה במל"מ נסתפק בהקדים מעשה ואח"כ אמר עוד ת"כ כדינא בהקד' תנאי אי לימ' דבריו הראשונים כדלתני' והתנאי מתחיל אח"כ או לא ורצה לפשוט מהא דרבא ודחי בהן ולאו טעמא דמהני כמ"ש הר"ן משא"כ בהקדים תחילה מעשה הדעת נוטה שתחילת דבריו הם עיקר התנאי והקדים מעשה וסוף דבריו טפלים ויתרת הן וכן מסתבר מהיכי תיתי שיאמר תחילה דברים שאין שייכ' לתנאי והתחלת התנאי בתחילת דבריו ונ"ל די"ל לולי הר"ן בטעמ' דהקדמת לאו להן ושוב מסיי' בלאו דמהני לרבא כיון שתיקן שמואל שיאמר כ"א בן ויתחיל בלאו משו' ל"מ פרענותי' שפיר אנו אומרים שתחילת התנאי הוא מה שאומר אח"כ הן ולאו ותחילת הדברים במכווין אמורי' כדי שלא להתחיל בפרענו' והם דברים הנאמרי' לקפיד' בעלמא שלא להקדים פרענו' ועיקר התנאי הן ולאו וכ"א כן הוא אומר עפ"י התיקון ואין מן הצורך שיאמר כלל ההתחלה לאשה בדווקא כמובן וכ"ז בשכ"מ אבל בכל שאר תנאי שאין מן הצורך להקדים הלאו כשמתחיל בלאו וגומר הן ולאו התחלת התנאי מתחילת דברי' שמתחיל בלאו ולא מהני וזהו טעמו של הב"ש שכ' דווקא בשכ"מ מהני משום לא מקדים כוונתו כהנ"ל כנ"ל ברור אלא לטעמו של הר"ן שבגמר דבריו נתפס לכן מהני כשמסיי' בנאו בכ"מ מהני וזהו שכ' רמ"א בשם ר"ן כנ"ל נכון ועיין:

ולפמ"ש א"ש ביותר הא דלאמת צריך לרבא לומר תנאי קודם למעשה הגם דלרבא יוכל לומר המעשה קודם כשכבר הקדי' השלילה ואמר הלאו כמו בסוטה מ"ע כאן הגם שהקדים הלאו מ"מ ל"מ דאם אנו נחשוב הלאו לתנאי והקדי' השלילה קודם המעשה מ"מ הא איכ' לאו קודם להן מה תאמר דאנו מסלקין דברי' ראשונים שלא אמר רק משום דל"מ פרענות' והתחלת התנאי בהן שוב איכא מעשה קודם לתנאי לכן ע"כ להקדים תנאי למעשה גם לרבא והיינו לפמ"ש סברת הר"ן ועיי':

ודע דלסברת הר"ן משום דבגמר דבריו נתפס י"ל דזה דוקא משום שצריך להקדים תנאי למעשה ולכן כשמקדים הלאו ושוב יאמר הן ויאמר אם יהי' גט מסיי' ביהי' גט אבל כשאפשר לסיים יהא גט אם ימות הרי מסיי' בתנאי ובגמר דבריו נתפס באם ימות. אלא לפמ"ש דאם הקדים השלילה שוב לא מזיק הקדמת המעשה א"א דבר זה ויש להאריך בזה ע"ד פלפול והקצרתי:

קצת ביאור שיטות ראשונים להלכה א) יש דס"ל אין הלכה כר"מ בשום מקום והביא ראי' מדמהני גילוי דעת בממון או אומדנא וכל שאמר תנאי יהי' באיזה אופן הרי גילה דעתו. והא דתיקן שמואל בגיטין שכ"מ לשופרא דשטרא תיקן כן. והרא"ש הקשה דנחוש שיצא תקלה למי שאינו כופל ונ"ל דהרשב"א כ' גם דג"ד מהני אבל כשאמר תנאי ולא אמר כדינא גילה דעתו דאינו איכפת לי' התנאי וצריך להסביר כשהוא ע"ה ולא ידע דיני תנאי מה תאמר וצ"ל ע"ד שכתבו במגו וכדומה בטענתו דמי שטוען טענה בב"ד חוקר ושואל תחילה לחכם ובקי כן י"ל מי שרוצה להתנו' אם חפץ בתנאי שואל תחילה איך יתנה ואם לא שאל ש"מ דלא איכפת לי'. אלא דצ"ע הוא ע"ז אם דני' אם אומדנא וג"ד מהני שוב אין דין תנאי כלל דמהני בגילוי דעת ומה דיני תנאי דלא קפיד איכא הא אין צורך להקפיד בתנאי ובלשון וסגנון התנאי. וזה טעמא של ראשונים דס"ל כיון דאומדנא וגילוי דעת מהני שוב ל"א לכל דין תנאי בין שמגלה טפח אם יהי' כן אמרי' מכלל. ומעתה בגט שכ"מ שכבר תיקן שמואל והנהיג לומר כל דיני תנאי לר"מ מי שאינו אומר כן גילוי דעתו איכא דל"א לי' דאל"ה הי' אמר כדיני' וה' שואל איך יאמר ובלא"ה כיון שכבר הותקן לומר כדינא לר"מ מי שאינו אומר כן ליכ' גילוי דעת לכל כל שלא כפל מכלל הן לאו ומעכשיו מדינא הגט בטל הגם דקיי"ל כרבנן כנ"ל ועיי':

והנה הר"ן בקדושין כ' מתשובת הרי"ף דבממון ל"ב דיני תנאים חוץ בגיטין וקדושין ומפרש הר"ן כוונתו דהלכת' דלא כר"מ אלא בחומר א"א מחמירי' כר"מ ובאמת לשון הרי"ף משמע דבגיטין וקדושין בין לקולא בין לחומרא ורק בעינן ת"כ. ונ"ל עפ"י הנ"ל בודאי מעיקר הדין בגיטין וקדושין הלכה כרבנן אלא דמחמירינן כר"מ ומי שרוצה שבביטול התנאי יבטל המעשה צריך שיאמר מפורש הן ולאו ומי שלא אמר כן מחמירי' בו כר"מ בכל מה שיהי' בו להחמיר שוב איכ' אומדנא מי שרוצה ואיכפ' לי' בתנאי באמת ודעתו שבביטול התנאי יתבטל מפרש דבריו כיון שאינו בעי' דיני תנאי להחמיר כר"מ ומי שלא פירש ש"מ דלא איכפת לי' בתנאי מעכשיו גם רבנן דר"מ מודים דליכ' ג"ד ואומדנא ולפ"ז עכשיו גם להקל המעשה כמו לר"מ עצמו והבן זה:

ב) הראב"ד בהלכ' מכירה יצא להטעים ועם הסוברים בממון לא קיי"ל כר"מ היינו בממון שמוחזק בו וחפץ ורוצה בשלו גם בלא כפיל' ושום דין תנאי מהני ובגיטין וקידושין אמרינן כיון דאיכ' קירוב וחיזוק דעת גם בלא קיום התנאי רוצה בגט וקידושין בעי דיני וכל חיזוקי תנאי ובבגוב"ר לא הי' להם בירושה וקנין:

והנה מ"ש דבבגוב"ר לא בירושה וקנין הי' להם צריך הסבר הא בחרבם ובקשתם וטורח רב הגיע להם ולמה לא איכפת להו בו. ויובנו דבריו עפ"י רמב"ן בתורה דלולי שנטלו בני גד וב"ר הי' מניח ארץ הגלעד הפקר שלא חפצו בארץ ההוא כלל והא"ש מ"ש הראב"ד כמובן:

אלא דצ"ע מדשמואל דאתקין בגט שכ"מ דיני תנאי מאי ריחוק הדעת איכ' שם והיפוך הוא לטובתה מגרשה שלא תזקק ליבם ואינו חפץ בגירושין רק כשימות למה יהי' בעי דיני תנאי ואפשר לדחוק כיון בכל גט צריך דיני תנאי לכן תיקן גם בגט שכ"מ כן ודוחק וצע"ג:

ג) וכתבו ראשוני' גם לפוסקים דלא כר"מ מ"מ תנאי קודם למעשה בעי מסתם מתני' דב"מ וכ' שמא יש שום סברא בתנאי קודם יותר מת"כ. ונ"ל להועי' טעם דבעי תנאי קודם דכיון דמתנה על חבירו מה שיתן לו נגד שלו ואם עיקר ודעתו על התנאי ואינו מתרצה רק בקיום התנאי וקיומו של תנאי מביאו לידי מעשה הי' מקדים התנאי מה שיתן לו חבירו והוא יעשה שלו ומדמקדים המעשה נראה כי הוא רוצה בכל אופן במעשה זה הן יקיים התנאי או לא והתנאי אינו עיקר אצלו ואפי' כופל תנאי אמרינן להפליג אמר ואין זה עיקרו כנ"ל. שוב ראיתי ברמב"ן בס' הזכות מ"ש בזה ונראה כי כיוון למ"ש ועיי':

ד) שיטת תוס' ורא"ש דהלכה כר"מ בין בממון בין באיסורא דא"ב ממון והא דירושלמי בכל אתר אית לי' לר"מ וכו' צ"ל בכל אתר לית לי' והכ' אית לי'. והנה מלבד שצריך לשבש גירסא שלפנינו יש בו עוד דוחק דלמעיין בירושלמי לא נמצא על מה דקאמר והכא אית לי' דר"מ אמר הכי דנאמר עלה קאי והכא אית לי'. והנה ר"ת מפרש גירסא שלפנינו דבכל אתר אית לי' באיסורא והכא בקדושין ל"ל ומקשי' הא קדושין איסורא דא"ב ממון הוא. ונ"ל לקיים הגירסא שלפנינו עפ"י ירושלמי בשאומר הא דקדושין איסורא דאב"מ הוא היינו בשמתה הוא שמגרשה ע"מ שתתן לו מאתיים ותלוי בתנאי איסור של א"א וממון של כתיבה דבביטול התנאי אינו מתחייב בממון שבו. אבל כשהתנה הוא ע"מ שיתן לה מאתיים מתקדשת לו היינו כשיתן לה היא אוסרה עצמה לכ"ע ומקנת עצמה לו לבעל ואם לא אין בזה דבר שבממון מצידה שהרי אינו בקיום תנאי חייב ממון מצידה אלא שאם יתקיים הוא התנאי תאסר עצמה לכ"ע וממילא הוא מתחייב בממון אבל מצידה אין חיוב ממון שמתחייב ע"פ קיום התנאי רק איסורא ואין זה בסוג איסורא דאית בין ממון. והא"ש למעיין בירושלמי על שהוא מתנה ה"א מקודשת ע"מ שאתן לך מאתיי' זוז ואם לא לא יהי' לי עליך כלום והוא מתנה בשבילה כמו שהוא התנתה ע"מ שיתן לה מתקדשת לו ואין זה רק תנאי דאיסור' וע"ז מקשה בכל אתר אית לי' לר"מ מכלל היינו באיסורא והכא ל"ל באיסורא לחוד ומשני חומר הוא בערוה כנ"ל נכון מאוד:

והא"ש בזה מה דצ"ב ברש"י קדושין במתני' דמפר' ת"כ כמו גבי ה"ז גיטך ושביק מתני' דקדושין רישא דמתני' ע"מ שיש לי בית כ"ע שאתן לך וכו' ולהנ"ל א"ש דזה תנאי לטובתה שהוא מתנ' איסורא לחוד הוא ול"ב דיני תנאי' וא"ש. והא"ש מה שצ"ע על הרמב"ם דנקיט בקדושי' שמתנה ע"מ שתתנו לי ולא כ' גוונא דמתני' דקדושין ולפמ"ש א"ש. ומה שכ' הרמב"ם בין שהתנה הוא ובין שהתנה היא היינו שהתנה הוא ע"מ שתתן לו ובין שהתנה הוא בעצמו שתתן לו אבל בהתנה היא או הוא לטובתה שיתן לה לא בעי דיני תנאי דאיסורא גריד' הוא כמ"ש כנ"ל עיי' בזה כי הוא חידש לדיני':

ה) שיטת ר"י ורמב"ם דבע"מ כמעכשיו ל"ב דיני תנאי. והקשה רא"ש בשם רמב"ן הא ר"מ ע"כ ס"ל ע"מ כמעכשיו כדמוכח בתוספתא מדלא פליג על רבנן בסיפא. והנה כבר העלה הלח"מ הלכ' גירושין גבי איילוני' דר"מ באמת ס"לגם במעכשיו בעינן ת"כ וחנן ל"ב כן מסתם מתני' בכ"מ בע"מ דמשמע דל"ב דיני תנאי ומדרבא באתרוג והלכו אחריו בזה גדולי אחרונים ועיי' שעה"מ ובהפלא"ה ובאני מלואי'. ובאמת מ"ש הרא"ש בכוונ' הרי"ף לקמן גבי ע"מ שתשמשי דלא קיי"ל כר"מ בע"מ אין כוונתו דר"מ ס"ל אפי' במעכשיו ואנן לא קיי"ל כוותי' בע"מ כיון דקיי"ל ע"מ כמעכשיו והדר מייתי קושי' רמב"ן דר"מ ע"כ כל דע"מ כמעכשיו ש"מ דגם במעכשיו בעי ת"כ כנ"ל פשוט בכוונ' הרא"ש. מ"מ אפ"ל כמו שכ' לח"מ הנ"ל לעצמינו. אלא דצריך ביאור מה טעם פלוגת' זו דר"מ וסתמא דמתני' ורבא. נ"ל דבאמת גם ר"מ ס"ל דיש סברא לחלק בין במעכשיו וע"מ לאם ואין למילף מתנאי דבגוב"ר במעכשיו דשם באם הא. אלא דר"מ יליף מסוטה דשם הוא ג"כ כמעכשיו כמ"ש