כתב סופר גיטין חלק ב נו

מהני או לא כן צ"ל לתי' תוס'. ויותר נכון מה שתי' הרשב"א דרבנן רשב"ג איירי בשרוצ' לקיים שהתנה ואינו רוצה למחול ואינו אומר הריני כמו שהתקבלתי והרא"ש כ' דמדעתו מהני גם לרבנן ובב"ש נתקשה א"כ עכצ"ל דפלוגתא דרבנן ורשב"ג בנותנה לו בע"כ וקשי' לל"ק דרבא. ועיי' בבית מאיר דכוונ' הרא"ש ג"כ כמ"ש רשב"א דפלוגתא דרבנן ורשב"ג בנותנ' מדעתו אבל מכוונ' לקיים התנאי ואינו מוחל והרא"ש כ' מדעתו מהני היינו כשמוחל עיי' בו. ועיי' הפלא' בק"א רסי' כ"ז. ולי נראה דאפשר דרא"ש ס"ל כתשוב' מהר"י בי רב דמביא הב"י דגם אי נתינה בע"כ ל"ש נתינה מ"מ בשניתן לידו בע"כ מהני וי"ל דבהכי איירי רבנן ורשב"ג שנתנה לו בידו או לתוך חיקו בע"כ והוי נתינה לכ"ע וא"ש:

עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורי כו' כ' רש"י דסתם מגרש אשתו משום איבה מגרש לכן אמרי' מספיקא דלמא לצעורי ולא תלינן למימר להרווחה לקולא. נרא' משמע דאין ברור לנו דלצעור' מכווין ולפ"ז יהי' גט מספק וכן ס"ל לב"ח בשיטת רש"י ובב"ש דחה דברי הב"ח ונדחק בלשון רש"י וכוונתו דאמרי' מסתמא לצעורי ואין לשון רש"י סובל זה ועיי' בית מאיר. ולפע"ד נראה דכוונ' רש"י דליכא רק ספק אולי וקרוב דלצער' בא ומ"מ לאמת ודאי אינה מגורשת. דהנה בתה"ד סי' שי"א בסופו כ' דבכ"מ גם כשלהרווחתו איכווין מ"מ כיון דאמר חפץ פלוני רצה דוקא בחפץ דאל"ה הול"ל שווי' חפץ אלא דאם נאבד אנן סהדי דניחא לי' בדמי' מקודם שיתבטל הענין לגמרי עיי' בו. וצ"ל כיון דהוצאת פיו הוא חפץ פלוני והוא דוקא ניהי שכוונתו שאם נאבד ניחא לי' בדמי' הא הוי דברי' שבלב צ"ל דהוי אנן סהדי ואומדנא דמוכח לכל כי כן רצונו וכוונתו. ולפ"ז כ"ז בדבר שבממונא דודאי רק להרווחה אבל בגט שיש מקום לומר לצעורי וגם אם יתבטלו הגירושין מ"מ קפיד באצטליתו גם אם קמי שמי' גלי' דכוונתו להרווחה שוב הוי דברים שבלב ולא הוי דברים והגט בטל לגמרי לרבנן כנ"ל נכון בכוונת רש"י ועיי'. והנה ראי' תה"ד מדלקמן דאתקיף אביי לר"ח אימר דאמר רשב"ג באבד אבל בעינא לא הגם דרשב"ג ס"ל להרווחה איכווין מ"מ דוקא אבד ה"ה בכ"מ דוקא באבד. ולפמ"ש רשב"א כאן דע"כ רשב"ג ג"כ ס"ל דלצעור' ג"כ מכווין מדלא מהני מחול לך לרשב"ג אלא העיקר הוא לרווחא. לפ"ז ליתא לראי' התה"ד הנ"ל דוקא בגט משום דלצעורי ג"כ מכווין דוקא אבד. אבל בכ"מ דרק להרווחא מניין לנו וצ"ע:

והנה בקצה"ח סי' רמ"א נתקשה על מ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במתנה ע"מ להחזיר יוכל לקדש בו האשה שאפשר לו בחזר' דמים והיא תחזיק בטבעת וכ"פ בטוש"ע א"ע סי' כ"ח ולתה"ד הנ"ל הא כ"ז שהוא בעין צריך להחזיר החפץ עצמו דווקא וכן קשה ממ"ש הרא"ש דיוכל להקדיש כיון שאפשר בחזר' דמים ומ"ש קצה"ח כיון שקדשה הוי כמכר ואינו בעין וכן בהקדיש אמירה לגבות כמסירה להדיוט דבריו תמוהי' לי הא ע"ז אנו דני' כיון שזה רוצה בחפץ דווקא ואל"ה תתבטל המתנה ממילא בטלו הקדושין וכן ההקדש ולמה לא יקפיד שיחזור לו שלו ותה"ד מפורש כ' דווקא בנאבד או נתקלקל כיון שא"א לקיים תנאו לתת לו חפץ ממש אמדינן דעתו שאינו רוצה שתתבטל עי"ז המכר או המתנה אבל כל שאפשר להחזיר לו שלו בוודאי בקפידתו עומד כמה שהתנה. והנלפע"ד דבב"ש סי' ל"ח נתקשה טובא על הרא"ש פ' מי שאחזו וכן שיטתו בפ' י"נ בב"ב דתנאי ומעשה בד"א היינו אפי' אין התנאי סותר המעשה והא הלכה פסוקה היא באתרוג ע"מ שתחזירהו לי אם לא החזירו לא יצא הא הוי תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל וכן הקשה במקדש בע"מ להחזיר דקדושי' ל"מ שאין אשה ניקני' בחליפי' הא כיון דתנאי ומעשה בד"א התנאי בטל וא"צ להחזיר עיי"ש היטיב ובמכתב מאלי' העלה דבאתרוג דאיכא אומדנא ול"צ לדיני תנאי גם תנאי ומעשה בד"א מהני ובקדושין כיון שתוכל להחזיר הדמי' לא הוי בד"א הגם שמתנה על החפץ מ"מ הא אפשר בדמי' ג"כ ובשעה"מ הקשה עלי' מתה"ד הנ"ל הא כל זמן שהוא בעין בכ"מ צריך להחזיר החפץ והוי תנאי ומעשה בד"א ואני קיימתי דברי המכתב מאלי' דוודאי בכ"מ אמרי' כיון דאמר חפץ פלוני דווקא אמר דאל"ה הול"ל שווי' כמ"ש התה"ד אבל במתנה תנאי ומעשה בד"א דאי נימא דמקפיד שיחזור לו דבר זה דווקא ל"מ התנאי כלל ומעשה קיים ולא יהי' לו כלום ויאכל הלה וחדי אנן סהדי דניחא לי בדמים וכוונתו שיתן לו או החפץ או הדמים שלא יהי' תנאי ומעשה בד"א וממילא מחויב לקיים תנאו אבל באתרוג דאיכא אומדנא ומהני תנאי ומעשה בד"א כמ"ש מכתב מאלי' לכן בעי שיחזור לו אתרוג דווקא והא דלקמן דמתקיף ר"א הא הוי תנאי ומעשה בד"א ומסיק משום דהוי תנאי ומעשה בד"א נ"ל כוונתו דכיון דבטל התנאי לגמרי אפי' בגט אמדינן דעתי' שרוצה בדמים ואפי' לרבנן דאמרו איצטלת דווקא כשמתנה ע"מ שתחזיר לי הנייר מודים דה"ה דמים ועל דרך דמתרץ ר"ח הא מני רשב"ג הוא ולרב אדא ככ"ע אתי' ובסוגי' דתנאי כפול הארכתי בביאור שיטות הרא"ש הנ"ל. והא"ש דלק"מ קושי' קצה"ח מדכ' הרא"ש דיוכל לקדש ולהקדיש כיון דמתנה עמ"ל לא הוי תנאי ומעשה בד"א ע"כ דרצונו בחזרי דמים ג"כ ואפי' איתא בעין ותה"ד שמעיין בו לא קאי אלא בתנאי דעלמא ע"מ ליתן לו חפץ שפיר כ' דכ"ז שהוא בענין רצונו דווקא החפץ ולא דמים ומיושב הכל. על דרך נכון מאוד בעזה"י:

דף ע"ה ע"א. מכלל בעלמא נתינה בע"כ ל"ש נתינה עיין רשב"א שהטעי' טעם בגט כיון שרוצי' להפקיע עצמה מבעלה א"א להוציא עצמה ממנו וכן בבתי ע"ח אבל נתינ' גט בע"כ הוא שאם תאמר שא"א לו בעל כרחה אתה מכריחו להא' שלו מה שאינו רוצה בו. ויש לי מקום ספק היכא שהוא אמר מחול לך ולא מהני כיון דלצעורה מכווין ולא איצטער' אם היא נותנ' בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל לא מפני שאינו רוצה בקיומו של גט אדרבא הרי הוא רוצה שאומר הריני כאלו התקבלתי רק שאינו רוצה בממונה ואינו רוצה להנות ממנה זה לא מועיל מצד הדין בכה"ג תהי' מועיל קיום התנאי ע"י נתינה בע"כ דטעמא דל"מ בע"כ בגט שלא תוכל להוציא עצמה ממנו בעל כרחו והרי הוא רוצה בהפקעת' ומוחל לה נראה לו דבכה"ג מהני ומ"מ לדינא צריך עוד תלמוד וצ"ע:

עוד כ' הרשב"א דלמ"ד נתינה בע"כ מהני היינו שיצא ידי חובתו אבל הוא לא זכה בו ולכן אשה שאומרה מתקדש' אני לך במנה והוא נשבע שיקבל ממנה ולבסוף אינה רוצים לקבל הוא יצא שבועתו והיא אינה מקודשת בע"כ. כוונתו כיון שאמרה שתתקדש לו במנה וכיון שלא קבלה ברצון לא זכתה בו ובמה תתקדש אבל כשקבלה קדושין ע"ת שיתן לה מנה מלבד קדושי' ונתן לה בע"כ דידה למ"ד נתינה בע"כ בתנאי בגט מהני גם בקדושין כן ומ"ש וכ"כ רשב"א לבסוף כמו בגט איכא ספק כן בקדושין והיינו בתנאי שיתן לה וכ"ז פשוט. אלא שהב"ש רסי' כ"ד לא ירד במח"כ לעומק כוונת הרשב"א עיי"ש. שוב מצאתי שכ"כ בהפלא"ה בק"א ובאבני מלואים שם והדברי' פשוטי' וברורים:

עיין ב"י בשם מהר"י בי' רב דכל שבא לידו או בחיקו בע"כ לכ"ע מהני והוכיח כן ממתני' שכ' שכופי' ע"פ ב"ד וממילא למ"ד שמי' נתינה אפי' לא הגיע לידו כלל ומורו של ב"י דחה הראי' ממתני' דב"ד כופי' עד שיאמר רוצה אני וכ"כ ברשב"א מפורש שב"ד כופי' עד שיאמר רוצה אני ולי נראה ראי' מרשב"א דנתינה לידו ג"כ ל"מ מדנתקשה רשב"א בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אי במדעתו תפשוט דמחילה ל"מ ואי בע"כ תפשוט דנתינה בע"כ שמי' נתינה ואי בהגיע לידו בע"כ מהני לכ"ע לק"מ די"ל בהכי קאי פלוגתא דרבנן ורשב"ג בשנותנים לידו בע"כ וע"כ דזה ל"מ למ"ד בע"כ ל"ש נתינה וזו ראי' ברורה. אלא דמרא"ש יש למשמע איפכא דס"ל מדעת מהני לכ"ע ושלא תיקשו במאי מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן ע"כ בכה"ג שמסרה לידו בע"כ אלא שאינו מוכרח דיש תירוצי' אחרים על הרא"ש כמ"ש ב"ש ובית מאיר ומתוס' עירוכין שג"כ הקשה כרשב"א מוכח ג"כ דס"ל נתינה לידו בע"כ ג"כ ל"מ ועיין ובאידך דין למ"ד שמה נתינה אי דווקא לידו עיי"ש מדלא הקשה תוס' גם למ"ד בפניו שמה נתינה למה צריך להטמין לי' יקבל לידו וכ' שזו ראי' שא"ע תשובה ובקל לדחות' כשיהי' כאן יכריחו לקבל ישליך לתוך חיקו ובגדו וכדומה:

ויש קצת ראי' דאפי' שלא בא לידו מהני מדאמר רבא ללשנא בתרא בין מדעתו ובין שלא מדעתו משמע דשווי' וכמו שמדעתו א"צ ליתן לידה ממש אלא בהניחה לפניו מהני כן בשלא מדעתו אפי' הניחתו לפניו מהני כנ"ל:

והנה באגודה כאן ומובא ביו"ד סי' רל"ב הוכיח מכאן בנשבע לעשות דבר ביום פלוני או בתוך השנה ולבסוף נאנס לא מקרי אונס דהי' לי' לעשות קודם דאל"ת הכא למה לי' להלל לתקונו כיון שנטמן והוא רצה לפדות הוי אונס ופטור וע"כ כיון שהתאחר עד לבסוף לאו שמי' אונס עיין בט"ז. ובמג"א סי' ק"ח וכוונ' מג"א שם תבין ע"פ דברי קצה"ח סי' נ"ה שכ' שדחה ראי' האגודה דאין כאן טענת אונס דאונס רחמנא חייבי' ל"א כמ"ש בש"ך סי' כ"א וה"ת אונס רחמנא חייבו לזה לתת לו אחר תום השנה ל"א. והוכיח דבר זה דאל"ה קשה מדס"ל לרבא לל"ק בהתנה ע"מ שתתן דבע"כ לא מהני אונסה היא שלא רצה לקבל ושם ל"ש משום שלא נתנה מיד וע"כ דאונס רחמנא חייבי' ל"א ולאגודה דלא נחית לזה קשה מגט כהנ"ל:

ולדידי קשי' עוד דלכאורה צ"ל לפי ל"ק דגם בפניו ל"ש נתינה קשה עדיין הא אונס הוא ומ"ש האגודה דהי' לו להקדים קודם שנטמן הא אינו רוצה לקבל וגם בפניו לא מהני בע"כ. אלא דא"ש לפמ"ש תוס' דלכן נטמן שהי' בו בפניו ושפיר כ' האגודה שלא הי' לו לאחר עד יום אחרון שנטמן מפניו הי' לו להקדים לתת לו בפנינו ויהי' בוש ויקבל. אלא דצ"ע איך שקיל וטרי רבא בל"ק ובל"ב אם גם בפניו הי' עושה הילל לל"ב משיב לו ר"פ דלמא מאי דצריך תיקן וכ' רש"י שכך הי' אבל אי בפניו לא רצה הי' הילל מתקן. ולהאגודה זה שעומד פא"פ ואינו בוש ואינו רוצה בלא"ה מהני דאנוס הוא דמה לו לעשות עוד ומה יועיל לו הקדמתו בזמן וצלע"ג:

ולכן נ"ל דהאמת כמ"ש קצה"ח דלפי דקיי"ל דאונסא כמאן דלא עביד דמי דאונס רחמנא חייבי' ל"א ל"ק כלל דיטעון טענת אונס אלא הך לאו כ"ע הוא ור"ל ס"ל אונס כמאן דעביד ורחמנא חייבי' ולר"ל קשה מה יענה לתקנת הילל בהתני' הא אונס הוא ולא צריך לתיקון כלל ועכ"צ לחדש כיון דהתאחר לאו אונס מקרי וכיון שע"כ צריכי' לחדש כן לר"ש הכי נקטי' הגם לר"י ולהלכתא ליכא הוכח' מ"מ הא בהך אי מקרי ע"ד