כתב סופר גיטין חלק ב לא

דרב ור"ח איירי בשקדמ' ועשתה שליח. לכן אמר ר"נ הוי עובדא כעובד' דידי' דהוא קדם ועשה שליח דס"ל דרב ור"ח גם בקדם איהו פליגו דסתמא אמרו ואם איתא לדר"ח הוי עביד עובדא דגם לחציר' הבא לאח"מ ל"ח ר"ח כנ"ל וא"ש פי' רש"י כלשונו בלי הוספ' של הר"ן:

ובזה י"ל הא דבחר סתמא דש"ס האיכא ביניי' כשקדמ' איהו ול"א היכא דלא קפיד או א"ב אי פסול מדאוריי' או דרבנן כמ"ש רמב"ן וכ' חדא מינייהו נקיט וכן דרך ש"ס ולפמ"ש י"ל דלכן הקדי' א"ב זה בקדמה איהו ל"ש משו' חציר' הבא לאח"מ כדי שיובן הא דאמר ר"נ אי איתא לדר"ח הוי עבדי' עובדא וע"כ מובן ע"ד שכתבתי וק"ל:

ולולי פי' רש"י וראשונים בהא דאמר ר"נ אם איתא לדר"ח היינו אי הלכה כמותו ובאמת דקשה בין דלא ידע אם איתא מה רצה בזה שאמר אם איתא. לכן הי' נ"ל דר"ן ס"ל בפשיטות דהלכה כר"ח דל"ח לא לא משום בזיון ולא משו' חציר' אלא דמספקא לי אי ר"ח גם בבכה"ג אמר היינו בשליח א' דדמי' יותר לחציר'. או דמספקא לי' אולי ר"ח דווקא משום בזיונו ל"ח ואיירי בעשאו היא שליח תחלה ומשו' חציר' היכי דשייך מודה והיינו דקאמר אי איתא לדר"ח היינו אי איתא לדר"ח גם כאן בעובדא דידי'. הוי עבדי' עובדא דס"ל הלכה כמותו כנ"ל. ומיושב הא דהקשה רשב"א דל"א אם איתא לדרב לפמ"ש ל"ק דס"ל באמת כר"ח וא"ש. ועפ"ז נתיישב לנו שיטת הרי"ף דכ' דהלכתא כר"ח מדמספקא לכולהו רק משו' שליחות שאין חוזר' והקשה הרמב"ן דלמא הא שהי' קדמה ליכא משום חצירי וגם משום בזיוני ליכא דבעל ידע. ותי' רשב"א אי איהי קדמה לכ"ע איכא משום שליחות שאינו חוזר' וע"כ בקדי' איהו כו' והנה עדיין קשה דלמא ס"ל כרב משו' בזיוני הגם דאקדי' איהו ועשה שליח דלמא נתוודע לו שגם איהי עשאה לשליח קבלה ולא קפיד כבירושלמי שעמד אחורי דלת וכיוצא בו והר"ן באמת הקשה בפשיטות דלמא בדלא קפיד. אבל לפמ"ש א"ש דרי"ף מפרש לדאמר ר"נ אם איתא לדר"ח היינו וודאי הלכה כר"ח אלא דמקו' ספיקתו דלמא ר"ח בדאקדמ' איהי אבל בקד' איהו אית לי' משו' חציר' או דמספקא לי' אי בשליח א' ס"ל לר"ח דל"ח כמ"ש הר"ן. אבל הנהו עובדא דאמוראי דע"כ איירי בקדם איהו כמ"ש הרשב"א ולא מספקא להו משום חציר' מוכח דס"ל דל"ח משום חציר' ואפי' בשליח א'. ומשום חשש בזיון הא אמר ר"כ הלכתא כר"ח ומשו' בזיונו וודאי ל"ח ולא נשאר לו ספק רק משום חשש חציר' כמ"ש וזה נפשוט מאמוראי בהנך עובדא דמייתי כנ"ל ועיין:

והנה הרמב"ם ג"כ אחז בשיטת רבו הרי"ף דקיי"ל כר"ח בשני שלוחי' ובשליח א' כ' דחולצת משום ספק שליח שאינו חוזר אבל כ' דאם אח"כ נתן לידה מגורש'. וכ' הה"מ פשוט הוא. וראית' בט"ז סי' קמ"א שהקשה מלעיל ספ"ב שהקשה הא שליחות שאין חוזר' הוא נראה דל"מ כלל אפי' לשליח להולכ' ולדידי לק"מ דהתם שקול וטרי למה צ"ל בפ"נ ומתרץ תחלה שהיא שליח להולכ' עד דמטי' התם ומקשה סוף סוף כדמנוי' התם מגורש' מיד ומתרץ שאמר הוי ש"ק התם וע"ז מקשה והא שליח שאינו חוזר' היא וניהי דמ"מ מגורש' מצד שליח הולכ' ומיד כדמטי' התם מגורש' והדר תיקשי ל"ל לומר בפ"נ כנ"ל וא"ש:

ונ"ל דרש"י לא ס"ל כרמב"ם דכ' וצריכה גט שני וגט אחר נראה דס"ל דלא סגי בכתיב' שליח זה דבטל שליחות הולכ' שלו ואינו לא שליח הולכה וקבלה ועיין אבני מלואים סי' קמ"א דתלי' בפירוש רש"י והה"מ בטעמא דשליח שאינו חוזר':

עוד נ"ל ראי' ברורה דרי"ף וכל ראשוני' כרמב"ם ס"ל מדהביא הרי"ף ראי' מכולהו אמוראי דלא מספקא להו רק משום שאינו חוזר ולא משום בזיון דבעל או חצירי ש"מ דס"ל כר"ח. וצ"ע הא וודאי פשוט מאוד לטעמא דבזיון או משום חצירי אי נתן השליח לידה אח"כ היינו אחר שרוצי' לתת לשלוח' או כבר נתן ואמרי' דאינה מגורש' אי נותן שוב הגט לידה דמהני דשוב ליכא בזיון וקפיד' כיון שעשה כרצונו ומשו' חצירי ג"כ ליכא דהא באמת לא הועיל הנתינה לשליח עד שחזר ונתן לידה וגרשה בו וזה פשוט מאוד א"כ ליכא ראי' כלל דל"ח לכל זה דלמא עובדא הי' שנתן לה השליח לידה וליכא משו' בזיונו ומשו' חצירי. אבל משו' שליח שאינו חוזר איכא וע"כ דס"ל לרי"ף דבנותן לידה גם משום שליח שאינו חתר ליכא כרמב"ם וכן רמב"ן רשב"א ור"ן דשקלו וטרו להקשו' ולפרק הרי"ף ולא הקשו מה שהקשיתי ע"כ דלכולהו פשיטא להו כרמב"ם ודלא כרש"י כנ"ל וזו ראי' חזקה ועיין:

ונ"ל הא דפשיטא להו כן מסתימ' לשון ש"ס וצריכה גט הול"ל וצריכה גט שני או צריך שיעשה שליח מחדש ולגרש באותו גט ורש"י הוצרך להוסיף גט שני וגט אחר וכוונתו למנות שליח אחר ולתתו להשכין וסתמ' לשון צריכה גנו משמע שיתן לידה ממש ומהני כרמב"ם כנ"ל פשוט:

והנה בט"ז הקשה על הרמב"ם מדלעיל דאמרי' עקר לשליחותו ה"נ עקר לשליחו' הבעל דרצה לקבל עליו שיהי' ש"ק שלה. לדידי לק"מ דשם שהיא עשתה אותו שליח הובא' והוא משקר ואמר שליח לקבלה חזי' שמשקר וטורח עליו להוליך ועקר לשליחות' אבל בדין הרמב"ם הוא עשה אותו שליח הובא' והיא רוצי' לעשותו לקבלה סבור הוא שאפשר בשני' וכיון דלא אפשר שיהי' שליח הולכה וש"ק נקוט מיהא פלגא של בעל שקבל עליו תחלה כנ"ל פשוט ולק"מ. אבל נ"ל באופן שהיא קדמתה לעשותו ש"ק והבעל אמר שיהי' ג"כ שליח הולכ' עד התם וזה א"א שיהי' שני' יחד שליחו' הבעל אינו כלו' ונשאר שליח קבלה שלה וכשנותן לידה ל"מ בוודאי עד שיעשה הבעל שליח הולכ' אחר ויתן לידו של שליח קבלה או ליד' כרצונו כנ"ל פשוט ועיי':

ואחרי הוצעו' אלו נתיישב לנו קושי' ראשוני' על הרי"ף דלמא הנהו עובד' בדשוותי' איהי שליח תחלה דלפמ"ש דיצא לרמב"ם ורי"ף דשליחו' להולכ' נשאר מסתימ' וצריכה גט ול"א גט שני או שליח אחר משמע דלא בעי רק שיתן השליח של בעל הגט לידה וכ"ז בדשווי' איהו שליח תחלה אבל בשוותה איהי תחלה אינו שליח הולכ' כלל ובוודאי ל"מ נתינ' שליח לידה והול"ל שצריך לעשו' שליח אחר לתת ליד שלוח' וע"כ דהנהו עובדי' בדשווי' איהו תחלה וא"ש ראי' הרי"ף ורמב"ם כוותי' ס"ל וא"ש. ולפ"ז י"ל דרש"י ג"כ מודה לדינו של הרמב"ם ורק דלא ניחא לי' לרש"י דפשיטא להו כר"ח ור"נ מספקא לי' אי כר"ח ולכן מפרש הנהו עובדא בדשוותי' איהי שליח תחלה ולכן הוצרך לפרש וצריכה גט שני אבל בדשווי' איהו תהלה מידה לדינא של הרמב"ם וכולם שווי' בדין זה כנלפע"ד וכל מ"ש בזה נ"ל נכון בעזה"י. ההוא דקרו לה נפאתה וכתבו תפאת'. ראיתי בספר גט פשוט שכ' דאין זה שה"ש גמור דלא מתקרי' אשה אחר' תפאת' וכן נרא' מדכ' רש"י נפאת' שם אשה ולא כ' תפאת' שם אשה אחר' משמע דתפאת' אינו שם אחר וכי כן אינו ש"ש גמור רק שינוי במבטא וגם בזה אינו שינוי כ"כ דאותיו' דטלנת מתחלף ואינו רק פסול דרבנן ומ"מ אמר אטו כתבו ויהבו חספ' אמר ש"מ גם דאינו רק פסול מדרבנן מ"מ חספא קרו לי' ומזה הוציא הרמב"ם דאפי' רק פסול דרבנן כותבי' גט אחר וכ"כ ב"י ודוקא מה שאינו רק חומר' משלנו כתבו הראשוני' דצריך לצוות מיד אבל פסול בדאוריי' הוא אלו דבריו ונכוני' מאוד. ולפ"ז אזדא תי' הלח"מ על הרמב"ם כמובן:

אמר רבה וודאי אי כתבו סהדי גיטא מעלי' ואבד עשו עדים שליחותן כראה דרבה ס"ל דשני שליחו' הם הכתיבה שליחו' נתינה ואי לא אמר ותנו גם כשכתבו בפסול עשו שליחותן דגט בע"פ עשו שליחותן אבל מכיון דאמר יהבו גלי כוונתו שיהי' ראוי' לגרש בו לכן כיון שכתבו חספא לא עשו שליחו' הכתיבה כלל ולכן אמר אטו כתבו ויהבו חספ' קאמר משמע אם ל"א יהבו גם כתיב' חספ' בכלל רק וע"י יהבו גלי דעתי' אבל כל שכתבו בהכשר שראוי' ליתן כבר עשו שליחו' כתיבה גט שראוי' לגרש וליתן ושליחו' נתינה שליחו' אחר' ור"נ אמר מי אמר כתבו ואנחו' בכיסת' ומושך שליחו' הכתיבה עד שקיימו הנתינה ג"כ ובזה מדוקדקי' דברי רבה ור"נ ועיי':

אלא אמר ר"נ כותבי' ונותני' אפי' מ"פ. הרמב"ם כ' להלכ' כשכתבו ונתנו ונמצא פסל או בטל חוזרי' וכותבי' כו' ולא כ' באבד מה דינו וכ' הכ"מ דקו"ח הוא מה בנמצא פסול דכבר קיימו ג"כ שליחו' נתינה מ"מ חוזרי' וכותבי' כ"ש באבד הגם דרבה ס"ל דגרע אבד מ"מ לאמת אבד קו"ח. וזה דחוק ורחוק במובן ולפע"ד ליישב דרבה קאי שכתבו בפסול ולא קיימו שליחו' הכתיבה כלל דחספא כתבו ובהא לא קיימו שליחותי' כלל אבל באבד כיון דכבר קיימו שליחות הכתיבה בגט כשר ס"ל דאין חוזרי' וכותבי' וה"ה בנכתב הגט בכשרו' ואחר הכתיבה נפסול שנטשטשו האותיו' או נפסקו ג"כ כבר פסק' שליחותי' והיינו אבד ולר"נ באבר ג"כ כותבי' ה"ה נפסל אח"כ ונ"ל שזהו שאמר ר"נ כותבי' ונותנ' אפי' מאה פעמי' הא קאי על אבד מה האי דאמר כותבי' ונותני' ולפמ"ש כיון דאבד חוזרי' וכותבי' ה"ה בנפסל אחר הכתיבה ואמר אפי' נפסל אחר הכתיבה וכבר נתנו לה בפסולו שקיימו ג"כ מקצ' שליחו' נתינה מ"מ כותבי' ונותני' אפי' מ"פ עד שיהי' כתיבה ונתינה בגט כשר והן הן דברי הרמב"ם שכ' כתבו ונתנו ונמצא גט פסל ובטל היינו שבשע' כתיבה הי' כשר רק שנמצא שנפסל ונתבטל אח"כ ע"י מקרה הגם שגם כבר נתנו מ"מ חוזרי' וכותבי' ונותני' והיינו מסקנ' דברי ר"נ ושפיר איכא כ"ש בנאבד שלא נתנו כלל כנ"ל נכון מאוד:

כתבו ותנו לשליח כו' פי' רש"י לשליח שמניתי מדדיק רש"י שליח שמניתי כ' רדב"ז ומובא בפר"ח סי' קכ"ב ובספר ג"פ דס"ל לרש"י כל שאמר לעידי' כתבו ותנו לשליח גם הם יכולי' להיו' שלוחי ניתנה כבה ובהא ס"ל לרש"י דפשיטא כיון שעדיין בשליחו' עומדי' נמשך השליחו' לכתיבה וניתנה לשליח כשירצו ולכן כ' רש"י לשליח שמניתי ואז א"א להם להיות שלוחי' לתת לה ובהא מספקא לרבא אי מכיון שמסרו לשליח פסק' שליחו' עשו שלהם או עד דבא לידה עשה שלוחי' לכתוב וליתן לשליח. והג"פ כי מסתימ' רמב"ם וטוש"ע שכתבו ותנו לשליח ל"מ כן ובס' בית מאיר כ' דמרמב"ם אין ראי' דהא ס"ל בפ"ט דאמר תנו לשליח סתם ג"כ ל"י להיו' שלוחי' כה וממילא איכא ספיקא דרבא אבל היכא דמפורש אמר שיכולי' גם הם ליתן א"ש מודה רמב"ם לרש"י ועיי' עוד מ"ש. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ד ס"ק מ"ש בזה עיי"ש היטיב:

ועפ"ז יובן מ"ש הלח"מ בישוב הרמב"ם דמפרש באת"ל דלא איסתלק שליחו' דלטרחא דדהו חייש אבל בהולך בוודאי אינו רוצה שיהא שלוחי' מהו ופסק כאת"ל ובג"פ כ' דאין לו מובן מ"ש והר"ן כ' לפי' הרי"ף כן דהספק אי יוכלי' להיו' שלוחי' לתת לה אבל לרמב"ם דלא מפרש כרי"ף רק לענין שליחו' הכתיבה מ"ש אין סברא לחלק בין