כתב סופר גיטין חלק ב לט

אבל קטנה לא וסתר שיטתו מיני' ובי' והוא תמוה ונלפע"ד ליישב. [אמר המגי' עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' פ"א שם תמצא הכל]:

אמר ר"י אמר רבי אסי צרור וזורקו כו' חפץ ומחזירו לאח"ז זוכה בין לעצמו בין לאחרי' ושמואל אומר דא ודא א' הוא ומסיק דר"ח אמר א' זה וא"ז זוכה לעצמו ולא לאחרי' הנה אחר עיינתי היטיב נ"ל שיש בפי' הסוגי' ג' שיטות ואבאר' א' לא' בעזה"י:

א) שיטת רש"י דכ' זוכה לאחרי' מדרבנן כ' הר"ן דהוכיח כן מכח קושי' תוס' והא אין שליחו' לקטן וע"כ מדרבנן קאמר. ובפ"י נתקשה מדלא כ' רש"י דזוכ' לעצמו מדרבנן משמע דס"ל דזוכה לעצמו מדאוריי' בדע' אחר' מקנה ובסוכ' פ' לולב וערבה משמע דס"ל דלעולם אין קנין לקטן רק מדרבנן עיי' בו. ובמח"כ נעלם ממנו דכ' רש"י מפורש דא ודא אחת שתי תקנו' אלו דינם שוה הרי קרי לי' תקנו' דאינם רק מדרבנן אלא דצ"ב למה לא כ' רש"י מיד בצרור וזורקו זוכה לעצמו מדרבנן נ"ל דבאמת לא הוכיח רש"י תוכה לעצמו רק מדרבנן אלא מדאמר ר"א בחפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרי' ולאחרי' פשיטא לרש"י דהוא מדרבנן דאין שליח לקטן ומדכייל ר"א בין לעצמו בין לאחרי' משמע דדינם שוה רק מדרבנן וי"ל משו"ה חזר ואמר בין לעצמו לא הול"ל רק חפץ ומחזירו זוכה לאחר' וכ"ש לעצמו אלא דבמכווין כייל להו דשווי' בדינם דשני' מדרבנן ולכן אחר שמפרש רש"י לר"א זוכה לעצמו מדרבנן כ' דא ודא שתי תקנו' דגם לעצמו ע"כ דרבנן כנ"ל ועיי':

ולפי דס"ל לרש"י דלר"א רק מדרבנן ממילא שמואל דאמר דאין זוכה לאחרי' דאפי' מדרבנן לא ובשתופי מבואו' ובמע"ש דרבנן מ"מ מהני' ועיי' פ"י שמסביר קצת ומוכח דכל קנין דרבנן מהני לדאוריי' מדמקשה לשמואל ולר"א ניחא לי' ובס"ד דשתופי מבואו' דאוריי' ובמע"ש דאוריי' קאי ש"מ דקנין דרבנן מהני לדאוריי' וכ"כ הר"ן:

ונ"ל דאין ראי' דרש"י ס"ל הכי די"ל דידע המקשן דש"מ דרבנן ולכן לר"א ניחא אלא לשמואל קשי' לי' הא ל"ק כלל ומתרץ מ"מ בש"מ הקילו הגם שר"ק כלל דבאיסור תקנו שיהי' זוכה לאחרים כמ"ש בפ"י ומהא דמקשה ממע"ש דס"ד דבדאוריי' איירי י"ל דלהכי ל"ק לר"א כיון דבאמ' לא הוי מזכה ממש כמ"ש תוס' ורשב"א רק דמחזי כמזכה כיון דנרא' כהערמה אבל באמ' אין כאן זיכוי גמור ולכן לר"א ניחא דזוכה לאחרי' עכ"פ מדרבנן אבל לשמואל דל"ק כלל קשי' ומשני במע"ש דרבנן מהני וי"ל דרש"י ג"כ ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאוריי' ועיי':

אלא דמכח קושי' אחרינא מוכח דס"ל לרש"י דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' דרשב"א כ' לקמן דמוכח דדע' אחר' מקני מהני מדאוריי' דבס"ד במע"ש דאוריי' ואיך מקנה המעו' לקטנה הא ל"ק המעו' רק מדרבנן וע"כ ד"א מקנה דאוריי' ולפי שבארנו דרש"י ס"ל דע' אחר' מקנה דרבנן קשי' קושי' רשב"א ע"כ דרש"י ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאוריי' והיא ראי' ברורה:

ב) שיטת תוס' דעת אחר' מקנה דאוריי' ומזכה לאחרי' לר"א ג"כ דאוריי' ונראה דתוס' הוכיח זה מדמשני לשמואל שאני ש"מ דרבנן משמע דמרבנן זוכה לאחרי' ומינה לר"א דאוריי' הוא וכ"כ ר"ן בכוונ' תוס' ומדמקשה ש"ס לשמואל דס"ד ש"מ דאוריי' וכן ממע"ש בדאוריי' מוכח דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי'. והר"ן הקשה הא הפקר ב"ד הפקר וכ' דצ"ל לתוס' דקליש קנין דרבנן כל דלא אתי לידי'. וראיתי במחנה אפרי' הלכ' זכי' ומשיכה סי' ב' שכ' דלולי הר"ן הי' נ"ל דוודאי הפקר ב"ד הפקר דאוריי' אבל לא לעשו' מי שלא בא לידו כבא לידו וכוונתו דוודאי כיון שהפקר ב"ד דאוריי' שוב כשבא ליד זוכה קנה מדאוריי' דזוכה מן ההפקר אבל כ"ז שלא בא לידו שיעשו שזכה כמי שבא לידו כמו כאן שלא אתי לידו רק הקטן יזכה לו וכיון שאין שליחו' לקטן לשמואל רק מדרבנן ל"מ לדאוריי' ולמעיי' בר"ן יראה שעמד על סברא זו וכ' דלתוס' צ"ל דקליש קנין דרבנן כל דלא אתי ליד זוכה הרי מחלק לתוס' כהנ"ל אלא לעצמו ס"ל דכל דתיקנו רבנן בממון כח דאוריי' יש לו כמו הפקר שהפקירו היה לזכו' לאחר אפי' לא בא ליד זוכה. ולפ"ז י"ל דתוס' באמ' כל דאתי ליד זוכה ס"ל דמהני מדאוריי' דזוכה מהפקר דדהו דהוא דאוריי'. ובזה א"ש מה שהי' צל"ע דתוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול הביא ראי' דכל קונה מדרבנן יוצא מדאוריי' מכשורא דמטללתא עיי"ש. ולשיט' ופי' תוס' כאן מוכח דל"מ. ולהנ"ל א"ש דכאן לא אתי ליד זוכה ושם אתי ליד זוכה וא"ש עיי'. אלא דבתוס' סנהדרין ר"פ ב"ס ומורה כ' דמפ' לולב וערבה מוכח ד"א מקנה דאוריי' כוונתו דס"ל דשם סתמא לא לקני לקטן אפי' בהגיע לפעוטו' ואי קנה רק מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן וע"כ דע' אחר' מקנה דאוריי' כן כוונ' תוס' ועיי' שעה"מ הלכ' לולב ומוכח דס"ל דקנין דרבנן ל"מ להפקיע מקנין דאוריי' ואפי' אתי לידי דזוכה והוא גדול דיוכל לזכו' מן ההפקר וזה דלא כתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול וצ"ע:

ג) שיטת הרמב"ם ורי"ף נרא' דמפרשי' כרש"י דהא הרי"ף והרמב"ם פוסקי' כשמואל וס"ל אפי' מדרבנן אינו זוכה לאחרי' וזהו כרש"י דלשמואל ל"ק כלל ולר"א זוכה לאחרי' מדרבנן וכ"כ הר"ן דשיט' הרי"ף כרש"י. אלא דצל"ע הלא מהרמב"ם הלכ' לולב מבואר די"ל דדע' אחר' מקנה דאורי' וס"ל ג"כ דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' דכ' לא לקני לולב לינוק דמקני קנו ולא מקנה מה"ת וכ' הה"מ פכ"ט ממכיר' דמהלכ' לולב מוכח דס"ל לרמב"ם דד"א מקנה מדאורייתא כוונתו מדכ' דלא מקנה מה"ת ש"מ בפעוטו' קאי דמקנה מדרבנן ולא מה"ת ואי דע' אחר' מקנה דרבנן אתי דרבנן ומפקע מדרבנן וע"כ ד"א מקנה מדאורייתא עיי"ש. וממילא מוכח דס"ל לרמב"ם דדרבנן ל"מ לדאורייתא דאל"ה למה לא לקנו לינוקא דמקנה מדרבנן בפעוטו' וע"כ דל"מ דרבנן לדאורייתא וראי' זו כתובה במחנה אפרי' הלכ' משיכה סי' ב'. ולפ"ז בש"ע לפי דס"ל בפי' סוגי' כאן ע"כ כרש"י דלר"א מדרבנן ולשמואל אפי' מדרבנן לא א"כ כדמקשה לשמואל ולר"א ניחא מוכח דדרבנן מהני לדאורייתא וזה סתירה לשיטתו וצ"ע לכאורה. ולפמ"ש לעיל אות ח' לרש"י כן י"ל לרמב"ם דס"ל דמקשן ידע דש"מ דרבנן ומקשה לשמואל מדלא מהני כלל וכן ממע"ש לר"א ניחא דלא בעי קנין כ"כ שאינו רק מחזי כמזכה וזוכה לאחרי' וא"ש. אלא דמ"מ קשי' לי מדכייל ר"א זוכה בין לעצמו בין לאחרי' משמע דשני' שווי' כמו דדע' א' מקנה דאוריי' כן זוכ' לאחרי' ולרמב"ם אין שווי' שזה דאוריי' וזה דרבנן ובאמת גם לר"ן יש להקשו' כן דס"ל דע' אחר' מקנה דאוריי' שכ"כ בקדושין ובסוכה עיי' שעה"מ הלכ' לולב ומ"מ ס"ל לר"ן זוכה לאחרי' דרבנן כרש"י וקשי' בין ובין משמע שווי' י"ל לר"ן לשיטתו דס"ל דכל קנין דרבנן מהני לדאוריי' א"כ ליכא נפקותא לדינא אם דאוריי' אם דרבנן דליכא נפקותא לדינא אבל לרמב"ם דדרבנן ל"מ לדאוריי' א"כ איכא נפקותא רבתא לדינא אי מדאוריי' או מדרבנן ואיך כייל להוא ר"א להדדי וצ"ע:

ולכן נ"ל בשיט' הרמב"ם דהוא ס"ל לר"א דזוכה לאחרים מדאורייתא כתוס' ושפיר כייל לעצמו ולאחרי' אבל לשמואל ל"מ אפי' מדרבנן ופסק כשמואל ואפי' מדרבנן לא ועפ"ז א"ש הכל לרמב"ם:

אלא דיש להקשו' לפ"ז כיון דלר"א ס"ל דזוכה לאחרי' מדאורייתא מנ"ל לרמב"ם לפרש לשמואל דל"ק כלל וצריך לדחק בתי' ש"ס שאני ש"מ דרבנן הגם דל"ק כלל מהני לענין ש"מ ובמע"ש דרבנן יאמר נא לשמואל קנה מדרבנן. ורש"י הוצרך לדחק בכ"ז כיון דס"ל בפשיטו' דא"א לומר לר"א דזוכה לאחרי' אבל לרמב"ם לפי דכתיבנא מפרש לר"א ע"כ מדאוריי' מנ"ל לדחוק לשמואל כ"כ. ונ"ל או דס"ל מסברא אין מקום דתיקנו מדרבנן לזכו' לאחרי' דמאי תקנה יש בזה כמ"ש פ"י או י"ל דהוכיח כן מקושי' ר"ח כל דרבנן כעין דאוריי' תיקון והקשה תוס' מהא דמהני מגבי' טפח ונדחק וזה קשה רק לתוס' דלשמואל זוכה לאחרים מדרבנן ומ"מ הקשה כל דתיקון רבנן כו' אבל אי שמואל ס"ל דל"ק כלל לק"מ קושי' תוס' דלא הקשה ר"ח רק היכא דל"ק כלל לומר דהקילו כ"כ בדרב' לא ניחא לי' אבל בהגב' טפח קנה מדרבנן ל"ק ומשום זה עצמו הוכיח הרמב"ם דלשמואל ל"ק כלל כמ"ש בשיט' הרמב"ם וכן י"ל הוא שיט' הרי"ף שע"פ הרוב שיטתם אחת היא וזהו הנלפע"ד. ויחדתי עתה קונטרס ארוך בכלל זה דקנין דרבנן אי מועיל לדאורייתא ושם הארכתי בכללותי' ופרטותי' כל השיטו'. וכאן לא כתבתי רק השייך לסוגי' דהכא:

שאני שתופי מבואו' דרבנן. העלה תוס' לחלק בין מציא' שהוא דרבנן לדע' אחר' מקנה הוא דאוריי' ובש"ך סי' רמ"ג כ' די"ל הא דמציא' משום דרכי שלום היינו פחות מצרור וזרקו ובצרור וזורקו אפי' מציא' מדאוריי' זכי. ויפה השיב בפ"י דבירושלמי מבואר דפחו' מצרור וזורקו כמוצא באשפ' ואפי' משום דרכי שלום ליכא ודלא כש"ך וצריכ' אנו ע"כ לחילוק תוס' בין מציא' לד"א מקנה עיי' בכ"ז. ולכאורה יש להקשו' עדיין מנ"ל לתוס' לחדש חילוק זה הא י"ל בצרור וזורקו בין מציא' בין ד"א מקנה מדרבנן והא דאמר ר"א חפץ ומחזירו לאח"ז זוכה לעצמו ולאחרי' והוכיח תוס' מכח סוגי' ש"ס דאפי' זוכה לאחרי' דאוריי' וכ"ש ד"א מקנה כ"ז בחפץ ומחזירו אבל בצרור וזורקו י"ל אפי' דע' אחר' מקנה דרבנן וה"ה למציא' ובחפץ ומחזירו ד"א מקנה דאורי' וה"ה מציא' ומנ"ל לתוס' כ"ז וצ"ע לכאורה. אלא דניחא לי דהא לפי שיט' תוס' שמואל ס"ל זוכה לאחרי' מדרבנן והא דאמר אין זוכ' לאחרי' מדאוריי' אבל זוכה לעצמו היינו מדאוריי' ומדאמר דא ודא א' היא ור"ח מפרש א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרי' היינו לעצמו בשני' מדאורייתא ולאחרי' מדרבנן א"כ מוכח דאפי' בצרור וזורקו זוכה לעצמו מדאוריי' וקשי' מציא' דעכצ"ל ד"א מקנה שאני כנ"ל נכון ופשוט:

אלא לפ"ז לפמ"ש לעיל באות ג' דשיט' הרמב"ם דלר"א זוכה לאחרי' מדאורייתא ולשמואל אפי' מדרבנן לא י"ל שפיר בצרור וזרקו זוכה לעצמו מדרבנן וה"ה מציא' דל"ש ובחפץ ומחזיר זוכה לעצמו ולאחרי' מדאורייתא וה"ה מציא' ושמואל אמר בשני' זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרי' אפי' מדרבנן. אבל זוכה לעצמו בצרור וזורקו מדרבנן ובחפץ ומחזירו מדאורייתא דמנ"ל לחלק בין מציא' לד"א וי"ל כיון דכייל שמואל דא ודא בשני' זכה לעצמו משמע כמו חפץ ומחזירו דאורייתא כן צרור וזורקו דלרמב"ם יש חילוק רב בין אי קונה מדרבנן או מדאוריי' דס"ל דדרבנן ל"מ לדאוריי' וא"ש ויש לעיי' עוד בכ"ז:

והנה העלה תוס' בטעמא דר"א כיון דקטן איתא בדנפשי' איתא בשליחו' ובפ"י הקשה כיון דבכל אלו דקרא תרומה וקדושין וגירושין ל"ש א"כ קרא לא איירי בקטן ותוס' כ' לעיל לר"ש דלא ממעטי' נכרי מאתם