כתב סופר גיטין חלק ב מב

פ"י הא בשעת מסירה לא ידענו אם הוא שליח קבלה ועיין בית מאיר סי' קמ"א סעי' יו"ד בסופו. והכא הא סתמא אמרי' בוודאי לאו שלוחי נתינה שווינהו בוודאי לא יועיל מה שנתנה למפרע וצל"ע. ולכן נ"ל דרמב"ם לשיטתו דפוסק אף עידי מסירה כרתי וע"ח לבד מהני שפיר איכא אופן שכתבו ונתנו קודם שנפל והי' ע"ח ומהני בדיעבד בע"ח לחוד וכשנפל אגלאי דכוונתו הי' שיתנו שפיר מהני. ולכן נקיט הרמב"ם כה"ג דמשמע לי' ממתני' כן כמ"ש הה"מ ושביק לגווני דתוספתא דבהאי דמתני' איכא רבותא טפי כמ"ש והתוספתא דנקט שכתבו ונתנו אח"כ י"ל ס"ל דווקא ע"מ כרתי ולא ע"ח או דאיירי דליכא ע"ח ולכן נקיט דווקא בשכתבו ונתנו אחר שנפל כנלפע"ד לבאר א"נ ועיין:

אם מעצמו נפל כו' הרשב"א בשם הרמב"ם בספק אם מעצמו נפל הרי זה גט ותמה הרשב"א למה נלך להקל בחומר א"א. ושוב מצא בירושלמי כן וניחא לי' דנפקא לרמב"ם מירושלמי. ועדיין הקושי' במקומה על ירושלמי גופא למה נילך להקל. נ"ל להסביר דבאמת לומר לצחק ולשחק זה רחוק אלא דמוכח דכן הוא מדלא אמר תנו ולכן כל שיש לנו עקום לומר שלא הי' לצחק והא דל"א תנו משום שהי' מבולבל וטרוד תלי' לכן בספק אם מעצמו נפל תלי' ביותר שמעצמו נפל ולכן לא גמר דבריו לומר תנו מלומר שרוח הפיל ולצחק אמר כתבו כנ"ל. אלא לפמ"ש לעיל במתני' כשאמר כתבו ולא הלך לו ל"צ לשחק אלא שציוה לכתוב והוא יתן רק כשהלך לו והוא אינו נחפז לדרכו כמו יוצא בקולר אמרי' לצחק א"כ מי שאמר כתבו ואח"כ עלה לגג ונפל מנ"ל לומר מדעתו נפל שמא רוח דחפתו והא דאמר כתבו הי' דעתו שיכתבו ויתן בעצמו ול"צ לצחק הדרא הקושי' למה לנו לתלות להקל וצ"ע:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו. לעיל כ"ט ע"א פליגו אביי ורבא בטעמא דמתני' דאביי ס"ל משום בזיון דבעל ורבא משום מילי ל"מ לשליח ופי' רש"י ותוס' דטעמא דבזיון שאינו יוכל לכתוב עליו מוטל לכתוב וחי' ר"ן כ' כאן דהטעם שבוש ליתן גט ואינו רוצה שידעו אחרי' חוץ מאלו ועיין פ"י לעיל כ"ו שקיים זה מעצמו ומ"ש דא"כ גם בכל מוסר גט לשליח נימא הכי עיי"ש מ"ש. ולולי דבריו נ"ל כל שגמר בדעתו ליתן ומסר הגט לשליח שוב אינו מקפיד שידע אחר ג"כ דסוף כ"ס יתפרסם הדבר אבל באומר כתבו ותנו איני רוצה אחר שכותב גט לאשתו או יחתמו אולי עוד ירצה לחזור בו ולמה ידעו מרצונו כנ"ל:

והנה תוס' לעיל כ' למ"ד משום בזיון צ"ל הא דקתני יכתבו ויתנו לאו דווקא יתנו בעצמם. או י"ל גם בנתינה איכא קפיד' שעי"ז יתוודע שלא כ' הוא. ולכאורה לפמ"ש חי' ר"ן שבוש שיתוודע שמגרש אשתו גם בנתינה ע"י אחר איכא קפידא. אלא לפמ"ש דאחר שגמר בדעתו לגרש שוב אינו מקפיד נהפוך הוא לחי' ר"ן בנתינה ליכא קפיד' מ"ש מכל מוסר גט לשליח שיוכל לעשות שליח ועיין:

והנה המהרש"א לעיל התעורר לתי' שני של תוס' דתנו דווקא צ"ל למ"ד משום מילי טעם אחר והנה קיצר וסתם דבריו. וצ"ל דגם במסירה שייך משום מילי הגם דבכ"מ שליח הולכ' עושה שליח היינו כשמוסר גט בידו משא"כ כשמצווה כתבו ותני בשע' הציוו ומינוי השליחות הי' מילי גם כשנכתב הגט אינו יוכל למסור הגט לאחר כצ"ל לתוס'. אבל רשב"א מפורש כ' דיוכל למסור לאחר דאין זה מילי ומ"ש רשב"א לחלק בין ב' לג' נתקשה בספר גט פשוט ועיין בית מאיר רס"י ק"כ שמיישב ועיין קצה"ח סי' רמ"ד:

והנה לתוס' מוכח מתי' השני דס"ל דגם במילי י"ל תנו דווקא דלא כרשב"א והפ"י לעיל הקשה א"כ קשה לתי' קמא של תוס' למ"ד משו' בזיון תנו לאו דווקא א"כ יאמר איכא ביניי' לענין נתינה דלמ"ד משו' בזיון נותני' ע"י אחר ולמ"ד משו' מילי נותני' דווקא בעצמם ואי ס"ל לתוס' למ"ד משו' מילי יתנו לאו דווקא דלאו מילי נינהו כשיט' רשב"א קשה איפכא לתי' שני של תוס' איכא ביניי' למ"ד משו' מילי לאו דווקא עיי' בו כי כ"ז בכלל דבריו. ונלפע"ד ליישב בשאומר דרבא וודאי לא פליג דאיכא בזיון אלא דס"ל אם הי' מקפיד הי' לו לפרש דקפיד ורוצה שיכתבו ויתנו בעצמם ואביי ס"ל סתמא כפרושו וסמך על סתמא דידעו דקפיד ורבא ל"ל זה לסברא כ"כ והו"ל לפרש ולכן נאיד מדאביי ואמר משו' מילי וכי כן כתבו דווקא הם עצמם דא"א באחר משו' מילי לא ממסרן שוב אמרי' דקפיד על הנתינה דאיכא קפיד' בנתינה משו' בזיון והא דלא פי' שיתנו דווקא הם דסמך כמו כתבו דאמר ממילא נשמע הם דווקא דא"א לצוו' לאחר מדינא משו' מילי כן תנו שאמר דווקא הוא ושני' כ"א מתפרשי' ומכ"ש כשיאמר תנו לבד לשניי' דמפרשי' כתבו ותנו שלא אפשר לפרש תנו ע"י אחרי' וכתבו שנשמע מתנו הם דווקא והא"ש תי' שני' של תוס' דמתרץ למ"ד משו' בזיון איכא קפיד' לאביי בתנו וממילא א"ש גם לרבא הגם דנתינה לא הוי מילי מ"מ תנו דווקא משו' דמקפיד וסמך ולא פירש דנפרש תנו כמו כתבו וכל זה אי איכא קפיד' בנתינה אבל אי ליכא מידי להקפיד בוודאי לא נפרש תנו דווקא כמו כתבו דאין סברא כלל שיקפיד בנתינה ולכן בתי' ראשון ס"ל לתוס' דליכא קפידא ותנו לאביי לאו דווקא ממילא גם לרבא לאו דווקא כנ"ל וא"ש הכל ואין כאן פלוגתא לענין מילי בין תוס' לרשב"א בנתינה ומיושב קושי' מהרש"א ופ"י ע"נ עיי':

ע"ב. והאמר שמואל אמר רבי הלכה כר"י הקשה תוס' למה לא הקשה שמואל אדשמואל דאמר מתנה כגט נלפע"ד ליישב הנה במרדכי כ' דבשליח קבלה שליח עושה שליח מפני שהוא גמר דבר וכ' והא דבאמר כתבו ותנו אין עושה שליח מפני דהכתיבה מילי נינהו עיי' בו. נרא' דהי' מקו' לומר כיון שמנוה השליח על גמר ענין כתבו ותנו ויש בידם לכתוב וליתן יצא מכלל מילי כמו שליח לקבלה לדעתו אלא דממתני' דהכא מוכח גם כה"ג מילי נינהו דהא שמואל אמר הלכה כר"י באמר לג' תנו משו' מילי אלמא גם כה"ג מילי נינהו והוצרך לומר כיון דכתיבה שליחו' בפ"ע והכתיבה לעצמה לאו גמר דבר הוא הוי מילי משא"כ שליח קבלה ועיי'. ולפ"ז אומר אני מלעיל ל"ק דאמר שמואל מתנה כגט ש"מ דאיכא דפסול בגט משו' מילי י"ל דווקא באמר כתבו ולא תנו בזה פוסל בגט משו' מילי וה"ה במתנה אבל כאן באמר לשניי' כתבו ותנו בהא מספקא לשמואל כיון שמסר להם לגמור הענין אי הכתיבה הו"ל מילי או לא ולכן מקשה מדאמר שמואל הלכה כר"י במתני' דאמר לג' תנו ומ"מ אמר הלכה כמותו ומשו' מילי ואיך מספקא לי' בכתבו ותנו מה כשאמר תנו לבד וכלול בו כתבו הו"ל מילי מכ"ש באומרו כתבו ותנו בתרי תיבו' דב' שליחו' הם דהו"ל מילי וא"ש ועיי' כי נכון הוא:

עוד הקשה תוס' למה לא הקשה ממתני' דאפי' ר"מ מודה באמר לשניי' תנו ולג' כתבו ותי' דה"א משו' בזיון דבעל וצל"ע למה לא הקשה תוס' דתיקשי מהא דשלחו מבי רב ואמרו לאחרי' וכתבו וחתמו הם למה לא מספקא להו בשאמרו לאחרי' שיכתבו ויחתומו וע"כ דחתימ' פשיטא להו דפסול ומ"ש כתיבה דמספקא להו ולתי' תוס' ניחא דבחתימ' פשיטא להו לבי רב משו' בזיון ובכתיב' מספקא להו אבל על תוס' קשה דלא הקשה מרב ושמואל עצמו ואי תימא די"ל דמעשה שהי' כך הי' וה"ה דמספקא להו כשאמרו לאחרי' ויחתמו דהא תוס' נתקשה למה לא שלחו כשאמר לב' תנו ואי ס"ל לתוס' דמעשה שהי' שלחו לו לא הקשה תוס' מידי וע"כ דפשיטא לי' לתוס' דלאו מעשה שהי' שלחו אלא שעלה ספק זה בלבם בלבם להלכה ולא למעשה א"כ קשה לי כמו שהקשיתי וצל"ע. ומהתימ' שהפ"י שהרחיב הדיבור ודקדק בדבור תוס' זה ולא הרגיש במה שנתקשיתי:

ומה שנ"ל ליישב הוא דפ"י לעיל כ"ט כ' די"ל קושי' תוס' ממתני' דהא דקתני כותבי' הייני חותמי' ומשו' דהו"ל עד מפי עד לענין חתימ' אלא דתוס' לא נחתו לזה ולפע"ד תוס' נחתו לזה אלא דקשי' לתוס' תינח אמר לשניי' אבל באמר לג' כתבו ותנו הא הו"ל ג' ול"ש עד מפי עד בג' וכ"כ פ"י לעיל הגם דר"מ ס"ל דעשאו' שלוחי' היינו בכתיבה שיחתמו בעצמם ומ"מ כח ב"ד להם וכשיעשו אחרי' לחתום לא הוי עד מפי עד ששומע מתלתא והם משמיעי' לאחרי' בכח ב"ד ומדיוק לשון קושי' תוס' שכ' אבל ממתני' דאפי' ר"מ מודה בשניי' או בשלשה דייק והאריך או לשלשה דעיקר הקושי' משו' ג' דל"ש עד מפי עד כנ"ל והא"ש דל"ק מרב ושמואל בעצמם דפשיטא להו דחתימ' פסול דהא איירו בשניי' פסול משו' עד מפי עד ולכן לא נתקשה תוס' רק ממתני' כנ"ל עיי' וק"ל:

והנה הרשב"א כ' כי תי' תוס' לחלק בין כתיבה לחתימ' דחוק ורחוק דבוש יותר מן הסופר שיודע בוודאי שאינו יוכל לכתוב מלפני עדי' שאין יודעי' באפשר ואין מכירי' כיי אבל חי' ר"ן לפי שיטתו דטעמא דבזיון שבוש במעשה גט עצמו כ' דיש יותר בושה מפני עדי' דבכתיב' ליכא בזיון כ"כ כיון שעדיין לא נעשה גמרו של דבר אולי ימלוך ויחזור בו משא"כ בחתימ' שקרוב לנתינה בוש יותר והוא נכון. ולפמ"ש לעיל דכשגמר ליתן ליכא קפידא שיתפרס' חוץ כשיאמר שמפקיד כבמתני' לעיל במקו' פלוני היינו אחר שנותני' לאשה אין לו קפידא אבל בשע' חתימ' אולי יתחרט ולא יתן מפקיד שידעו אחרי' שצוה לחתום וברצון עכשיו שיתן כי אולי יחזור בו אח"כ ומה לו לבייש עצמו שידעו שהי' רצונו וגמר בדעתי ליתן והבן:

אי כתב ידן הוא או כתב הגט כ' תוס' דלא הו"ל מילי דהא מסקי' לשמואל אומר אמרו כשר וכ' עוד דלשמואל ח"ס פסול הו"ל כאלו אמר להם בפירוש מזה משמע דתוס' ס"ל דוקא אי ח"ס פסול מספקא לשמואל דלא הוי מילי דהו"ל כמפרש כיון דע"כ לא יחתמו ויכתבו הם. ולפ"ז בג' דאפשר שיעשו הם הכל הגם דלית לי קפידא מ"מ כל שאינו מוכרח דכוונתו דאחר יכתוב הו"ל מילי וכ"כ מהרש"א בכוו' תוס' והקשה פר"ח מדמקשה מדר"י דכתב גט הוא הא בג' פשיטא לשמואל דכתב סופר נמי הוא ונדחק דהקושי' מכח הלשון דקתני יכתבו וכתב גט בכלל ה"ה לר"מ ברישא וה"ה באמר כתבו דמבעי' לי' לכותב. והנה אם נקבל דוחק זה אבל עדיין קשה כדמתרץ לר"י דבי דינא חדתא ויכתבו היינו חתימ' א"כ מוכח לאמת דאפי' בג' אמרי' דהו"ל כאומר אמרו ועיי' פ"י. עוד קשה הא מתרץ תחלה שמואל דס"ל כשר ול"ת וס"ל ח"ס כשר למהרש"א איכא דתני איך אפשר דס"ל ח"ס כשר א"כ איך נסתפק אם כ"י הוא הא הו"ל מילי ומכח כ"ז הי' נרא' מפורש דס"ל לתוס' כרש"י דלאו משום דמוכרחי' לומר שאין כוונתו שיעשו הכל הו"ל כאומר אמרו אלא כל שי"ל שאינו מקפיד הו"ל כאומר אמרו וכן פי' רש"י לקמן כדמתרץ נעשה כאומר אמרו. אלא דצ"ב מה רצה תוס' מ"ש כיון דח"ס פסול הו"ל כמפרש משמע דוקא משום דהוי כמפרש ולא זולת מלבד זה צ"ב מ"ש תוס' אע"ג דלא נפקא מיני' כו' הא מסיק לשמואל א"א כשר הלא