כתב סופר גיטין חלק ב מח

מסברא הוא כי כן מנהג העולם גם קוד' מ"ת רק כיון דתורה מועט' שליחו' לד"ע ובנכרי ה"א דאין שליחו' כלל קמ"ל קרא וי"א דלולי קרא דיש שליחו' ה"א דאין שליחו' כלל מסברא ולפ"ז י"ל מ"ד מילי ל"מ לשליח דלא מצינו בקרא שליחו' רק במעשה י"ל דלולי קרא לא ידענו שליחות רק גזה"כ ואין לנו מקרא רק במעשה במילי מנ"ל ומאן דס"ל מילי ממסרן ס"ל שליחו' מסברת חוץ שכן מנהג כי כן גם במילי מתנהג העולם וד"א הוא הדרי' לסבר' חוץ וזהו שכ' מילי ממסרן ד"א הוא לעשו' שליח כו' עכ"ד ומה מתקו לחיך וש"י:

אין רישא ר"מ וסיפא ר"י ולבסוף המסקנא רישא ר"מ וסיפא ר"י. וזה תמוהא מאוד אם כי מצינו לפעמים דמתרץ בדוחק רישא ר"מ וסיפא ר"י כשהם ב' בבות אבל כאן הלא רישא וסיפא חד דבור הוא אינו גט עד שיאמר וכי בתוך דבורו ובחמצעותו חוזר בו מר"מ לר"י. ולכן כ"ל לפרש דהכי קאמר רישא ר"מ היינו דלא נקיט תני לא מפני דס"ל הלכה כר"מ אלא משום דלר"מ כשר בג' לכן נקיט מלתא דפסיק' כתבו דא"ש גם לר"מ. ובסיפא לא אמר עד שיאמר תנו לא משום דמחליט דפסול כר"י אלא משום דלר"י פסול לא נכנס בפלוגתא נקיט עד שיאמר דכשר לכ"ע אפי' לר"י כנ"ל לפרש:

ובהכי אתי לנו שפיר מ"ש תוס' בד"ה הכא בדל"א תנו דהמקשן הקשה כיון דלא אתי' רק מדיוק הי' לי' לפרש בסיפא וצ"ל כיון דבסיפא טעמא קמ"ל כמ"ש תוס' למה נקט תנו שכבר ידענו מרישא ולפמ"ש א"ש דמקשן אתי' ראשון קאי הא מדיוק דרישא באמת י"ל לאו דהלכתא כר"מ אלא משום דר"מ ס"ל דנותני' שביק לתנו אבל דהלכתא דמהני ל"מ רק דאביי אמר דס"ל דמתני' ס"ל הלכתא כר"מ ואתי' כוותי' ע"ז שפיר הקשה כיון דמרישא אין מוכח הלכתא רק די"ל דאתי' כר"מ אי באמת כר"מ אתי' הו"ל לפרושי הא מלתא בסיפא עד שיאמר תנו ונדע בירור הדין עם מי כנ"ל:

והנה מ"ש תוס' דאביי מתרץ דסיפא טעמא קמ"ל דמשו"ה פסול דבעי שיאמר לסופר אין לו מובן דמדקתני רישא דאמרו לאחרי' פסול אנו יודעי' שצריך שיאמר לסופר ועידי' דווקא והטעם למה בעי דווקא שיאמר לסופר לא ידענו מסיפא אי משום בזיון או משו' מילי ל"מ לשליח לא קתני גם בסיפא. ונ"ל ע"פ מ"ש פ"י דמסיפא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולעידי' חתמו משמע דבחסר א' מהם בטל הגט עד שיאמר לסופר ועידי' ולר"מ קשי' כתיבה ולר"א קשי' חתימה והעלה לבסוף כמ"ש תוס' לעיל כיון דרוצה בשליחות צריך שלוחו ואי מילי ל"מ אינו שלוחו. וצ"ל הא דלא קתני סיפא שלא יחפוץ בשליחות הסופר ולא הי' צריך שיאמר לסופר זה הכותב דווקא דמתני' רצה לומר כשהוא חפץ בשליחות הסופר דווקא כמה שאמר כתבו צריך שיאמר לסופר הכותב ולא שיאמר לאחר כנ"ל. והנה זה חידוש דין דלא ידענו מרישא דה"א דאינו גט לגמרי משו' חתימה אבל כתיבה אינה פוסלת בדיעבד וקמ"ל סיפא שבטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדי' חתמו ובלא"ה בטל וטובא קמ"ל סיפא וזה לא ידענו כשהי' אומר עד שיאמר תנו. וזה נ"ל כוונ' תוס' ומדיוק בלשון תוס' דקמ"ל טעמא היינו טעם דרישא דבטל דה"א משו' חתימ' העידי' בטל קמ"ל סיפא משום סופר ג"כ בטל דבעי' כתיבה וחתימה בשליחות ומילי ל"מ לשליח כנ"ל נכון בכוונ' תוס' ובלשונו:

ולפ"ז ל"צ למ"ש במקשן כיון דלא אתי רק מדיוק דזה דוחק הא קמ"ל חדושא בסיפא וכ"ש לפמ"ש חדושא רבה איכא. ולפמ"ש י"ל דמקשן אמר יאמר עד שיאמר תנו ונדע ג"כ דל"מ כשיאמר רק לעידים דאי מהני הו"ל בסיפא לאשמועי' עד שיאמר חתמו ולמה אמר עד שיאמר תנו ואי דרצה להודיענו דתנו מהני הלא ידעינן מרישא זה וכדי לפרש יותר הדין משום הכי לא הוי לי' למשבק חידוש דין דלא שמענו כלל מרישא וע"כ נדע שבאמת ל"מ חתמו לבד וכיון שבאם יאמר עד שיאמר תנו נדע גם הך חידוש דחתמו לחוד ל"מ הדר תיקשי יאמר עד שיאמר תנו ולא לסמוך על דיוק דרישא לחוד דכל שאפשר לפרש יותר הדין עדיף וכ"ש דסיפא עצה קמ"ל כנ"ל נכון ועיין:

קושי' תוס' כדמוקי מתני' כר"י קשי' ינקוט תנו ברישא. נ"ל עפמ"ש חי' ר"ן לעיל ס"ו דלמ"ד אומר אמרו פסיל גם לר"יו פסול אלא שס"ל בב"ד כח בי"ד יפה וממסרי מילי ור"י ס"ל לא עשאו' ב"ד או לאו כח ב"ד יפה ולמ"ד אומר אמרו כשר וגם לר"י טעמא דר"מ כפשוטו דב"ד הוי כאומר אמרו ור"י ס"ל אין זה כאמרו אבל במפרש אמרו מודה. היוצא לנו דיש סברא דגם דבכ"מ ל"מ אבל בב"ד י"ל כח ב"ד יפה ולזה י"ל אי הוי נקיט במתני' בג' ובתנו דבב' ליכא חידוש בתנו רק בג' הוי הדיוק אבל אמרו מהני וה"א דווקא בג' משום כח ב"ד ותנו ל"מ דס"ל לא שווי' ב"ד או דלא מדרש אמרו אבל בב' לא ידענו לכן נקיט כתבו בג' דליכא חילוק בין תנו לכתבו ודיוק אמרו מהני אפי' בב' ובס"ד דאמרו פסול שפיר דייק מדלא קתני תנו. אבל כדמסיק כר"י ומשו' אמרו לק"מ מתני' כנ"ל נכון ועיין:

וי"ל לפי"ז הא דלא אסיק רבא דיקשה יאמר אמרו די"ל כמ"ש תוס' לעיל כיון דאתי' מדיוק הגם שכבר השיב ע"ז לעיל והיינו כיון דלא אתי' רק מדיוקא הו"ל לפרש לפמ"ש לעיל היינו די"ל דרישא משו' דר"מ שביק תנו ומ"מ הלכתא דלא כוותי' כ"ז ל"ש באמרו דלא מצינו פלוגתא בא"א רק בתנו משום כח ב"ד או אי משווה ב"ד גם לר"מ מהני אמרו כן לר"י ומ"ש חי' ר"ן ומוכח מרישא שפיר. והמקשן דחה יאמר אמרו היינו ברישא יאמר תנו לרבותא ובסיפא אמרו בשניי' ונדע הכל. הקצרתי ועיין היטיב:

דף ע"ב ע"א. ר"א אמר ל"א קאמר ל"מ כתבו אפי' תנו. נדחק תוס' דאפי' לר"מ ודוחק דבשניי' מה לי תנו או כתבו. ונ"ל עפמ"ש המרדכי לעיל דש"ק עושה ש"ק דגמר דבר הוא וכ' באומר כתבו ותנו הגם שמסר ענין שלם מ"מ כתיבה וחתימה כ"א שליחות בפ"ע הוא. נראה דבאמר כתבו ותנו יש מקום דעדיף מכתבו וחתמו לחוד דמסר ענין שלם להם והיינו דאמר ר"א ל"מ כתבו אלא אפי' תנו דמסר ענין שלם מ"מ ל"מ. ול"מ ב' אלא אפי' תנו לג' דה"א בב' עשא' קמ"ל דלא כר"מ וא"ש:

עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כו' זה לשון מעוק' הול"ל עד שישמע סופר ועדי' קולו כ' אאמ"ו זצ"ל דעדי' צריכי' שישמעו שמצוה כמהר"י מרגליו' בדיני גט:

מתני' זה גיטך כו' מהיום אם ימות מעכשיו אם ימות הרי זה גט. נראה מדנקיט מהיום ומעכשיו תרתי ושוב נקיט מהיום ולאחר מיתה שביק מעכשיו נ"ל ראי' לרמ"ה שבטור דבמעכשיו ולא"מ ודאי תנאי הוי ולכן שביק מעכשיו בלאח"מ. ומשו"ה נמי נקיט תחלה מהיום ומעכשיו אם ימות דאי לא הוי נקיט באם ימות רק מהיום וגם במלאח"מ מהיום לא ידענא דבמעכשיו ולאח"מ ליכא ספק רק דחדא נקיט מהיום וה"ה מעכשיו לכן נקיט באם תרי גווני מהיום ומעכשיו והדר בלאח"מ שביק מעכשיו נראה לעין דלא לחנם שביק שבית מעכשיו רק משום דמעכשיו נשתנה דינו מאמר מהיום והיינו דבמעכשיו וודאי תנאי הוא כהרמ"ה כנ"ל:

ועיי' ט"ז סי' קמ"ה מ"ש באורך ליישב קושי' הפרישה דכאן מביא הטור שיטת הרמ"ה ובסי' ס"א פסק כרב בקדושין דאפי' במעכשיו ספק חזר' וגם על הרמ"ה קשה הלא הלכתא כרב באיסורא. ודברי ט"ז מפוקפקי' דמ"ש אם הי' רצונו לומר תחלה מעכשיו אם ימות למה חזר בו דמה איכפ' לי' אם יהי' מעכשיו כיון דרצונו לפוטרה מיבום. לא הבנתי דלמא חזר בו שאינו רוצה שלא תהי' אשתו למפרע ונ"מ לכמה דברים שבין איש ואשה. ואם מקבל' קדושי' בנתיים מאחר לא תפסו בה ועוד כדומה וכיוצא בו הרבה:

ולדידי הי' נראה ליישב לחומר הקושי' ע"פ ש"ס קדושין ר"פ האומר דקשה צריכותא לשמואל דמדרבי ה"א דס"ל תנאי וודאי דאדם יודע שאין גט לאח"מ ועיין רש"י שם. וי"ל טעמא דמתני' דספק חזר' דס"ל לרבנן דיש קצת הוכחה דאינו יודע דאין גט לאח"מ מדאמר מהיום ואין לשון זה מבורר אם מתחלת או סוף היום הגם דרמ"ה ס"ל כר"א שבתוס' דאמרי' כיון שיש לו לירא שמא ימות באמצע היום מסתמ' רצונו מעכשיו היינו דאמדי' דעתו כיון שאין גט לאח"מ ואלו ידע כן בוודאי רצונו לתחלת היום ומעכשיו אבל הוא הי' לו לבחור לשון מפורש יותר ולומר מעכשיו ומדאמר מהיום נראה דלא ידע שאין גט לאח"מ ולא אכפת לי' שמא ימות באמצע היום סבור הוא מ"מ יועיל הגט. ולכן ס"ל לרבנן אולי חזרה היא וסבור הוא שיש גט לאח"מ. וכ"ז באמר מהיום אף במעכשיו ל"ש כ"ז וזה טעמו של הרמ"ה ומוכח כן ממתני' כמ"ש. והא"ש בקדושין דל"ש כ"ז ליכא חילוק בין מעכשיו ושפיר פסק הטור. כן י"ל:

מהיו' אם ימות מעכשיו הרי זה גט. שיטת הר"א שבתוס' דמסתמא מעכשיו קאמר דמסתמא לכך נותן גט שירא שימות וכי אין לו לירא שימות בו ביום כו' נ"ל דהר"א לא אמר כן רק במתנה כשימות חזי' שירא שימות ותהי' זקוקה והי' לו לירא שימות בו ביום. אבל במתנה תנאי אחר ואמר היום מודה לר"ת דיש ספק שמא סוף היום קאמר כנ"ל משטיחות לשונו וסברתו. אבל מרמב"ן שבר"ן לקמן גבי כשתצא חמה דהוכיח משם דלא כר"ת. נראה דס"ל לתוס' גם כשמתנה ותולה במיתה רק תנאי אחר איזה שיהי' ואמר מהיום תחלת היום או משע' שעומד בו קאמר. ולפ"ז יש ג' שיטות לר"ת במתנה אם ימות מסופק ולר"א במתנה אם ימות הוי כמעכשיו. ולרמב"ן אפי' אינו מתנה כשימות מ"מ מפרשי' היום מיד ועיין:

זמנו של שטר מוכיח עליו כ' רש"י מדכ' זמן ש"מ דמעכשיו קאמר. עיי' פ"י שהאריך מאוד בקושי' הא בגט א"א בלא זמן ועם כל האריכו' לא מתיישב שפיר הא דלא קאמר דמספקא לי' לר"ה אי גם בגט אמר ר"י הגם דאין הכרח מן הזמן מ"מ כיון דכ' בו זמן אמרי' על הזמן הכתוב סמוך או דוקא בשטר שיש הוכח' מדכ' זמן דמעכשיו קאמר אבל עיי' ברש"י כתיבה ג' ע"כ שהרגיש בזה וכ' בגט הי' יוכל לכתב זמן ההוא של אחר יב"ח עיי"ש. אלא בלאח"מ או אם ימו' ל"ש דבר זה כמובן. ולפמ"ש תוס' כתיבה שם שיוכל לכתוב שבוע חדש שנה א"ש דלא הי' מוכרח לכתוב וגם הכתיבה וע"כ מעכשיו קאמר וכ"כ בס' בית מאיר:

ע"ב. ומי מספקא לי' והתנן הרי ז"ג אם לא באת כו' הקשה פ"י דלמא בכתב התנאי בגט לשיטה דמותר שכתב תנאי בגט ונדחק. ולפע"ד י"ל דבאמת כן יש להקשו' כדקאמר דספיקא של ר"ה בע"פ איך העמיד בפשיטו' דבריו על מתני' דחולצת משום ספק או ר"י בע"פ אמר מנ"ל דמתני בע"פ דלמא בכתב תנאי בגט והול"ל אי בע"פ חולצו' מספק אי דר"י בע"פ ג"כ איכא. ולכן נ"ל עפמ"ש לעיל ע"א דלפי שיטתו