כתב סופר גיטין חלק ב מג

זה קושי ותי' ש"ס ומה הודיענו תוס' בזה הרי הוא מסקנ' ש"ס. וליישב כ"ז אומר כי הי' קשה לתוס' דמיד כשמתרץ אלא אי כתובו כתב ידך הו"ל להקשו' והא מילי נינהו והא מכח קושי' זו מחדש דמבעי' לי' אי כתב ידן הוא כו' והו"ל להקשו' מיד עדיין מי ניחא הא מילי נינהו והמתין בקושי' זו עד בתר דמקשה מדר"י ומתרץ ר"י בכ"י איירי הדר מקשה והא אמר שמואל ומשו"ה חידש תוס' דאי שמואל ס"ל ח"ס פסול הו"ל כמפורש והוי אמר אמרו ממש כאומר בפה מלא אמרו וידע ש"ס די"ל מודה באומר אמרו וזה הוא אומר אמרו ממש ושקיל וטרי במתני' בת"ק ומקשה מדר"י הגם שי"ל שאני דשמואל דס"ל ח"ס פסול ולכן הוי אומר אמרו משא"כ לר"י בג' מ"מ מקשה מכח לשון יכתבו כמ"ש הפר"ח והוצרך לאסוקי דר"י נמי בבי דינא חדתא וכותבי' היינו חותמי' הדר מקשה כיון דבג' קאי הו"ל מילי דלא ס"ד דיהי' כאומר אמרו ומקשה והא אמר שמואל הלכה כר"י ומשום מילי דבלא"ה הי' אפשר לומר דלר"י הטע' משום בזיון ובכתובה ל"ש בזיון כמ"ש תוס' אבל מדאמר טעמא דר"י משו' מילי קשי' איך סגי בחתימ' דדהו הא ליכא הוכח' דאומר אמרו ומתרץ ומחדש כיון דר"י הוא הו"ל כתיבה נעשה כאומר אמרו ל"א דהוי אומר אמרו אלא נעשה כאומר אומרו כיון שאינו מקפיד כמ"ש רש"י וזהו חדושו שמחדש עתה. ולכן ס"ד דשמואל ס"ל ח"ס כשר ומ"מ מבעי' לי' כיון דמסיק דאם לר"י אמרי' נעשה ה"ה לשמואל אי ח"ס כשר אלא מתחלה לא יוכל להקשו' לשמואל די"ל ח"ס פסול והוי א"א ממש. וזהו מה שרצה תוס' שהקדי' קושי' ותי' ש"ס מיד לשמואל וכ' משום דהוי כמפרש אמרו לאחר ולאמ' ס"ל לתוס' כרש"י ורש"י בס"ד לשמואל ג"כ כתוס' ושווי' בדבר כנ"ל זה נכון מאוד ועיי':

אלא דעדיין קשי' למסקנא דר"י ס"ל אומר אמרו פסול ע"כ הך דכותבי' דאמר ר"י היינו כתב הגט ולפי דהקשה תחלה מדר"י ע"כ משום לשון כותבי' כמ"ש הפר"ח א"כ למסקנא הדר תיקשי כיון דלר"י כותבי' כתב הגט ה"ה לת"ק כדהקשה תחלה דלא הקשה מדר"י רק מכח הלשון. וליישב גם זה נ"ל עפמ"ש תוס' דלמ"ד מצאו באשפ' כשר מ"מ מילי פוסל ועיי' פ"י דהטע' כיון שהוא מקפיד שיהי' נעשה ע"י שלוחו והוא סבור דמילי ממסרן לשליח וכיון דבאמת לא נמסרי' ולא נכתב ע"י שלוחו פסול וזהו קושי' הש"ס ואי כ"י הו"ל מילי עיי' בו. ונ"ל לשיט' רמב"ן דכל אומר אמרו עושה שליח שלא בפניו אלא בגט פסול משום לשמה ולמ"ד מצאו באשפה כשר רק דהוא מקפיד שיהי' נעשה ע"י שלוחו ובאומר אמרו דנעשה שלוחו שלא בפניו ולשמה הא לא בעי בכתיב' כשר אומר אמרו אפי' לר"י דס"ל א"א פסול בגט. והא"ש למסקנא לר"י יכתבו היינו כ"י הגם דא"א פסול מ"מ כתב הגט כשר ע"י אחר דנעשה כא"א וי"ל ס"ל כר"מ דמצאו באשפ' כשר רק מילי מ"מ פסול דלא נעשה שלוחו משא"כ באומר אמרו ונעשה כא"א והא דמקשה ומי ס"ל לשמואל דמוד' ר"י בא"א לפמ"ש ל"ק י"ל דהקושי' לשמואל עצמו דס"ל לקמן כר"א דבעי כתיבה לשמה ואי א"א פסול בגט גם הכתיב' פסולה וע"כ דס"ל א"א כשר לגמרי בין בכתיבה בין בחתימ' מקשה שפיר מי סבר שמואל מודה ר"י היינו ניהי דמר"י במתני' ל"ק אבל קשה לדנפשי' דשמואל ושקיל וטרי עד דמסיק לבסוף סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא וס"ל לנפשי' א"א כשר וא"ש לדידי' וגם ר"י במתני' יש לפרש כ"י דס"ל כר"מ מצאו באשפ' כשר וא"ש הכל ועיי':

ותפשוט לי' ממתני' כי' עיי' רשב"א שתמה למה לא הקשה כן מיד על דשלחו לי' ותפשוט לי' ממתני' ולמה הקשה זה על שמואל דוקא והיא קושי' עצומה ונדחק אה"נ עיי' בו. ולפע"ד ליישב. הנה הפ"י לעיל כ"ט נתקשה בפי' רש"י דבזיון הוא משום דעליו לשלם דמי הסופר ולפ"ז בתר דתיקנו דאשה נותנ' שכר הסופר ליכא בזיון והניח בצ"ע. ולפמ"ש הר"ן דהבזיון משום מעשה גט שאינו רוצה שידעו אחרי' א"ש גם בזה"ז ונ"ל דתרתי בזיוני איתניי' מ"ש רש"י ומ"ש ר"ן ובזיון שכ' רש"י ל"ש עכשיו בזה"ז כמ"ש פ"י והנה לבזיון דרש"י כתיב' וחתימ' שווי' גם בכתיבה איכא בזיון בפני הסופר כמו בחתימ' עכ"פ ויותר כמ"ש רשב"א דמ"ש תוס' דיש מקום לומר דבחתימ' איכא ולא בכתיב' דחוק ורחוק ונהפוך הוא בכתיב' איכא בזיון יותר אבל לפי בזיון דר"ן שבוש מלגרש איכא שפיר מקום לומר דמפני הסופר אינו בוש כ"כ שמא יחזור בו או אין דעתו עתה לגרש כלל משא"כ בחתימה וא"ש ספיק' דשלחו לי' שמא דוקא בחתימ' איכא קפידא ולא בכתיבה או גם בכתיב' איכא קפידא והא"ש דלא קשי' תפשוט ממתני' י"ל ודאי בזמן המשנה שהי' על הבעל ליתן שכר לסופר איכא בזיון שאינו כותב בעצמו פשיטא דבכתיב' איכא בזיון וא"ש ועיי' אבל מספק' לי' עכשיו דליכא בזיון זה רק בזיון מעשה הגירושין מספקא להו אי גם בכתיב' שייך הך בזיון או דוקא בחתימ'. אבל לשמואל משום מילי ליכא חילוק בין בזמן המשנה ועכשיו שפיר מקשה כנ"ל נכון מאוד ועיי':

אמרו אי ס"ל דכתובו כו' כתב הגט נעשה כא"א. כ' רש"י מדלא קפיד עליי' נעשה כאומר אמרו נראה אע"פ דליכא הוכחה דדעתו שיכתוב אחר מ"מ כיון דליכא קפיד' נעשה כאומר אמרו והקשה בפר"ח מה מספקא לשמואל הא קתני סיפא אמר לעשרה כתבו א' כותב ושניים חותמי' ובכולכ' כולם חותמי' הרי מפורש דא' מהם דווקא כותב. וכ' דמתני' ל"ד שא' מהם יכתוב אלא קמ"ל לאפוקי שלא יחתום הסופר ובעי תלתא א' כותב וב' חותמי' ואי ח"ס כשר צ"ל דאשמועינן איפכא דח"ס כשר. וזה דוחק ורחוק וא"א להעמיס במתני' דאיפכא משמע דח"ס פסול דווקא א' כותב וב' חותמי' ניהי דלמ"ד ח"ס כשר אין להקשו' מהא דר"ל דב' חותמי' דסופר בכלל כשירצה לחתום אבל לומר דקמ"ל מתני' דיוכל להיות הסופר בכלל בוודאי א"א דפשטות מתני' איפכא משמע וכי כן למ"ד ח"ס כשר ולמסקנא ר"י ס"ל כן ומסתמא סיפא דמתני' בין לר"י בין לר"מ אתי' דלא פליגו בסיפא וכר"י בוודאי אתי' קשה קושי' פר"ח והיא עצומה. ונ"ל ליישב בשנאמר הא דס"ד דשמואל לומר דכתבי היינו ח"י לבד ולא כתב הגט וה"ל כאומר אמרו מנ"ל לומר כן נראה לי משום דאין דרך שיחתמו ויכתבו ויעשו פעולה א' כתיבה וחתימ' ועיין רמב"ם אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו א' כותב וב' חותמי' וא' נותן ועיין מל"מ הגם שכשר שהכותב חותם ואפי' לכתחלה וכ"ש שיוכל ליתן מ"מ כ' שכ"א יעשה פעולה א' שכן הדרך וכן מסתמא רצון הבעל הגם שאין בו קפיד' וכ"ש לכתחלה בש"א עושה ב' שליחות עיין בו וזהו דהביא לשמואל לספיקא הגם דח"ס כשר מ"מ יש להעמיס בכתבו שלא התכווין לצוות שיכתבו ויחתמו אלא הם חותמי' ואחר יכתוב וא' יתן חוץ מהם ובנתינה אין ספק דלא הוי מילי כמ"ש רשב"א לעיל כ"ט ולכן לא נסתפקו רק בדין כתיבה אם הוי כאומר אמרו וש"ס שקיל וטרי לר"י בג' דג"כ יש מקום ספק זה דאמר לב' כוונתו ב' יחתמו וא' יתן ויכתוב אחר חוץ מהם ולא ציוה שיעשה א' שתי פעולות. אבל באמר לעשרה שיש ביניהם לעשות כ"א פעולה אחר' בוודאי כיון שמהם יכתבו ויחתמו ויתנו כ"א פעולה אחר' ולא יש מקום להסתפק דהוי כאומר אמרו לאחרים כנ"ל בריר וא"ש. ולק"מ קושי' פר"ח ועיין:

דף ס"ז ע"א. כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' כ' תוס' מש"ה מוקי ר"ח דווקא כר"י דלר"מ איכא חשש' אחרינא ולדידי' ח"ס בוודאי פסול והא דאמר ר"מ הרי אלו יכתבו היינו כיון דח"ס פסול הו"ל כמפרש. וצ"ב הרי כבר כ' תוס' כן לשמואל ומאי האי דהדר הקשה ומתרץ כן לר"מ. נ"ל מזה ראי' כי בוודאי תוס' ס"ל ג"כ כרש"י לאמת דאפי' ח"ס כשר מ"מ מספקא לי' אי כ"י או כתב הגט דנעשה כא"א וכמו שהארכתי לעיל וכן מוכח דהא מתרץ תחלה דכשר ול"ת ומ"ש לשמואל עצמו כ"ס כשר וספיקו' שמואל נ"ל כפשוטו אי בעי ג"כ כתב הגט וקשי' לתוס' תפשיט מר"מ דמתני' דע"כ צ"ל שיכתוב אחר דהא ח"ס פסול. ותי' דלר"מ ע"כ צ"ל דדעתו שיכתוב אחר והו"ל כמפרש. אבל שמואל מספקא לי' אי ח"ס כשר אי הוי כא"א כיון דליכא קפיד' או לא למסקנא דס"ל לשמואל ח"ס פסול צ"ל דמספקא לשמואל אי הם יחתמו ואחר יכתוב או אחר יצטרף לחתימ' כמ"ש תוס' לעיל וזה לא נפשוט מר"מ די"ל באמת הכי נמי קאמר יכתבו א' חותם וא' כותב וא' מצטרף לחתימ' ומ"ש תוס' כאן הוא לס"ד דשמואל ס"ל ח"ס כשר והספק כפשוטו ולכן כ' תוס' בפשיטנות דלר"מ יכתבו יחתמו ואחר כותב דאי ח"ס כשר הספק כפשוטו כמ"ש רש"י ומיושב ג"כ קושי' פ"י ועיין:

ובישוב קושי' פ"י מ"ש תוס' בפשיטות דיכתבו היינו שני' חותמי' וא' אחר כותב ולעיל מפרש תוס' דספיק' שמואל אם א' מהם כותב ויצטרפו אחר לחתום נ"ל דצ"ב איך ס"ד דשמואל לספק כזה ולומר כתבו א' יחתום וא' יכתוב וא' מצטרף לחתימה משום דאמר לשון כתבו הול"ל חתמו והוא לשון המורגל לכן עלה ספק בלבו לפרש א' יכתוב וא' יחתום לכן אמר לשון כתבו דכולל תרתי חתימ' וכתיב' הגט או נימא דרק לח"י איכווין אבל כשאומר לב' תנו בוודאי אי אמרי' שדעתו שיצרפו אמר דכוונתו שיצרפו אחר לכתיב' והם יחתמו מהיכי תיתי נחלק החתימ' בא' מהם ובצירוף אחר לחתימ'. והא"ש דשמואל קאי באמר כתבו ותנו אבל במתני' באמר לב' תנו כ' תוס' שפיר בפשיטות דהם חותמי' ומצרפי' אחר לכתיב' דסתמא כן כוונתו כנ"ל ועיין. ומיושב בזה קושי' תוס' לעיל דלא שלחו באמר לב' תנו ולפמ"ש א"ש כמובן וק"ל:

אלא ר"י תרתי אמר ושמואל ס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא. הרמב"ם פסק בא"א פסול וצריך להתיישב וקרוב הדבר להיות בטל. ואיכא כמה פרושי' בכוונתו והעיקר דמספקא לרמב"ם אי הלכה כר"י וכר"א לקמן או כשמואל ומוכח כן מהלכ' זכי' דפסק דא"א בטל וע"כ דמספקא לי' לדינא ולכן בממון אוקמי ממון אחזק' כמ"ש הה"מ שם ועיין פר"ח וס' ג"פ:

והנה הראב"ד בהלכ' זכי' משיג על הרמב"ם דלא כ' באמר לג' כתבו ותנו דבטל הוא דבהא וודאי קיי"ל כר"י כשמואל. וכ' הלח"מ דמשם ל"ק דהתם פסק בא"א בטל כ"ש בג' באמר לג' כתבו ותנו. אבל יותר קשה דלא כ' בהלכ' גירושין דבאומר לג' כתבו ותנו דבטל בוודאי ולא נמצא תי' ע"ז. ולפע"ד ליישב בשנישב תחלה השג' הראב"ד בהלכ' זכי' דמ"ש לח"מ דכ"ש הוא מא"א. לא ידעתי כ"ש. דא"א ענין אחר הוא דפלוג' דר"מ ור"י באומר לג' כתבו כ' הר"ן דר"מ ס"ל דאלי' כח ב"ד דאפי מילי מהני דר"י ס"ל לא אלים כח ב"ד וא"כ גם אם א"א פסול מ"מ י"ל בב"ד אפי' מילי ממסרן דאלי' כח ב"ד ולא תלי' זה בזה. ובאמת תוס' ד"ה מתני' מני כ' דלר"י דא"א פסול כ"ש בג' ולא אבין איך תלי' זה בזה. ובאמת דצל"ע בלא"ה על לשון ש"ס ס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא משמע דשני' מסוג א' הם ושמואל הכריע ובאמת ב' ענינים הם כמ"ש ועוד צל"ע שמואל כמאן ס"ל מנ"ל לחלוק על ר"י בחדא ולא