כתב סופר גיטין חלק ב נ

הוכח' קצת מדלא כ' זמן תנאו או שבוע שלה מ"מ ליכא הוכח' כ"כ כיון שצריך לזמן כ' זמן של יום הכתיב' וכן בצריך זמן לברר למתי כ' הב"י דהי' יוכל לכתוב שבוע וזמן פלוני ועיין בפרישה בח"מ שכ' דמ"מ אין הוכח' כ"כ כיון שעכ"פ בעי לזמן כ' זמן של יום הכתיבה וא"כ לחלק בין גנו לממון ולחלק בממון עצמו כחילוקו של הרמ"ה סברא א' וחילוק א' הוא. ואומר לפ"ז וודאי לרבנן דשרו משחא וכן ר"פ דס"ל גם בגט זמנו ש"ש מוכיח ה"ה בממון ובגט היכא דצריך לברר זמן תנאו מ"מ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח אבל לרב דע"כ מחלק בין גט לממון דבעי דווקא הוכח' גמור ממילא גם בממון יש חילוק אם צריך לזמן לברר זמנו של תנאי. והא"ש כיון דהוכיח הרמב"ם מכח קושי' דרב אדרב לחלק בין גט לממון לכן גם בממון עצמו י"ל חילוקו של הרמ"ה כנ"ל נכון מאוד ועיין:

וכ"ז כתבתי ע"פ פשיטותו של ש"ך וב"ש דסבר' הרמ"ה וחילוקו שייך גם במתנה בע"פ אבל לפע"ד הרמ"ה ל"א רק במתנה בכתב בהא דאיירי במתני' דב"ב בזה ס"ל היכא דצריך לברר זמן תנאו מאימת מתחיל אין ראי' מזמן אבל כשמתנה בע"פ אין לומר שכ' זמן כדי לידע זמן התנאי מאימתי דהרי התנה בע"פ וסמך על נאמנותו של זה שהתנה עמו שלא יכחש בתנאו או סמך על עידי התנאי ובכתיב' אין שום זכר מהתנאי ומה לו לכתוב זמן בשטר משום דתנאו דבע"פ ממ"נ העדי' או המותנה ידעו באיזה יום ומאיזה יום התנה בכה"ג לא אמרה הרמ"ה ולא נכנס לחלק כנ"ל נכון וברור. וא"כ לק"מ מרבנן דשרו משחא דמתני' במתנה בע"פ קאי ועיין:

ולדברינו נ"ל לעשות סמוכי' לשיטתו של הרמ"ה מסוגיתינו דכבר הבאתי קושי' פ"י על דמקשה מר"ה דמי מספקא לי' בע"פ ממתני' דלקמן ורבנן דשרו משחא דלמא מתני' בהתנה בכתב. ולפמ"ש בשיט' הרמ"ה לק"מ דמתני ע"כ בהתנה בע"פ דאי בכתב לא הי' רבנן דשרו משחא מתירי' דאין מן הזמן שום הוכחה דלברר זמן תנאו צריך וא"ש ומזה עצמו ראי' לרמ"ה ועיין. ועיי' קצה"ח סי' רנ"ח מ"ש ע"פ שיטת הרמ"ה. ועיין עוד בו מ"ש ע"ד הירושלמי שהביא הרשב"א בסוגי' בשחרור והפקר והקדש:

עוד י"ל בישוב קושי' ש"ך וב"ש על רמ"ה מרבנן דשרו משחא. ע"פ שכתבנו כבר לעיל הך ספיקא אי בע"פ ג"כ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח היינו אי בעי' דווקא הוכחה גמורה דזמנו שי"ש מוכיח או בלא הוכח' אמרי' דסמך על זמן הכתוב בשטר ולהך צד דגם בע"פ אמרי זמנו ש"ש מוכיח דלא בעי הוכחה ה"ה היכא דבעי לזמן לברר תנאו מאימתי מתחיל ג"כ אמרי' זש"ש מוכיח. ולפ"ז א"ש דל"ק מרבנן דשרו משחא דהם ס"ל גם בע"פ זמנו ש"ש מוכיח ה"ה בצריך זמן לברר זמן תנאו. אבל לפי דס"ל לרמ"ה להלכתה בע"פ ל"א זמנו שש"מ כדמייתי הטור או"ח סי' קמ"ה לכן נכנס לחלק חלוקו ג"כ והא דס"ל בע"פ בוודאי ל"א זמנו שש"מ נ"ל דנפיק לי' מדקשי' רב אדרב לכן ס"ל דרב במתנה בע"פ קאי כמ"ש ומהרש"א ורשב"א בשם ר' יצחק לקמן ס"פ. וממילא נפיק לי' חלוקו ולק"מ מרבנן דשרו משחא. ויש ג"כ סיוע לו מכח קושי' פ"י הנ"ל מדמקשו והוכיח מרבנן דש"מ דבע"פ נמי דלמא בכתב ולזה א"ש כיון דעכ"פ ס"ל גם שצריך לזמן לבררו זמן תנאו מ"מ זמנו ש"ש מוכיח ממילא הה"נ בע"פ והכל חד וא"ש ועיין:

שיטה ג' הוא שיטת הרמ"ה שבטור א"ע דבע"פ בוודאי ל"א זמנו ש"ש מוכיח אבל בכתב יש ספק נראה דבע"פ בוודאי לא מדקשי' רב אדרב וגם מדלא הודו לר"י לקמן ס"פ אבל בכתב מספקא לי' היינו בגט אולי רב גם בכתב בגט ל"ל זמנו ש"ש מוכיח. וי"ל ענין ספיקתו דלפמ"ש פ"י דתוס' לא רצה לומר דרב בע"פ ל"ל כר"י דא"כ גם מיומא דנן ל"מ במתנה בע"פ אלא שכ' דזה תלי' בפלוג' רש"י אי גם בכותב מהיום בע"פ ל"א זמנו שש"מ. ובזה תלי' ספיקו' הרמ"ה או מוכח מרב גם בכתב ל"א בגט זש"ש מוכיח או דווקא בע"פ ובכתב לא מוכח מרב ולכן נשאר בכתב בספק כנ"ל ועיין:

ועיי' כ"מ הלכ' אישו' שכ' בשם הרשב"צ דמ"ש הרמב"ם וכן בממונו' היינו במתנה בע"פ. לפ"ז לצ"ל כלל דרמב"ם מחלק בין איסור לממון אלא הא דכ' בגט בכ"מ ל"א זמנו ש"ש מוכיח דלשיטתו דא"א לכתוב בגט ולא אפשר בע"פ ובהא ל"א זמנו ש"ש מוכיח ועיי' פ"י בסוגי' דגם בתופס א"א למכתב תנאי שיהי' זמנו ש"ש מוכיח עיין כי כני' דבריו ועפ"ז א"ש שיטתו של הרמב"ם והיא היא שיטתו של הרי"ף דכ' הלכה כרבנן היינו בע"פ ובהא פליגי עם רבנן דשרו משחא בע"פ והלכה כרבנן ובב"ב הלכה כר"י בכתב. וזהו שכ' שם לחלק בין איסור לממון היינו באיסור דגיטא א"א רק בע"פ וא"ש דרב אדרב אלא לפ"ז בקדושין אמרי' זמנו ש"ש מוכיח בכתב בשטר קדושי' ומ"ש באישו' בקדושי' ג"כ בע"פ דאיירי שם והיינו וכן בממון וא"ש עיין:

אמר ר"ה גיטו כמתנתו כ' רש"י דאיכא אומדנא דאם יעמוד יחזור בו ותוס' הקשה מהא דאתקין שמואל מגיטא ומיהו י"ל דשמואל לא ס"ל דר"ה וצ"ב פשיטא שי"ל דלא ס"ל כר"ה אלא כרבה ורבא ומאי ס"ד להקשות עד שכ' ומיהו י"ל נ"ל דגם אי ס"ל כרבה ורבא עדיין מן הקושי' כיון דגם הם ס"ל אומדנא דר"ה רק משום גזיר' צריך להתנו' א"כ לא הי' צריך לכל משפטי התנאי' וסגי כשמזכיר ומתנה אם ימו' מפני השומעים וטועים שלא יאמרו יש גט לאח"מ ולא מפני תנאו וזה:

דקשי' לתוס' עד שכ' ומיהו י"ל דיש לדחוק דלא ס"ל כר"ה אלא כרבה וכיון שתיקנו להתנו' תיקנו ככל משפטי התנאים:

ויש ליישב שיטת רש"י שאין כאן דוחק עפמ"ש הראשונים בקדושין והרז"ה בסוגי' דת"כ דהיכא דיש אומדנא דלא בעי לתנאי כלל כשמתנה בעי ת"כ דאם לא כפל ולא שמר משפטי התנאו גרע והרז"ה ב' דכשלא אמר כלל אמרי' אי הוי אמר הי' אומר כראוי' אבל כשאומר צריך לשמור משפטי התנאי והא"ש דוודאי איכא אומדנא אבל משום גזיר' צריך להתנו' וכיון שצריך שיפרש בפה מדינא צריך משפטי התנאים דנסתלקה האומדנא ע"י דבורו והא"ש דשמואל תיקן כל משפטי תנאים כיון דמתנה צריך שיהי' כדינא הם דהוא מוכרח להתנו' משום תיקן דשמואל משום גזיר' מ"מ כיון שעכ"פ בעי להתנו' גרע כשלא יפרש שיחתו כמשפט התנאי כנ"ל וא"ש:

עוד הקשו מב"מ מאי פשיטותא הא ר"ה אית לי' הכא דחוזר לא הבנתי דמ"מ מקשה שפיר פשיטא הייני גם אם לא יהי' פטומי ל"מ דהוא בעי להתנו' ואי דקמ"ל דלא כר"ה היינו דלא סגי בלא אמירה וכיון דבעי שיתנה דווקא שוב גם הם לאו פטומי מילי נינהו פשיטא דל"מ דהוא בעי שיתנה ולא מקשה תוס' כלום ונ"ל דכוונ' תוס' כיון דמשום גזיר' הוא שלא יטע' י"ל כשהוא באמת אומר' כן כבר יצאנו מחשש השומעים וטועים כיון ששומעי' שהיא אומר' כן באמת ובאמונה שלא יגרשה רק כשימות ובתנאי שוב ליכא גזיר' א"כ לא קשה פשיטא כנ"ל. אלא שאין בזה תפיסה על רש"י דס"ל כיון דהוא בעי להתנו' ומה שהיא אומר' אינו כלום גם כשבאמונה אומר' שייך שפיר הגזיר' שיאמרו יש גט לאח"מ ושפיר מקשה פשיטא כנ"ל:

ובמאי דכתיבנא מצאתי מקו' ישוב לקושי' תוס' לקמן ע"ה ע"א סוף ד"ה לאפוקי שהקשה מש"ס דב"מ ס"ה שם דמפיק דאי לאו פטומי הוי אמרי' עלה דידה סמיך הא בעינן ת"כ ולהנ"ל י"ל כיון דאיכא אומדנא דמהני מדינא רק משו' גזיר' בעי ע"כ תנאי וכיון שמתנה הגם דלא התנה בדינא שוב ליכא גזיר' משום הטועי' ולא בעי משפטי התנאי והא דבעי שמואל ואתקן משפטי התנאי' דשם מתנה נגרע האומדנ' ונסתלק' כשלא יתנה בדינא כיון דחזי' דמתנה הו"ל לפרושי מלתא כדבעי אבל התם בב"מ הוא ל"א מידי רק היא אמרה והוא סמיך על מאמרי' ל"ש מדלא כפיל ושמר משפטי התנאי גרע דהוא ל"א מידי וסמך על האומדנא היא אמרה בשביל כך לא גרע האומדנא ואין מפני השומעי' וטועים בעי' אמירה וסגי כשהיא אמרה והוא עלה דידה סמך וסגי מפני השומעיים וטועים כנ"ל והוא ישוב נכון וסלול לפע"ד ועיין. ובפשוט נ"ל בקושי' תוס' על רש"י מב"מ כיון דאתנח ואיגד משום כשיעמוד לא תהי' שלו ומשו"ה התנחמה אותו אי קיימ' דידך אנא א"כ גילה דעתו שמגרש גם כשיעמוד ועכ"פ סבור הוא שא"א לחזור בו ופשוט:

דף ע"ג ע"א. רבה ורבא לא ס"ל לדר"ה גזיר' כו' כ' פ"י הגם דרבא ס"ל זמנו שש"מ עליו והוי כאומר מעכשיו ולאח"מ מ"מ הא ספיקא הוא והם יטעו ויאמר' בוודאי מגורשת עיין בו. ולדבריו י"ל דר"ה ג"כ ס"ל דיש מקום לגזור לרבנן אלא הא ס"ל כר"י וס"ל כרבי דתנאה הוי כשמואל קדושין ר"פ האומר ואין מקום למגזר ומ"מ ש"ס מקשה ממתני' למה לי אומדנא ואין לומר דלרבנן לטעמיי' יש מקום לגזור ולכן לא מהני עמד דמ"מ קשה דהא התנה וליכא למגזר וכמ"ש הראשונים דמהא ג"כ קשי' אלא דלפימ"ש ל"ק לעיל דר"ה מספקא לי' בהתנה בע"פ ומשו"ה אמר חולצת גם לר"ה יש למגזר שיטע' וודאי מגורשת ולל"ב דר"ה לא מספקא לי' בע"פ י"ל כהנ"ל אלא דמשמע קצת דל"ל הלכ' כרבי מדשקל אליבא ר"י נמי ספיק' הוא משמע דהכי ס"ל ואין מוכרח אלא בלא"ה לק"מ קושי' פ"י ולא צ"ל משו' ספק גזרו דיחליפו ספק בוודאי אלא שיטע' כשיתנה בפירש ויאמר לאח"מ ולא מעכשיו רק לאח"מ ופשוט ולק"מ:

ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיני' עיין פי' שכתב ה"א דל"א בפשוט דאדעתא דרבנן מגרש והם אמרו שלא יבטל בלבו כשיעמוד רק יתנה בפירוש דשמא לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן אלא אם עושה שלא כהוגן הפקיעו הקדושי' והנה הוא כתב כשעומד וצווח דלא ניחא לי' ולא צריך לזה רק דספק הוא שמא לא ניחא לי' בתקנתי'. ולדבריו אסורה לכהן ולקרובי הבעל מספק שמא ניחא לי' בתקנתא דרבנן ולא בעי לאפקעינהו קדושי' ועיין ש"מ ריש כתוב' אי אסורה לכהן או לקרוביו היכא דאפקענהו לקדושי' ועיין רא"ה כתוב' שכ' דמאחר דאפקענהו אמדי' דעתי' דלא בעי שיהי' קדושין בטלי' ובעילתו בזנו' ואמרי' דניחא לי' במה שאמרו דלא יבטל שלא בפני השליח ושלא יועיל טענ' אונס וממילא אסורה לכהן וקרוביו ועיין בית מאיר סי' קמ"ה ולמ"ש פ"י שמא לא ניחא לי' בתקנ' חכמים יש לעיין מ"מ כיון שיש ספק שמא ניחא לי' מה שאמרו וקרוב כן גם אם קמי שמיא גלי' דל"נ לי' או אפי' עומד וצווח מ"מ שוב ליכא אומדנא דמוכח שרוצה לבטל כשיעמוד דמאחר שאמרו רבנן דלא לבטל וכיון דליכא אומדנא דמוכח שוב גם כשצווח אח"כ דל"נ לי' בתקנתיי' מ"מ בשע' נתינה לא הי' מוכח שוב הוי דברי' שבלב דל"מ מידי ולא צריכים לאפקעינהו כלל וכן בטענה אונס קשי' כהנ"ל ובהא דבטלו מבוטל א"ש דבריו כמובן אבל מכאן ומנוענ' אונס צל"ע: