כתב סופר גיטין חלק ב מז

נתן לה בעצמ' ואמר למחר ונעשה למחר קורדייקס למ"ד דל"מ גם בהא ל"מ והא כה"ג לא תלי' כלל בשליחות דכבר נתן בבריאותו מ"מ ס"ל בשע' חלו' הגט צריך שיהי' שפוי בדעתו וכן בתרומ' כן א"כ ליתא לסברת הפר"ח. אלא לפמ"ש רשב"א ראי' מלקמן שעה אחת קודם מיתתו דפליג על הירושלמי והיינו דס"ל דגם כשאינו שפוי בדעתו אפשר שיחולו הגירושין אלא ע"י שליח גרע דאינו בשליחות עכשיו הדרי' לרמב"ם לסבר' פר"ח דמשו"ה ס"ל לרמב"ם דפסול מדרבנן כיון שכבר עשאוה שליח כנ"ל ויש להאריך עוד בכ"ז:

והנה הב"י מביא רשב"א דמביא בשם בע"ת דווקא בכתיב' צריך לדקדק ולא בנתינה וברשב"א שלפנינו כתוב לאמור ומדברי רבותינו בע"ת נראה לי דל"צ שיהי' שפוי רק בשעת נתינה אלא דצריך להבין מה דמיי' רשב"א ול"ל כירושלמי אדרבא הוא כירושלמי דמייתי רשב"א. ונ"ל דתחלה הוכיח רשב"א מירושלמי דבעי שיהי' בדעתו בשע' נתינה ג"כ מכח כ"ש דהרי אפי' בחלו' הגירושין ס"ל לירושלמי שיהי' בדעתו כ"ש בשע' נתינה ע"י שליח והקשה רשב"א מש"ס דילן משע' א' קודם וע"כ דחולק בזה על הירושלמי וליכא ראי' לגמרא דילן דצריך בשע' נתינה אולי גם ע"י שליח מהני ושוב כ' מדברי רבותינו נראה לי דלא בעי רק בשע' נתינה ודלא כירושלמי היינו דלירושלמי בשע' חלות הגט ג"כ צריך שיהי' בדעתו ותוס' ס"ל דוקא בשע' נתינה ולא בשע' חלות הגט. ודלא כירושלמי. וי"ל תוס' נפקא לי' דלא כירושלמי מכח ראי' רשב"א מלקמן כנ"ל:

ובהדין א"ש מה דהרגשתי בלשון רשב"א שכ' ומדברי בע"ת נרא' לי הול"ל ובע"ת כתבו הא הי' לפניו שאמרו כן ולפמ"ש א"ש דכוונתו על בעלי תוס' שלפנינו ד"ה התם דעתא צלותא דכ' דבעי שיהי' בדעתו בשע' כתיבה ונתינה מדלא כ' רבותא גם בשע' חלות הגט וסתמא דגט שכ"מ שע' א' קוד' מותו וע"כ דס"ל לתוס' דלא בעי רק בשע' נתינה והיינו דכ' נרא' לי שאין מפורש רק שנרא' לו כן וא"ש. וניחא נמי מ"ש הב"י בכוונ' תוס' בין כתיבה לנתינה היינו עד אחר הנתינה. ונדחק מ"ש תוס' אפי' נתפקח לבסו' אין מועיל פשיטא כיון שהנתינה כבר עברה. ולפמ"ש א"ש דהכי כוונ' תוס' שצריך שיהי' שפוי עד אחר הנתינה ואפי' נתפקח לבסו' היינו בשע' שיחול הגט מ"מ ל"מ כיון שבשע' נתינה לא הי' בדעתו אבל כל שהי' בשע' נתינה בדעתו שוב אינו צריך יותר כנ"ל נכון ועיי':

שחט בו שניי' או רוב שניי' כו'. שיטת רבינו יואל דגוסס ה"ה כמת וכמו שאין מתנתו מתנה כדמוכח מש"ס ב"ב דמוקי בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כן אין גיטו גט דבעי ונתן ואינו ראוי' לנתינה והא דלעיל מניחו גוסס כ' הרא"ש בקדושין ע"ד דמסרו לשליח ואח"כ נעשה גוסס ואלו הי' בחזק' חי הי' יוכל ליתן לו כיון שמסר לו קודם שנעשה גוסס וזה כשיטתו של רמב"ם דכיון דמינה שליח ומסר לידו קודם שנעשה שוטה יוכל ליתן לו אח"כ כשהוא שוטה ורא"ש חולק עליו שם כיון שעכשיו הוא כמת מה מהני מה שמסרו לו קודם וזו שיטתו של טור דס"ל דמינה שליח כשהיא ברי ונעשה שוטה אח"כ בטל הוא מדאורייתא. וצ"ל לרבינו יואל הא מדרבנן בוודאי ל"מ ועדיין קשה מלעיל אבל בגוסס לא משמע אי הי' בחזק' חי נותן לה הא מדרבנן פסול צ"ל דקמ"ל דאינו בחזק' חי ואפי' מדאוריי' לא וספק דאוריי' הוא:

ולא תיקשי לדבריו קשה עדיין הא דמוקי לר"מ בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס למה לא יוכל ליתן במתנה עכשיו נכסי' שיפלו לו כשהוא גוסס ואז המכיר' חל ע"י נתינה שנותן עכשיו בשע' בריאותו והא אפי' בגט מהני נתינה לשליח ושליח נותן בשע' שהוא מסוכן כ"ש כשכבר הקנה לו ויהי' חלות המתנה אז דמהני הא לק"מ בוודאי חי מקנה לו דבר שב"ל וחלות המתנה יהי' בשע' שהוא גוסס הי' מהני כמו בגט וקו"ח הוא. אבל בנכסי' שאינם שלו עתה רק יפלו לו אח"כ ולר"מ דאדם מקנה דשלב"ל היינו כשבאו לעולם אין יוכל לחזור בו דאז חל הקנין שהקנה לו קודם שבאו לעולם וקודם שבאו לו יוכל לחזור גם לר"מ כמבואר. וכיון אז כשהוא גוסס אינו בר אקנויי ממילא לא מהני הקנין של עכשיו שיקנה כשיבוא לו כשהוא גוסס ועיי' רשב"א ב"ב קנ"ז גבי בנכסי' שנפלו לו. ועיי' כעין זה במס' בכורו' פ"ג גבי פודה בתוך למ"ד ותאכלו המעו' עיי"ש:

והנה רוב ראשוני' חולקי' על רבינו יואל ומתרצי' הא דנכסי' שנפלו כשהוא גוסס שאינו יוכל לדבר וכ' הב"י הגם דבשחט שניי' ג"כ אינו יוכל לדבר צ"ל דכוונ' דבעי בדיק' וע"פ הרוב א"א בבדיק' כשהוא גוסס. ועיי' בספר ג"פ שהאריך להקשו' על זה והעלה דכוונתם דליכא מגו כיון דא"א לו לדבר רק רומז והיינו כששואלי' אותו. וזה אין בידו שישאלוהו וליכא מגו ועיי' פר"ח. ולדידי פשוט דא"א לומר כן דהא איירי דיאומן עכשיו זה בכור במגו שנותן לו עכשיו במתנה נכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס הגם שאז אין בידו לתתם לו כשלא יוכל לדבר ואין בידו שישאלוהו כדי שירמוז להם. מ"מ אם שואלי' אותו ומרמז מהני ועכ"פ בר קנין הוא בעצמותו ויש בו כח להקנו' שוב מהני קנין של עתה שיקנה אז כשיבואו לידו כשהוא גוסס ואיכא שפיר מגו כמובן וצל"ע:

דף ע"א. אמר ר"י מאי קמ"ל תנינא. הקשה רשב"א הא טובא קמ"ל דכותב מהני משום לשמה כמו הרכנה דלאמת מוכח מתוספתא דכתיב' ל"מ דוקא הרכנה שהיא בגופו ממש ונדחק. ולפע"ד נראה פשוט דלק"מ דאי כל הרבותא דר"כ דמהני כותב ולא הוי שלא לשמה הו"ל לומר הכותב כתבו ותנו כותבי' ונותני' מה האי דנקיט חרש שיוכל לדבר מתוך הכתב ואין לומר דס"ל בפקח באמת ל"מ כיון דאפשר בלא"ה כמ"ש הרא"ש בחד תי' הו"ל לומר אלם למה שביק לאלם דמתנ' ונקיט חרש ואין לומר דאלם דאפשר בהרכנה בעי דוקא הרכנה דעדיפ' מכותב ודוקא בחרש דא"א בהרכנה דל"מ בזה סמכי' לענין לשמה על כתיבתו והא ליתא דניהי דלא סמכי' בחרש על הרכנתו שנדע שהוא בר דע' וצריך בדיק' יותר דוקא כתיבה שע"י מעשה כתיבה נתברר יותר שהוא בר דעת מ"מ לענין לשמה הא עדיף הרכנה שהיא בגופו ואי באלם ל"מ כתיבה משום דאפשר בהרכנה בגופו גם בחרש לא יועיל דלאחר שבדקנוהו שיוכל לכתוב דבר ונתברר שהוא בר דעת כ"כ שוב לצוות על כתיב' ירכין בראשו ע"י שנכתוב לו אם רוצה בכך כמ"ש תוס' וכיון שאפשר בהרכנה ומ"מ ס"ל לר"כ דמהני כתיבה ה"ה באלם ומ"ש חרש דנקיט. וע"כ דהא גופא רוצה להשמיענו דחרש נבדוק ע"י כתיבה אם הוא בר דעת ומקשה שפיר מה קמ"ל תנינא במתני' דכילוף שפיר מהרכנה דמתני' מכח נחית דרגי' כמ"ש תוס' כנ"ל ועיי':

ובזה י"ל קושי' תוס' דר"י דס"ד דחרש כאלם והא ע"כ דכתיבה עדיפ' מהרכנה מדבעי ר"כ הרכנה ותיקשי לי' מתני' הא סגי בהרכנה. ולפמ"ש י"ל דס"ל לר"י דכתיבה לא עדיפ' מהרכנה והא דנקיט ר"כ הרכנה דתרתי קמ"ל דע"י כתיב' בודקי' אותו וגם דכתיבה מהני לענין לשמה ולכן נקיט בדיק' ע"י כתיבה להשמיענו תרתי ולענין לשמה בוודאי כתיבה רבותא יותר מהרכנה. ול"ק ממתני' דסגי בהרכנה י"ל בדיקה כתיבה והרכנה הכל חד ור"כ נקיט כתיבה ה"ה הרכנה רק תרתי קמ"ל כמ"ש ולכן הקשה תנינא דממתני' דקתני הרכנה ה"ה לכתוב לענין בדיקה ומשום לשמה למה נקיט חרש יאמר פקח או אלם ועיי':

אם לא יגיד פרט לאלם כ' רש"י שאין חייב קרבן שבוע' אם השביע והרכין בראשו. עיי' תומי' סי' צ"ו קושי' בשם ש"י לדסוברי' דשבועה בכתב לא הוי שבועה איך אפשר שבוע' עדו' ובלא"ה משו' שאין ראוי' להגיד פטור עי"ש מ"ש ובקצה"ח. [א"ה עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' ק"ו בזה ובכל השייך לדין זה דכתב כאמירה תשו' נפלאה]:

אמר רב ששת בעדו' אשה דאקילו בה רבנן. והרי"ף שלהי יבמות מביא פלוגתא דר"י ורב במצאו כתוב בשטר ולא הכריע וכתבו הראשוני' דסמך עצמו על דכ' כאן הא דשאני עדו' אשה דאקילו בה רבנן ובח"מ סי' י"ז הקשה הגאון מהר"מ זצ"ל אביו של הש"ך למאי מייתי הרי"ף כלל פלוגתא דאמוראי עיי"ש מה שנדחק בעל ח"מ ולפע"ד נראה הנה חי' ר"ן כ' כאן דיש לחלק בין הכא למצאו כ' בשטר שם לא מתכווין להעיד משא"כ כאן נתכווין להעיד ולפ"ז אין לומר דרי"ף סמך עצמו ביבמו' על מ"ש כאן כמובן ועיי' ב"ש בשם הב"ח. ונ"ל דמוכח מירושלמי דלא מחלק חילוקו של חי' ר"ן דהא אמר אסייעי' לדר' ירמי' מבריי' דכייל עד מפ"ע ולא מפי כתב ומדהקילו בעד מפ"ע ואפי' שפח' ש"מ מצא כ' כשר וכחילוק חי' ר"ן קשה מנ"ל דמצא כתיב עם ע"א ועד מפ"ע שקולין מדכייל להו בבריי' סתם מפי כתב הוא שמתכווין להעיד כמו עד מפ"ע ואלו שקולי' ומינה להכשיר עתה ומנ"ל מצא כתב שלא התכווין כלל להעיד וגם דמייתי ראי' לרב מאידך בריי' דקתני מצאו כתב פסול משמע דלרב איכא פלוגתא הלא יש לושוו' הפלוגתא דברייתא דווקא מצא כתוב פסול אבל מעיד בכתב כשר וע"כ דס"ל לירושלמי בפשיטו' דאין לחלק כיון דמעיד בכתב פסול והקילו בעגונה ה"ה מצא כתוב ומ"ש. והא"ש דהעתיק הרי"ף פלוגתא דאמוראי והנאמר עליו בירושלמי דמוכח מירושלמי דאינו מחלק מעיד בכתב או מצא כתוב וממילא כיון דסוגי' דהא דמעיד בכתב בעדו' אשה הקילו ה"ה במצא כתוב וכן פסק הרמב"ם כנלפע"ד נכון בעזה"י עיי' תשוב' נב"י ח"ק בתק"ע סי':

אבל פקח ונתחרש הוא כותב והם חותמי'. יש לפרש הוא כותב הגט והם חותמי' ט"י רמיזתו אבל כתיב' ל"מ דכתיבה גרע מרמיז' והרכנה ברא"ש כמ"ש הרא"ש מפ' האומר וקמ"ל ר"כ דכתב מהני גם לענין לשמה וזה שמוסיף על דרשב"א ועיי' פ"י שכ' משום דס"ל ע"מ כרתי ולפמ"ש א"ש בפשוט:

ועיי' רא"ש ס"פ האומר שכ' כ"ז דווקא לענין כתיבה וחתימ' דבעי לשמה אבל שליח קבלה ושליח הולכה יכולי' לכתוב שמינה אותו שליח משמע אבל שליח כתיב' וחתימ' לא יוכל לכתוב שמינה אותם שלוחי' בעדי' צ"ל דס"ל כרמב"ן דכל שלא בפניו ל"מ דבעי' דווקא בפניו וכי כן אי אפשר בכתב דאי ממנה בכתב ל"מ ואי מודיעו בכתב שמינהו בפה ל"מ דהוי שלא בפניו אבל בר"ן לא הביא רק התוספת' כשכותב כתבו וחתמו ל"מ י"ל דווקא כשממנה בכתב אבל ממנה בפה ומודיעו בכתב מהני וכן שיטת ר"ן ס"פ האומר דשלא בפניו מהני ועיי':

ע"ב. מני ר"מ היא דאמר מילי ממסרן לשליח כ' רש"י ד"א הוא לעשו' שליח דברים. צ"ב מה רצה רש"י בזה ולעיל כ"ז כ' רש"י מילי לא ממסרן שאין בכחו כו' וכבר עמד הג"פ ע"ז וכ' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דיש אומרי' דשליחו'