כתב סופר גיטין חלק ב מט

של פ"י דיש לחלק בין גט לשטר וכ"כ כ"מ בישוב טעמו של הרמב"ם לחלק בין גט לממון צ"ע הו"ל לש"ס לומר דזהו ספיקא של ר"ה אי גם בגט אמר ר"י הגם דליכא הוכח' בכתיבה זמן דלהכי איכווין שיהי' מעכשיו מ"מ י"ל שסמך על הזמן דלולי התנאי הי' מעכשיו מזמן הכתוב י"ל דתנאו סמך על הזמן שיהי' מעכשיו שהוא דוקא בשטר שיש הוכח' ס"ל לר"י זמן מוכיח עליו בהוכח' גמור' שכן כוונתו. ונ"ל דבאמת ספק דבע"פ וספק בגט תלי' זה בזה ושני' בספק א' הם דאם אמר ר"י גם בע"פ הגם שאין הוכח' מן הזמן די"ל בשע' הכתיבה לא הי' בדעתו להתנו' וכ' זמן מעכשיו ואח"כ עלה בדעתו להתנו' ועקר זמן הכתוב וחזר בו כמ"ש רש"י ותוס' ואם מכ"מ אמרי' זמנו שטר מוכיח עכצ"ל הגם דליכא הוכח' מ"מ אמרי' שמעכשיו דעתו וכוונתו וסומך על הזמן א"כ ה"ה בגט ס"ל דתנאו על זמן הכתוב הגם דליכא הוכח' אבל אי בע"פ ל"א ר"י ה"ה בגט אפי' דכתב לא דליכא הוכח' אפי' בכתב כנ"ל. והא"ש דאמר ספיק' של ר"ה בע"פ היינו בממון וה"ה הא יוכל לומר דספיקתו בגט ואפי' בכתב אלא דקאמר דספיק' ר"ה לר"י בהא דאיירי ר"י בממון מסופק אם דוקא בכתב ולא בע"פ וממילא נצמח הספק בגט אפי' בכתב דמ"ש. והא"ש דאמר ר"ה בגט דחולצת מספק שמא בע"פ ל"א בממון וממילא אפי' מתני' בכתב התנאי מ"מ מסופק שפיר. ומיושב קושי' פ"י דלמא מתני' דלקמן בכתב התנאי בגט מ"מ דעכ"פ מוכח דבגט ס"ל דזמנו מוכיחו עליו ממילא ה"ה בע"פ בין בגט בין בממון דתלי' זה בזה כמ"ש. ול"ק ג"כ הא דמייתי מדרבא כנ"ל והוא דרך נכון בישוב הקושי' וסגנון הסוגי' ועיי':

ומי מספקא לי' והא אמר רבא כו' בפ"י הקשה דלמא רבא בכתב איירי וישבנו בסמוך ועוד נ"ל דרבא בוודאי לאו בכתב איירי דנ"ל הא דס"ל דרבנן ספק תנאה ספק חזרה דוקא במתנה בע"פ ואמר מהיום ולאח"מ י"ל שחזר תוך כ"ד ותחלה רצה לומר מהיו' וחוזר בו ואומר לאח"מ אבל בשכתב מהיום או לר"י כשכותב זמן שהוא מעכשיו ואח"כ כותב מיד אחריו לאח"מ בוודאי רחוק לומר שנותן שטר או גט שסותר עצמו מיני' ובי' וקרוב יותר לומר דתנאה הוי הגם דהלשון גרוע מלומר שחוזר בו ודבור שאני מה שהוציא מפיו היום עבר ואינו משא"כ כותב בכתב קיים והחילוק נכון וברור והא דהקשה ש"ס ב"ב קל"ז מ"ש מהיום ולאח"מ דספק תנא' ולפמ"ש לק"מ התם במתני' בכותב התנאי ומהיום. נ"ל דהכי מקשה הא מתני' דין ועצה קאמר הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאח"מ למה יכתוב לשון דנראה כסותר דלאח"מ משמע שאינו תנאי ואם כיון שכותב שני' ע"כ לנו לומר דלא חזר ואמר לשון גרוע טוב יותר שיכתוב לשון אם ימות שהוא לשון תנאי ברור מללו ומתרץ שפירושו גופו היום ופירי לאח"מ וכוונתו ליתן כך לכן ע"כ לכתוב מהיום ולאח"מ ולשנא קלילא הוא דשניה' אמת מעכשיו גופו ופירי לאח"מ משא"כ בגט כנ"ל. והא"ש דל"ק דלמא רבא בכתב התנאי וזמן בגט דאיך אמר לאח"מ אינו גט והיינו ספק כמ"ש הר"ן והרשב"א לקמן ס"פ מ"ש הא בכתב שני' לכ"ע תנאה הוי וא"ש ג"כ מה שנתקשתי איך העמיד ר"ה בפשיטו' ספיקתו על מתני' אי בע"פ ג"כ אמר ר"י מנ"ל דמתני' בהתנה בע"פ ולפמ"ש ע"כ כן הוא דאל"כ לא הוי ספק כנ"ל נכון ומ"מ לדינא עדיין צ"ע כי לא מצאתי מי שיאמר כן:

מהו דתימא בהא ר"י כרבי ס"ל קמ"ל לא ר"י סבר כרבי ולא רבי סבר כר"י. צ"ב מה ענין ר"י לדרבי ורבי לדר"י ורש"י נשמר מזה כיון דר"י מקיל בתנאי וכן צ"ל דהא דרבי כר"י כיון דמקיל בתנאי ולולי רש"י הי' נ"ל דיש לדקדק בלשנא דש"ס בהא כרבי ס"ל לשון בהא מיותר דהו"ל לומר ה"א ר"י כרבי ס"ל ולכן נ"ל דיש סברא לומר דלר"י דזמנו של שטר מוכיח דסתם זמן הכתוב מעכשיו הוא וסמך התנאי על הזמן יש מקום לומר אם מתנה לאח"מ אמרי' יותר דתנא' הוי מחזרה כיון שמוסר הגט בידה שכתוב בו זמן שהוא מעכשיו וחוזר בו בע"פ קרוב יותר לומר שתנאה הוי הגם דלשון גרוע הוא וקשה מה מקשה פשיטא הא מדרבנן נשמע לר"י י"ל דה"א דוקא לרבנן כשאמר הכל בע"פ דהא ל"ל זמנו של שטר מוכיח לכן ס"ל ספק חזר' משא"כ לר"י דזמן הכתוב עומד ונשאר קרוב לומר דתנאה הוי קמ"ל רבא דגם לר"י ספק הוא כיון שהתנאי בע"פ ספק חזרה. ונ"ל שבאמת תי' הש"ס דה"א בהא כרבי ס"ל היינו בהך גווני שכתב זמן דמוכיח על מעכשיו ומתנה בע"פ בהא דייקא כרבי ס"ל דתנא' הוי אבל היכא דלא כ' זמן כמו בשטר שלא כתוב בו זמן ומתנה בע"פ ליכא הכרח וסברא אי כרבי אי כרבנן אבל בהא ה"א דס"ל כוותי' קמ"ל דלא וכן דלא ר"י כרבי ס"ל דגם בהא איכא ספק לר"י ורבי לא כר"י ס"ל דהי' מקום לומר דרבי דפליג על רבנן במתני משום דס"ל זמנו של שטר מוכיח והזמן מעכשיו בכתב לכן חולק על רבנן דתנא' הוא. אבל היכא דלא כתוב זמן בשטר מודה לרבנן קמ"ל דלא רבי כר"י ודייק כ"ז מכזה דאמר ר"י ורבי כנ"ל ועיי':

והנה יש כאן ג' שיטות שיטות תוס' ורש"י וראב"ד דבין בממון בין בגיטין קיי"ל כר"י והא דרב אדרב ל"ק דלשופרא דשטרא תיקן מיומא דנן ומהרש"א הקשה הי' לתוס' לומר דרב ס"ל לחלק בין בע"פ לבכתב ונ"ל דתוס' לא רצה בזה דא"כ הי' מוכח מרב דבע"פ עד דפשיט מרבא דס"ל ג"כ בע"פ דר"י הי' לי' למפשט מרב דס"ל בע"פ לא וגם הא ר"ה תלמיד דרב ביותר הי' יוכל להקשו' מרב דפשיטא לי' בע"פ לא ובל"ק נשאר הספק לר"ה אי בע"פ ותיקשי מרב לכן הוצרך תוס' דרב לשופרא דשטרי תיקן ועיי' פ"י שכתב דאי בע"פ לר"י לא דחזר בו כן לרבנן אי כתוב מיומא דנן ל"מ תנאי בע"פ אלא שכ' דלשיטת תוס' א"א לומר כן עיי' בו ועיי' ב"י בסי' קמ"ה בשם העיטור ועיי' ב"מ סי' קמ"ד על קושי' מהרש"ל וב"ש:

והנה רש"י כ' לקמן גבי לכשתצא חמה דבלאחר יב"ח ל"א זמנו של שטר מוכיח ונתקשו ראשוני' מהא דר"ה לל"ב ומקושי' ש"ס פשיטא ונ"ל ליישב דס"ל לאביי הא דס"ל לרבנן ספק תנא' בוודאי ראוי' לומר יותר חזרה הוי דלשנא דלאחר לא משמע תנאי אלא בלאח"מ אם נימא חזרה צ"ל דצא ידע דאין לאח"מ וקרוב שאדם יודע זה וכן קאמר ש"ס קדושין ר"פ האומר די"ל דזה באמ' טעמא דרבי תנא' הוי ומה"ט ס"ל לרבנן דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דמה"ט יש מקום לומר יותר תנא' ואיכא צד לכאן ולכאן אבל היכא דמתני' לאחר יב"ח או אחר שתלא חמה ס"ל לרבנן דוודאי חזרה הוא והיינו דאביי ופליג על רב בקדושי' שם והא דכ' רש"י דל"א לר"י זמנו של שטר היינו דלרבנן דמתנה בע"פ ואמר מהיום ל"א דספק תנא' אלא דחזר' גם לר"י דזמנו של שטר מוכיח דכבר כתבנו דיש קרוב לומר כיון שכתב הזמן דמעכשיו ל"א דחזר לכך פרט רש"י לר"י ג"כ ל"א זמנו מוכיח לומר דתנאה הוי או ספק תנא' אלא וודאי חזרה כנ"ל ולפ"ז ל"ק מכאן לל"ב דר"ה דבמתנה כשימו' גם לר"י אמרי' ספק תנא' ופשיטא לש"ס דכמו לרבנן כן לכל כנ"ל ליישב ועיין:

שיטת רי"ף ורמב"ם לחלק בין ממון לאיסור ובאיסור בוודאי ל"א זמנו של שטר מוכיח והוכיחו מדקשי' רב אדרב כמ"ש הרי"ף בב"ב וכ' הכ"מ לחלק בין גט דהי' בעי למכתב זמן הגם דרבנן דשרו משחא ס"ל אפי' בגט כן מ"מ אנן כר"מ נקטי' דל"ל רק בממון כן ולא בגט ואפשר ר"י גופא הכי ס"ל ועכ"פ אנן כרב נקטי' דל"ל הלכ' כר"י רק בשטר שיש הוכח' גמורה. אלא דהה"מ הקשה ממ"ש הרמב"ם בהלכ' אישו' בין בגיטין בין בממון ומכח זה יצא לחדש דר"י ל"א רק במתנה לאח"מ משו' דאדם יודע שאין מתנה וגט לאח"מ ניהי דרבנן דשרו משחא גם בלאחר יב"ח ס"ל כר"י מ"מ אנן לא קיי"ל כוותי' דר"י עצמו ל"ל כן מדלא פליג ברישא ע"כ:

ונ"ל לעשו' סמוכי' לסברתו של הה"מ מדקאמר לא ר"י ס"ל כרבי ולא רבי ס"ל כר"י ורש"י נדחק דה"א משו' דמקיל בתנאי ולהה"מ י"ל כיון דר"י ס"ל אדם יודע שאין גט לאח"מ ה"א דס"ל כרבי דתנאי הוי משו' דאין גט לאח"מ כדאיתא בש"ס קדושין ר"פ האומר דיש סברא לומר שזה טעמו דרבי וה"א כיון דר"י ס"ל זמנו שיש מוכיח משו' שיודע דלאח"מ ל"מ כן ס"ל מה"ט דתנא' הוי והיינו דדייק בהא היינו במתנה על לאח"מ ס"ל כרבי וגם ה"א רבי ס"ל כר"י כיון דס"ל אדם יודע שאין לאח"מ כלום לכן מודה לו שזמנו ש"ש מוכיח קמ"ל לא ר"י כרבי ולא רבי כר"י נ"ל נכון ומזה ראי' לסבר' הה"מ:

אלא דהוא רוצה לומר לאמת ולהעמיס בשיט' הרמב"ם וכ' דנפיק לו לרמב"ם חילוק זה מדלא פליג ר"י ברישא צל"ע דמנ"ל דר"י לא פליג משו' דס"ל דווקא במתנה על לאח"מ זמנו שיש מוכיח דלמא משו"ה לא פליג משו' דס"ל בגט ל"א זמנו ש"ש מוכיח וחילוק זה בין גט לשטר מוכח מרב אדרב ומשו"ה ס"ל לרמב"ם לחלק בין גט לממון ומנ"ל דר"י לאו מה"ט לא פליג ברישא וצ"ע. עוד קשה הא ש"ס קאמר רבנן דשרו משח' ס"ל איך כר"י ס"ל והוא עצמו לא ס"ל והם מוסיפי' עליו:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל להעמיס בשיטת הרמב"ם ששיטתו כשיטת הרמ"ה שבטור ח"מ סי' רנ"ח והוא בש"ג ב"ב דווקא כשהזמן מבורר מעצמו אז ס"ל לר"י זמנו ש"ש מוכיח אבל כשצריך לכתוב זמן כדי לברר למתי כמו אם בנותן לאחר למ"ד דבעי זמן כדי לברר למ"ד יום לא ונ"ל דכן ס"ל לרמב"ם וכד דייק' בהלכ' אישות כ' שהתנה שיתן בתוך שנה וא"כ אין מזמן ראי' ושפיר כ' הרמב"ן וכן בממונא וא"ש. שוב מצאתי שקדמוני בזה בספר בית מאיר וברוך שכוונתי לדע' גדול כמותו זצ"ל:

אלא דהש"ך ח"מ ור"ש הקשו על הרמ"ה מהא דרבנן דשרו משחא באם לא באתי עד יב"ח וכ' הב"ש דצ"ל דרבנן דשרו משחא ס"ל אפי' בכה"ג זמנו ש"ש מוכח עליו והא דנחית הרמ"ה לחלק בכך משו' דר"י לא פליג ברישא ש"מ מה"ט כעין שכ' הה"מ לפי שיטתו עיין בב"ש. והנה אם נסבול כן ברמ"ה אבל לרמב"ם קשה מנ"ל דר"י משו' הך חלוקא דרמ"ה לא פליג ברישא דלמא משו' דבגט ל"ל כלל דזש"ש מוכיח כדס"ל לרב לפי שיטתו של רמב"ם ולרמ"ה י"ל דל"ל לחלק בין גט לממון וס"ל דר"י משו' חלוקו לא פליג ברישא אבל לרמב"ם מנ"ל:

ולכן נ"ל להוסיף דברי' דהך חלוקא בין גט לממון והך חלוקא דר"מ תלי' זה בזה ועולי' בקנה א' דאם גם בגט אמרי' זמנו של שטר מוכיח הגם דאין הוכחה כ"כ כמ"ש הכ"מ ה"ה בצריך לזמן לברר למתי וליכא הוכחה מ"מ אמרי' זמנו ש"ש מוכיח כיון דבלא תנאי מעכשיו הוא אמרי' דתנאו על זמן הכתוב קאי אבל אי בגט ל"א זמנו שש"מ גם חילוקו של הרמ"ה נכון ויש להסביר יותר דבאמ' בגט איכא ג"כ