כתב סופר גיטין חלק ב ד

דהי' מקום לחלק בכך אלא דרמב"ם עצמו לא ס"ל כן מדהקשה לדנפשי' מהא דמחייב לזון בת אשתו דחייב ומתרץ דדמי לדברי' הניקני' באמירה והא נשואי אשה כמכר דמי דע"ד כן מתקדשת לו ומ"מ קשי' לי' לרמב' וע"כ דס"ל ל"ש מכר ל"ש מתנה עיי"ש. ולפע"ד נרא' לקיי' חילוק זה בין מכר ומתנה וכן נרא' מרמב' שכ' המחייב לזון ולכסו' חבירו ה' שני' כו' דדומה למתנה משמע דווקא מתנה ולא במכר והא דהקשה ממחייב לזון בת אשתו נ"ל בשנדקדק דשינה הרמב' מלשון המשנה ר"פ הנושא האשה שפסקו עם בעלה לזון בתה ה' שנים ורמב' שינה בתרתי כ' המחייב לזון ב"א ולא כ' שפסקה עמו וגם לא נקיט ה' שנים לכן נ"ל דלא התכווין הרמב' על הא דמתני' אלא על מה דאיתא בבריי' כתוב' כ' ה' גובי' מן המשוחררי' המחייב לזון בת אשתו כו' ואומר דיש חילוק בין היא שפסק' עמו ובין מתחייב מעצמו דהיא שפוסק' עמו היינו שאינה רוצי' להתקדש ולהנשא לו רק עד שיתחייב לזון בתה וזה דומה למקח וממכר אבל כשהוא מעצמו מתחייב לאהבתו אותה לזון בתה הרי זה כמתנה. והא"ש דלא כ' הרמב' ולמה האשה שפוסק' לזון בתה חייב דמזה ל"ק דהוי כמכר ומתחייב אלא דקשה ממה דאיתא בבריי' המחויב לזון ב"א שחייב בלי שפסק' היא עליו ולא התנה עמו והרי זה כמתנה ולמה יתחייב וע"ז חידש דהוי כדברי' הניקני' באמירה ומתחייב אפי' באינו קצוב אבל במכר בלא"ה קנה כנ"ל:

והא"ש בזה מה שהקשה רמב"ן עוד דרמב"ם סתר עצמו דבהלכות קדושין כ' דשלא בשע' קדושין בעי קנין והא קנין ל"מ באינו קצוב ובכ"מ העלה דשלא בשע' קדושין בין קדושין לנשואי' ליכא חיבה כ"כ ובעי קנין ומ"מ חיבה קצת איכא ולכן מועיל קנין גם באינו קצוב. והנה מלבד שהוא דוחק לפרש מ"ש הרמב"ם בהלכ' מכיר' כוונתו בקנין ובין נשואי' לקדושין גם בעיקר הדבר שכ' דלאחר קדושין ליכא חיבה כ"כ הריב"ש כ' היפוך מזה דיש חיבה יותר בנשואי'. ולפמ"ש לק"מ דבהלכ' אישות מעתיק לשון המשנה האשה שפסק' עם בעלה לזון בתה ה' שנים כיון שהוא פסקה עמו הוי כמכר ומהני קנין בלי חיבה כלל וא"ש:

ומובן ג"כ מה שהתעורר הכ"מ במ"ש הרמב"ם בהלכ' מכירה דדומה לדברי' הניקני' הא הן הם דברי' הניקני' באמירה ולמה כ' דומה:

ונ"ל דרמ"א כ' בא"ע סי' משמי' דמרדכי דהיכא דמתחייב מעצמו אינו קונה בלי קנין דוקא כשתבע' לחייב כמו. דאמר ר"ג כמה אתה נותן וכן במתני' שפסקה עמו. והאחרוני' הקשו מבריי' הנ"ל המתחייב לזון בלי שתבעו אדם ובאמת אין זו קושי' די"ל בריי' בשקנה מידו או בשכתב כמ"ש תוס' בכתוב'. אלא דלרמב"ם דס"ל דאינו יוכל לחייב באינו קצוב רק בדברי' הניקני' באמירה קשה, וי"ל דודאי כל שלא אמר כמה אתה נותן או פסק' עמו לא קנה בלי קנין באמירה בעלמא דלא הוי כמו דר"ג ומ"מ לענין זה עדיף מבכ"מ דיוכל לחייב בדבר שאינו קצוב כיון דבשע' חיתון הוא כעין שכ' כ"מ בשע' נשואי' צריך קנין דליכא חיבה כ"כ אבל מועיל שיוכל לחייב באינו קצוב. והא"ש דכ' הרמב"ם דמחייב לזון בתו דלא דמי למכר כמ"ש מ"מ מהני דדומה לניקני' באמיר' הגם שאינו ממש דברי' הנקני' כדר"ג כמה אתה נותן, מ"מ דומה לו ומהני שיוכל לחייב בדרך מתנה שאינו קצוב, כנלפע"ד והדברי' אמיתי' ונכוני' בעזה"י. ובקונטרסי לשטרי פסיקתא הרחבתי עוד הדיבור בזה ואכ"מ:

דף נ"א ע"א. וא"ל ר"ח גדולה מזו אמרו כו' לפי הפשוט אינו מובן איך מייתי ראי' ולא דמי' להדדי וראיתי בס' תורת גיטין מהגאון חות דעת די"ל דבע"ח דאחי נינהו משע' שהגיעו לנשואי' וא"כ אם מכרו' יתומי' קוד' לא תוכל להוציא מה שמכרו קוד' שהתחיל החוב וכן אם מת הבן קודם שהגיע לנשואי' לא יהי' לה ע"נ כיון שיש לה בלא"ה אבל גדולה מזו אמר מוציאי' לפרנסה ע"כ מיד שמת האב יש לה חוב על נכסי האב ומוציא' א"כ גם וויתרה לא אמרי' עכ"ד והוא נכון:

מתיב ר"ה כו' מתו בנותי' ניזונו' מנכסי' ב"ח כו' שיטת רש"י דקושי' ש"ס ממ"ד כתובי' ד"ה שכ' מקרי קצוב ורשב"א מכח קושי' העלה דקושי' ש"ס לתרווייהו. וש"ך הקשה א"כ ליקשי בפשיטו' מ"ש בנותי' מבת אשתו והעלה דקושי' רש"י רק למ"ד קצובי'. ולפע"ד נראה דבלא"ה ל"ק מ"ש רישא מ"ש סיפא י"ל דרישא משו' שאינו קצוב עשאו' כאינו כתוב דמעיקר' הכי תיקנו וטעמא כמ"ש רש"י וכמו שהסביר פ"י כיון שאינו קצוב והוא נוגע לכל אדם או כמו שכתבתי לעיל כיון דתקנתא דחכמי' הוא מעיקרא בתחלת תקנתא שהם חייבו' והם אמרו שלא לגבו' ממשעבדי מפני שאינו קצוב, אבל בב"א חייב עצמו לא חששו לאינו קצוב כמו בכ"מ, ומשו' שאינו כתוב נמי ליכא כיון דאית לי קלא ממוצע ויש קול יותר ממלוה ע"פ תו לא צריך ולק"מ. אבל מקשה בין לעולא בין לר"ח לפי דמפרשי מתני' או משו' שאינו כתוב הגם דיש לשבח ופירו' ג"כ קלא קצת ועדיף ממלוה ע"פ כמ"ש רשב"א מ"מ אין גובי' דבעי' קול גמור כמו מוכר שדהו א"כ תיקשי למה בתה ניזוני' מנכסי' משועבדי' וכן למ"ד לפי שאין קצובי' ובכ"מ בעי קצוב ומשו"ה אין גובי' שבח ופירו' ממשעבדי קשי' נמי מ"ש בתה דגובה ממשעבדי כנ"ל וק"ל:

בשקנו מידו. לרש"י ותוס' ל"מ קנו מידו רק שיהי' כתובי' אבל לרשב"א וש"ך צ"ל דבקנו מידו אפי' אינו קצובי' גובה ממשעבדי דבקנין אלים לא חששו לקצובי' והוא דוחק בטעמא ורשב"א הקשה לרש"י למה לא מתרץ בשכתב, ותוס' דחה פי' רש"י דסתם קנין לכתיבה מה מקשה בנותיו נמי הא אתקינו שלא יהי' כתובי' ולכן מפרש דקנין אלי' וצ"ל לתוס' דהקושי' רק למ"ד כתובי' למה לא מתרץ בשכתב ותו ל"ק בנותיו נמי ולרשב"א ניחא משום קצובי' צריך לתרץ בשקנו ולתוס' קשי'. ונ"ל לרש"י הא דמשני בשקנו מידו ולא מתרץ בשכתב משום דדעתו מתחלה הי' כדמסיק דחיישי' לצררי וכ' תוס' לעיל דוקא בשקנו מידו וכ"כ רש"י כיון שבתנאי ב"ד קאכלו והוא נמי קנו מידו, י"ל דוקא בשקנו מידו כיון שעשה יתר ותוקף כ"כ לקנו' והי' סגי בכתיבה לחוד דג"כ טורף ממשעבדי לפי שיטתו של רש"י וכמו שמתרץ הש"ך כיון דהוא מחייב עצמו לא עשאו רבנן שלא יהי' כתובי' וע"פ שהסברנו היטיב לעיל וכי כן לא הי' צריך לעשו' קנין וע"כ ליפו' כח בא חיישי' לצררי אבל בכתיבה לחוד ל"ח לצררי ולכן מתרץ בשקנו מידו כנ"ל ועיי':

אימר צררי אתפסי'. נתקשה בתוס' למה לא תגבה אפי' בשבועה וגריעו מכתובה. ונ"ל להבין הענין דודאי משום חשש צררי לחוד הא סגי בשבועה אלא כיון דבלא"ה עשאו לאין כתובי' לזה רק דס"ל למקשן בפשיטו' בקנו מידו דקנין אלי' כ"כ דיהי' ככתובי' דהיינו שיניחו חכמי' על הדין כבכ"מ ע"ז מתרץ דיש מלבד זה חשש צררי וכ"ז שלא נשבעו יש ספק אם מגיע להם וכיון שאין החוב ברור והשבועה כדי לברר לכן הניחו' על עיקר דין דמזונו' שתיקנו שלא יהא כתובי' משום שאינו קצוב ומשו' התאלמו' הקנין לא אמרו שיגב' כיון שיש ג"כ חשש צררי וא"ש ביותר לפמ"ש הש"ך דקושי' ש"ס רק למ"ד קצובי' ומתרץ בשקנו מידו והיינו ע"י התאלמו' הקנין אפי' שאינו קצוב מ"מ גובה ממשעבדי דכל דאיכא קנין אלי' כ"כ לא רצו להפקיע שעבודא משו' שאינו קצוב וכ"ז כשחוב ברור אבל היכא דאיכא למיחש לצררי הגם בכתובה מהני שבועה לברר מ"מ כאן הניחו על הדין כל שאינו קצוב לא יגבה לא תשבע ולא תגבה דכל שצריכה שבועה לא הוי כמוציא ומפסיד מידם וכה"ג כ' מהרש"א בכתוב' סוגי' דמומין גבי מחלי' פרה עיי"ש כנ"ל נכון וא"ש מתני' דקתני מפני תק"ע וכ' תוס' לעיל דמשו' חשש צררי דווקא בקנו מידו ומתני' בשלא קנו מידו ובפ"י הקשה משו' חשש צררי למה קתני מפני תק"ע ולפמ"ש י"ל מתני' ג"כ אפי' קנו מידו ומשו' צררי ומ"מ לולי תק"ע משום שתיקנו שלא יהי' כתובי' או משו' שאינו קצוב הי' סגי' בשבועה אבל כיון שמפני תק"ע לא גבי' אפי' בקנו מידו ל"מ דחיישי' לצררי והניחו על תק"ע כמ"ש ועיי':

אמר ר"י וכי מה תק"ע יש בזה הלא אין קצובי' הנה רוב ככל ראשוני' פוסקי' כר"י ועולא מפני שאין כתובי' חוץ הרמב"ם פוסק מפני שאין קצובי' ורבי' תמהו למה פסק כר"ח נגד רבי' וש"ך נדחק מאוד ולא מצאו כל אנשי חיל ליישבו ישוב המיישב דעת ואני יגעתי ומצאתי מקום ישוב דרמב"ם הוכיח דלהלכתא ע"כ כר"ח קיי"ל דתלי' הכל בקצובי' עפ"מ שכתבתי בסמוך דתי' ש"ס חיישי' לצררי וגם שבועה ל"מ דכיון דאיכא חשש צררי אוקמי אדינא כמו בלא קנה ולא כ'. והנה הש"ך תמה על תוס' דמקשה על קושי' ש"ס בנותי' נמי הא עשאו' שלא יהי' כתובי' זה שייך בתנאי ב"ד אבל כל שכ' וחייב עצמו לא תיקנו ולמה יתקנו וכבר הסברנו' יותר לעיל והנכון עם הש"ך ולפ"ז הדר תיקשי גם מחשש צררי תסגי בשבוע כמו בכתובה מה תאמר בזה הניחו על עיקר הדין דאינו כתוב הלא כשקנו מודו דהוא ככתיב' או בשכתב לא מכח אלמו' הקנין באנו עלה אלא דכן שורת הדין כל שקנו או כתב הדר הול"ל כתוב כמו בכ"מ כשכתב או קנו מידו ומה יזיק לנו חשש צררי שלא תאומן אפי' בשבועה אלא דלפי שכ' הש"ך דקושי' ש"ס מעיקרא לא הי' אלא למ"ד קצובי' אבל למ"ד כתובי' לק"מ י"ל כשכתב ול"ק בנותי' נמי מה פסקא דבבנותיו שהוא תנאי ב"ד אין דרך לכתוב משא"כ בבתו שהוא מתחייב כותב לזכרון דברי' אבל למ"ד קצובי' צ"ל כשקנו מידו דווקא דקנין אלי' ואפי' אינו קצוב גובה כיון דאין דרך לקנו' וצ"ל דאקרה וקנו וקשה שפיר מה פסקא דלא קנו כן בבנותיו עיי' בו ולפ"ז א"ש דמתרץ לבסו' חיישי' לצררי וכיון שאין חוב ברור ויש חשש העמידו על הדין שלא לגבו' כיון דאינו קצוב ומשו' אלמו' הקנין ל"א שיגבה כיון שיש עוד חשש צררי ואפי' בשבועה לא תגבה כמ"ש בסמוך וא"ש. ולמ"ד שאין כתובי' ל"ל תי' דצררי כמ"ש אלא לדידי ל"ק בלא"ה י"ל בתה שכ' ובנותיו דלא כ' כמ"ש הש"ך:

אלא לפי דסובר ר"א כתוב' ר"פ הנושא דלא ניתנו לכתוב וס"ל לרמב"ם אפי' כ' לא גבי' ממשעבדי ולמ"ד כתובי' קשי' בשכתב א"א לתרץ דהא ל"מ דלא ניתנה לכתוב ואי בשקנו מידו תיקשי בנותיו נמי ואין לומר משו' צררי הא לפמ"ש לא א"ש תי' דחיישי' לצררי רק למ"ד קצובי' וצ"ל מאן דס"ל לא ניתנו לכתוב ס"ל כמ"ד לפי שאין קצובי' ור"י ועולא ס"ל ניתנו לכתוב וש"ס כתוב' ר"פ הנושא דמסיק לר"א דל"נ לכתוב בשקנו מידו ומשו' צררי הכל למ"ד קצובי' ולפ"ז להלכתא דקיי"ל כרב אשי דל"נ לכתוב ואפי' כ' ל"מ ע"כ צריכי' אנו לומר כמ"ד מפני שאין קצובי' וא"ש פסקא של הרמב"ם משו' קצובי' כנלפע"ד ליישב ישוב מספיק עיי' היטיב:

ע"ב. אלא בדרבה קמפלגי. תוס' נדחק לפרש פעמי' שנשבע ע"ט עצמו משו' דלרבנן הוי טענ' עצמו ולפע"ד נראה ע"פ