כתב סופר גיטין חלק ב ל

שכבר נתן לה אח"מ עיין בו. והא"ש דל"א צריכה גט דממ"נ אי לא נתן ליכא ספק דל"מ ואי נתן לה פשיטא דמהני מוודאי אבל לענין חליצה ויבום שפיר אמר מספק חולצת כגון שנתן אח"מ לידה וא"ש. ומלשון רש"י משמע דס"ל דצריך ליתן לידה מדכ' אם מת הבעל קוד' שהגיע לידה ולא כ' שלא מסר לידה ע"כ דבמסיר' בוודאי איירי דבלא מסר ליכא ספק אפי' הולך כזכי בעי' שיגיע לידה. ולכן כ' שלא הגיע לידה קוד' מותו אלא אחר מותו מסר לה כנ"ל:

ונ"ל דרשב"א לא מספקא לי' אלא בגט מדאמר לשון הולך ותן ול"א זכה לה כדאמר' היא התקבל י"ל תנאי קאמר אבל בממון דאמר הולך בחוב או תן במתנה למ"ד תן כזכי ל"א דתנאי התנה דהא דלא אמר לשון התקבל וזכה כיון דסוף כ"ס בעי שיגיע לידו דלהכי שלח לו או נתן לו שיהי' לו החפץ לכן אמר הולך ותן ודעתו שיזכה לו מיד ואפי' לא יגיע לידו לבסוף זכה לו. ואפשר גם בשחרור לא נסתפק רשב"א הגם בשחרור אין המכווין שיהי' לו שטר שחרור דתכלית המכווין רק שיהי' משוחרר מ"מ כיון שהעבד צריך לשחרור לראי' שלא יטעון עליו אדונו שלא שחרר אותו או להראות לאחרי' שמותר בב"ח לכן אמר הולך ותן לטובתו של עבד אבל לא הטיל ותלה השחרור בתנאי זה. אבל בגט שאמר' היא התקבל לא הי' לו לומר יותר רק התקבל כמו שאמר' ומה לו לחוש לטובתה יותר ממנה ולכן יש מקו' לומר דדווקא רוצה שיגיע לידה ותנאי התנה כנ"ל ועיין:

ועיי' רמב"ם הלכ' עבדים באמר תן שחרור דצריך שיגיע ליד' וס"ל ללח"מ דווקא בתן מדל"א התקבל ש"מ דתלי' בנתינה ול"מ הזיכוי רק שלא יוכל לחזור בו אבל התחלת השחרור אחר שיגיע לידו. ועיין קצה"ח סי' קכ"ה שכ' בכוונ' הרמב"ם משום תנאי בעלמא כדרכו של רשב"א כאן בגט. ולזה לא ס"ל לרמב"ם מ"ש דבשחרור י"ל רוצה בתקנתו ולכן אמר תנה. ומ"מ בממון באמר תן נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דל"א דתנאי התנה ואמר תן משו' דבעי דהמכווין של המתנה שיהי' בידו ויהנה ודלא כהרמ"א שבטור ח"מ סי' קכ"ה ועיין קצה"ח שם. ועיין פ"י לעיל י"ג שכ' דמוכח מבריי' דבממון זוכה מיד קודם שיגיע ליד המקבל ולא כ' טעם לרמב"ם מ"ש שחרור ומ"ש מתנה ולמ"ש מובן היטיב ועיין מ"ש שם בזה:

ובפ"י כאן נתקשה בשיטת הרי"ף לעול בשחרור דל"מ הזכי' רק לענין שלא יוכל לחזור א"כ למה אמר רב חולצת גם אי הולך כזכי ל"מ רק עד שבא לידה מחיים של בעל. ולפע"ד פשוט דווקא בשחרור דלא עשה העבד שליח לקבלה רק מטעם דמזכה לי' ס"ל לרי"ף דל"מ הזכי' רק שלא יוכל לחזור אבל רב דקאי שהיא עשתה שליח לקבל לה ויזכה מיד אי הולך כזכי דלא עקר השליחות ומסכי' לדברי' פשיטא שזוכה לה מיד ומגורש' ע"י קבלתו של זה כנ"ל פשוט וברור:

והא אתמר הולך מנה לפלוני כו' הקשה הרמב"ן איך מדמה גט לחוב דהא במתנה קיי"ל הולך לאו כזכי וגט למתנה דמי' ותי' דהמקשן ס"ל כיון שהוא ש"ק ומוחזק' להתגרש דמי' לחוב וקשה להסביר משו' שעשתה ש"ק יהי' דמי לחוב ונ"ל להמתיק יותר עפמ"ש תוס' לעיל רבי הגם דס"ל במתנה הולך לאו כזכי מ"מ בגט שעשתה ש"ק מסתמא עלי דידה נותן והולך זכי קאמר וי"ל בוודאי אי הולך לשון מבורר דלאו כזכי אפי' בחוב דמפורש קאמר הולך דווקא לידו א"כ גם בגט שעשתה שליח לקבלה מ"מ אין סברא לומר שאדעתה דידה נתן דהא מפורש קאמר הולך שהוא לשון לידה דווקא ועקר לשליחו' שלה וכן ס"ל לר"נ באמ' אבל רבי יען ס"ל בחוב דהולך כזכי רק במתנה ל"ש כזכי ועכ"פ לשון הולך יש פני' לפרשו זכי ויש לפרשו לידה דווקא לכן בגט דיש צד וסברא דמסכי' לדעתה והולך וזכה קאמר ורב דמספקא לי' אי כרבי אי כר"נ שפיר מקשה כיון דס"ל בחוב דהולך כזכי שוב בוודאי לנו לומר בגט ג"כ זכי קאמר ומסכי' מסתמא לדעתה כרבי' ואיך מספקא לרב ומשני גם בחוב מספקא לי' כנ"ל נכון ועיי':

ולפ"ז י"ל הא דאמר אביי לעיל דהולך דמתנה כהולך דגט וס"ל גט כמתנה י"ל לא פליג על דרב דספק דרב במקו' שהוא ש"ק שלה והוא אמר הולך אי בחוב הולך כזכ' ה"ה בגט דמסתמא מסכי' לדעתה והנה כבר כתבנו לעיל אי הולך בכ"מ כזכי והוא מבורר לשון זכו גם בשאמר א"א שתקבל בה רק הולך מפרשי' דלא רצה שיהי' שלוחה רק שלוחו כמ"ש הר"ן וזה מועיל באמת שזוכה לה רק רבי ס"ל במתנה לאו כזכי ס"ל דאמר א"א חוזר בז. והא"ש דאמר אביי במתנה כבגט היינו היכא דעשתה ש"ק והוא אמר א"א רק הולך ואי הולך כזכי גם במתנה ובכ"מ הוי מפרשי' שהולך וזכה לה בשליחותי קאמר אבל כיון דאין הולך לשון מבורר כזכי רק בחוב ובגט דמסתמא אדעתה נתן אבל כל שאמר א"א עקר לדעתה שוב הולך לידה קאמר והיינו דמדמה ותלה מתנה בגט כנלפ"ד ועיי' היטיב:

והנה הרמב"ן כ' דמקשן ס"ל דגט דמי' לחוב ומתרץ לו לשיטתו ולאמת גט כמתנה והיינו דאביי לעיל וצ"ב במאי פליגו המקשן ולאמ' ל"א כן אלא גט כמתנה ורשב"א כ' די"ל דרב לאמת בהכי מספקא לי' אי גט כמתנה וצריך להבין ולפרש הצדדי' למה יהי' דומה למתנה או לחוב נ"ל הנה לפי שכתבו ראשונים טעמא במתנה הולך לאו כזכי משו' שתלי' ברצונו וחפצו רווחת שבוק לנפשי' שיוכל לחזור בו עד שיגיע ליד הזוכה לזה גנו דמי' למתנה שמרצונו מגרש ורווח שבוק לנפשי' לחזור ואם היא רוצי' אולי יחזור מדעתו ורצונו של עתה אלא דפ"י לעיל י"ב גבי תופס לבע"ח כ' עוד טעמא מדנפשי' במתנה אולי לא ירצה לקבל מתנה ושונא מתנו' יחי' לכן מסתמא הולך ותן לידו אם ירצה לקבל עיי"ש. ולפ"ז גט כחוב כיון ששלח' שליח לקבלה ורוצי' שוב גם הוא הולך וזכה קאמר ודמי' לחוב ובהא פליגי דמקשן ס"ל טעמא דמתנה שמא לא ירצה לקבל לכן גט כחוב אבל לאמת ס"ל לאביי גט כמתנה דס"ל טע' מתנה דרווחא שביק לנפשי' לחזור וגט ג"כ דמי' למתנה ולפמ"ש רשב"א דרב מספקא לי' אי גט כחוב או כמתנה י"ל דמספקא לי' בטעם מתנה כנ"ל נכון:

ולולי דרכן של ראשוני' הי' נ"ל לפרש ספיקתו של רב בדרך חדש ויהי' א"ש הכל הנה הפ"י הקשה קושי' חמורה הא בתן מבואר במתני' פ"ק דמהני בשחרור וצ"ל או דתן גם במתנה כזכי או דשחרור כחוב הוא וחוב שאני ואיך מסופק רב בתן דמבוא' במתני' והאריך בישוב הקושי' והענין. ולפע"ד נרא' עפמ"ש הב"ש סי' ק"ח דיש מקו' לומר גם דתן כזכי מ"מ כשאמר הולך ותן יגיד על תן הא דאמר הולך דתן לידו קאמר דהולך לידו גם תן הכי יתפרש ובאמ' י"ל סברא איפכא דכיון דאומר תן דהוא בכ"מ כזכי גם הולך וזכי קאמר ואומר דהא דאמר רב והוא אומר הולך ותן היינו דקאמר תרתי ופשיטא לי' דגט כמתנה והולך לא כזכי ותן גם במתנה כזכי כמתני' דלעיל ומספקא לי' אי אמר תרתי יחד אי אזלי' בתר לשון הולך ותן ג"כ לידה קאמר או איפכא דתן מכריע דהולך ג"כ זכי קאמר כנ"ל. ולהבין לפ"ז קושי' המקשן מחוב נ"ל דוודאי אי בחוב הולך זכה קאמר ויש לפרש הולך כזכי אלא במתנה מסתבר מסברא דרווחא שביק לנפשי' לחזור בו וכן בגט מ"מ כל שאמר תן ג"כ דהוא גם במתנה כזכי למה לנו לדחוק דתן לאו זכה קאמר בשביל שאמר ג"כ הולך הא הולך סובל ג"כ זכה דהא בחוב מפרשי' כך הולך והיכא דאמר הולך ותן בוודאי ראוי' לנו לומר דגם הולך הכי קאמר מלהוציא תן ממשמעותו דלשון מבורר הוא דלאו זכה הוא ואפי' בחוב רק תן כזכי אפי' במתנה יש מקו' לומר דכל שאומר הולך ג"כ מגלה דעתו דגם תן דקאמר תן לידי' קאמר דהולך מבורר דלאו כזכי ומי נדח' מפני מי משמעו' תן מפני הולך או הולך מפני תן דקאמר והיינו דמקשה לי' המקשן הא בחוב הולך כזכי וא"כ לא נשאר ספק בגט בהולך ותן דוודאי בתר תן גררינן והולך ג"כ זכה קאמר ומתרץ גם בחוב מספקא לי' ולפ"ז י"ל דוודאי אי בכ"מ הולך לאו כזכי בוודאי הינו מפרשי' בגט הולך ותן דהולך מגיד על תן דלאו זכי קאמר ואי בחוב הולך כזכי בגט הולך ותן יחד בוודאי זכה נאמר אלא דמספקא לי' בחוב אי הולך לחוד כזכי ממילא נצמח לו ספק בגט בהולך ותן יחד כמ"ש וא"ש והא"ש דלק"מ מאביי דאמר הולך במתנה כגט דהולך לחוד גם לרב וודאי לאו כזכי כמו במתנה ותן כזכי וא"ש הכל וזה דרך נכון בעזה"י:

והנה הרמב"ם כ' בהולך ותן עקר לשליחו' והקשה ב"ש הא הרמב"ם ס"ל במתנה תן כזכי והעלה דכוונ' הרמב"ם דהולך ותן יחד קאמר ומגרע הולך התן ובפ"י הקשה מדמקשה מתני' לאו בהילך ור"נ והא ר"כ בתן ל"ל כזכי ועכצ"ל דבשני' יחד עדיף חזי' איפכא ממ"ש הב"ש והיא קושי' עצומה לכאורה ולפע"ד לק"מ דווקא לדידן בתן דאינו לשון מבורר כ"כ דאפשר לפרש דתן לידי' והרי ר"נ ס"ל הכי אלא דאמרי' כרבי דנוטה יותר זכי ולכן כשאמר הולך נרא' יותר דתן ג"כ לידה קאמר והולך ויגיד ויברר לנו דתן לידה קאמר' אבל בהילך לר"נ דהוא לשון מבורר יותר מתן לדידי' דזכה קאמר ותן ג"כ אפשר לפרש הכי אלא דלר"נ נוטה יותר תן ליד' אבל כל שאמר ג"כ לשון מבורר הילך מגלה לנו דתן וזכה קאמר דאפשר לסבול גם לר"נ כנ"ל נכון:

אלא הטור כ' בהולך או תן והקשה ב"ש דבח"מ מביא הטור שיטת הרמב"ם דתן במתנה כזכי וכאן בא"ע כ' בפשיטות דבתן קעקר לשליחותה. ונ"ל דס"ל לטור בגט שהיא אמר' התקבל והוא אומר תן ול"א הלשון התקבל כמו שאמר' היא נראה דתן לידה קאמר ובמתנה אפשר ג"כ כה"ג היכא שהמקבל עשה שליח להולכה תן לידו קאמר או י"ל מתנה אמר תן כיון דסוף סוף רוצה שיגיע לידו ויהנה בו משא"כ בגט מה לו לומר תן ולחוש יותר ממנה וע"כ דתן לידה קאמר ולא רוצה שיזכה לה ולפ"ז לא הקשה המקשן על רב כלום כמובן. אלא דהמקשן לא אסיק אדעתי' כ"ז כמ"ש הראשוני' לפי דרכ' דמתרץ לרווחא לפי דעתו השיב כן י"ל במ"ש ועכ"פ מיושב שיט' הטור ועיין:

אמר ר"נ אם איתא לדר"ח הוי עבדי' בה עובדא וכ' רש''י ול"ח לחציר' הבא לאחר מכאן ורשב"א הקשה פשיטא כיון דאיתא לדר"ח ל"ח דהיא היא דר"ח. והר"ן נשמר מזה וכ' הגם די"ל הר"ח מודה בשליח א' דדמי' טפי לחציר' הבא לאח"מ מ"מ הוי עביד עובדא דל"ל לחלק. ולק"מ מה שנתקשה מהרש"א דלא כ' רש"י דל"ח משום בזיון דבעל דהא היינו דר"ח ומה לי' לומר עבידנא עובדא פשיטא אם איתא ולכן כ' רש"י דקמ"ל דל"ח אפי' משום חציר' הגם דיש לחלק בין שליח א' לב' שלוחי' וא"ש ופשוט:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בכוו' רש"י דסתם ולא כ' כדברי ר"ן נראה לי דהכי קאמר ר"נ אם איתא לדר"ח להלכתא הוי עבדי' עובדא ול"ח לבזיון הגם די"ל דלא פליגו רק לענין חששא דבזיון דסתמא הבעל לא ידע אי משום חציר' הבא לאח"מ כ"ע מודי' דחיישי' ופלוגתא