כתב סופר גיטין חלק ב כז

ולהכי אין כותבי' מגלה אבל חומש א' כותבי' דמקרי ספר כמ"ש ב"י אבל אי מגלה ניתנ' ואי אין כותבי' משו' כיון דאידבק א"כ גם חומש לא לכתוב כיון דאידבק כולה וע"כ דל"א כיון דאידבק ורבה ס"ל תורה חתומה ניתנה ורי"ף פסק כר"י וכיון דכותבי' חומש ה"ה מגלה אלו דבריו ונכוני' מאוד:

ועוד תי' הרא"ש דכוונ' הרי"ף משו' עת לעשו' מותר לכתוב לתינוק והוסי' הב"י דרבה לטעמי' דאסור לכתוב אפטרתא ול"ל משו' עת לעשו' מותר ולכן ס"ל ג"כ אין כותבי' מגלה לתינוק ולפי דקיי"ל דאפטרתא מותר ה"ה מגלה ע"כ ונכון הוא. אלא דלפע"ד יש להוכיח דלאו משו' עת לעשו' אתי הרי"ף עלה להתיר בשנבון לשון הרי"ף כותבי' מגלה לתינוק כו' וכן הלכה סיום דבריו וכן הלכה שפת יתר הוא כיון דאין מביא חולק בזה וכ' סתם כותבי' מגלה הא להלכה כ' כן ומה האי דהדר כ' וכן הלכה ולכן נ"ל דרצה לומר בזה דלא נטעי דכותבי' מגלה משו' דלא אפשר ומשו' עת לעשו' כי כן אין זה הלכה אלא הורא' שעה לצורך ותלי' בזמן ומקו' ויכולת ב"א לכן הוסי' דברים וכן הלכה שזה עיקר הדין דכותבי' מגלה בכל מקו' וזמן כי אין בו איסור כלל כתי' ראשון של הרא"ש כנ"ל ועיי':

ולולי תי' הרא"ש הי' נ"ל דרי"ף ס"ל דהלכה כותבי' מגלה מש"ס יבמות ס"פ י"ב דמקשה למ"ז והא לא ניתן לכתוב ומסיק סתמא דש"ס הלכתא כמר זוטרא וכן הטעם דהלכה כותבי' מגלה ולכן פסק הכי כנ"ל ועיין:

והנה הרמב"ם פסק דאין כותבין מגלה לתינוק צ"ל הא דסתמא דש"ס יבמות הלכתא כמ"ז מטעמא דכ' רש"י שם דווקא להתלמד אסור דכותב שתהי' מגלה ולקדושה משא"כ בכותב באגר' ולצורך מצוה עיי"ש בלשונו. וצ"ל הא דכ' הרמב"ם אין כותבי' ואין כותבי' לתינק הכל להתלמד אבל שלא להתלמד מותר. אלא דצל"ע לבי' רש"י לחלק כהנ"ל מדמקשה כאן מאף היא עשתה טבלא כו' הא לאו למגלה ולהתלמד נעשה וצ"ע:

וליישב בשנפרש הא דאמר מ"ט מפני שאין כותבי' (עיין בתשו' המחבר או"ח סי' נ"א בד"ה נ"ל ליישב עיי"ש. המגי'):

הכא במ"ע בסירוגין. הרמב"ם מפרש בסירוגין שכותב ג' ג' תיבות מיתר וצל"ע לפ"ז מ"ש הרמב"ם ריש הלכ' ס"ת דמצוה לכתוב ס"ת דכתיב ועתה כתבו לכם השירה תורה שיש בה שירה דאין כותבין מגלה ולפי דס"ל לרמב"ם דכותבין ג' ג' תיבות דלמא כותבין שירה ג' ג' תיבות וכל התורה מנ"ל וצל"ע:

והנה מקשי' על הרמב"ם למאן דס"ל כותבין מגלה לתינוק כו' מנ"ל דמצוה לכתוב כל התורה ולית דאמר דל"צ לכתוב כולה. ויש לדחות דמאן דס"ל כותבין מגלה לתינוק דווקא לתינוק דלא אפשר אלא לרי"ף לתי' ראשון שברא"ש ולפמ"ש לעיל דמוכח כתי' ראשון קשה כהנ"ל וכן הקשה במהרי"ט ומביאו בח"ס סי' רנ"ד הנ"ל ועיי"ש שנדחק. ולפע"ד נראה (עיין בתשו' המחבר יו"ד סי' קכ"ט עיי"ש כל אותה תשו' שייכה לסוגי' זו. המגי'):

ועיין בח"ס חיו"ד סי' רנ"ד שתמה מאוד מ"ש תפילין ומזוזה דכותבין מגלה עכצ"ל כך התירה תורה וה"ה בשירה ומנ"ל דמצוה לכתוב כולה משו' דאין כותבין מגלה ונדחק מאוד שם. ובחידושיו כאן מצאתי לו תי' נכון באומרו בוודאי לא ס"ד שלא יהי' ס"ת ללמוד בה עיקרי מצות אלא דס"ד כשיהי' להם בכל עיר ס"ת א' או יותר ללמוד בה אבל חיובא על כ"א שיכתוב לו שירה שתהי' לעדה כך ה"א. ולכן לא דמי לתפילין ומזוזה כשמוסי' בהם מלתא אחריתא הי' עובר על ב"ת ופסול וכך מצות התורה לכתוב פרשה זו לבדנה אבל בס"ת א"א לומר שלא יכתוב יותר רק השירה ואסור להוסיף דהא ע"כ צריך לס"ד ללמוד ולידע עיקרי הדין אלא דה"א דאין חיוב שיהי' לכ"א ס"ת מיוחד וכיון שמותר לכתוב כל ס"ת אסור לכתוב שירה לבד משו' אין כותבין מגלה דלא שייך לומר מצותה בכך כיון שאפשר לכתוב כולה עם השירה למה יתיר רשב"ה לכתוב שירה לחוד וא"ש ומיושב בזה מה דמקשי' מש"ס נדרים שירה זאת דלמא שירה לחוד והא אין כותבין מגלה ולהנ"ל א"ש בס"ד דלא ניתנה התורה לישראל אלא שירה לחוד שפיר מקשה דלמא שירה זו כתפילין ומזוזה ואסור להוסיף אלו דבריו זצ"ל והמה נכוני' וברורי' בישוב קושיתו וש"י:

מה שהקשה בש"א דלמא תורה משנה תורה שיש בה שירה והא חומש כותבין כ"ל דלק"מ לפמ"ש לעיל דוודאי סבר' חוץ לכתוב כולה אלא מדכתיב שירה זאת ה"א דווקא שירה לולי דאין כותבין מגלה ועכצ"ל תורה שיש בה שירה וכיון דע"כ דחיק נפשי' לומר תורה שיש בה שירה שוב הדרי' לסבר' חוץ כל התורה צריך לכתוב כנ"ל פשוט וברור:

דף ס"א ע"א. משאלת רחיי' ותנור הקשה תוס' למה לא תני בסיפא רחיי' ותנור ונ"ל דלק"מ כיון דבורר' וטוחנ' עמה כ"ש רחיי' ותנור והא דתני נפה וכברה לאשמועינן רבותא דאפי' הנהו דווקא מפני דרכי שלום ואפי' לענין מעשר לאביי דרוב מעשרי' ולענין טומאה דרבנן לרבא דווקא מפני דס"ל מותר ולא בלא"ה הגם שיש לתלות קצת כמ"ש תוס' אבל לענין שביעי' דאוריי' נקוט רחיי' ותנור דמקרבי יותר מנפה וכברה מ"מ מותר מפני ד"ש אבל לא בורר' כו' כנ"ל וק"ל:

לפי שאין מחזיקי' ידי ע"ע. והיינו משו' לפני עור עיי' רמב"ם בפי' המשניות בפ"ה דשביעית במתק לשונו שממתיק בלשונו איך שייך בזה לפני עור לענין סגורו' מתאוה ויצה"ר ואסור לעזור ולהוסיף עורותו עיי"ש עוד. ועיי' בפ"ק דע"ז בתרי עברי דנהרי דווקא איכא משו' לפני עור וצ"ל דהכא א"א לה בלא"ה אם לא שתשאל לה או שתסייע' עמה ואפשר כל שבידו איכא איסור יותר. אמנם עיין בר"ן וריטב"א מ"מ משו' מסייע אסור גם כשיוכל לעשות ועושה בלא"ה ועיי' תוס' שם וזהו רק מדרבנן ועיי' טוש"ע הלכ' עכו"ם ובתשובה הארכתי בדיני' אלו. (אמר המגי' היא בתשובת המחבר יו"ד סי' פ"ג עיי"ש) היטב:

אביי אמר רוב ע"ה מעשרי' הם ורבא ס"ל בטומאה דרבנן הקילו יותר כ' חי' ר"ן וריטב"א דאביי ס"ל ביותר יש להחמיר בוודאי דרבנן מלחוש למיעוט בדאוריי'. ורבא ס"ל ביותר יש להחמיר במיעוט שיש בו דאוריי' מוודאי דרבנן ועיי' בשב' ר"פ במה מדליקין. ותוס' הקשה דבשבת גבי זב ע"ה בזב פרוש חייש אביי לדמאי יותר מרבא וכ' פ"י לאביי ניחא כיון שאסרו רבנן דמאי אפי' קמי' שמי' גלי' שזה מעושר מ"מ איסור דרבנן אכל אבל לענין מסייע כיון דרוב מפרישי' ולע"ה שיודע שהפריש מותר לאכול ליכא מסייע ידי ע"ע דמן הרוב הוא וא"ש לאביי אבל לרבא דמחמיר לענין מסייע יותר וודאי קשה עיי' בו. ונ"ל דרבא ס"ל בדמאי החמיר ועשאוהו כספק כמ"ש רש"י וממילא אסור לסייעו כמו שאינו אוכל בעצמו כן אסור לסייע לע"ה כיון דלדידן נכנס בגדר הספק אבל בשבת שם למגזר שמא יאכילנו הוי כס"ס שמא לא יאכילנו ואת"ל יאכילנו שמא מעושר הוא. ואי כיון דאסרו רבנן איסור דרבנן עלה שמא יאכילנו ספק דרבנן הוא ומותר אבל שמא ירגילו ויאכילו בטומאה יש לחוש שע"י שירגילו אצלו בוודאי בזמן מן הזמני' ע"י שרגיל עמו לא אפשר וקרוב הוא שיאכילו בטומא' כנ"ל וק"ל:

ע"ב. משו' דקא בעי למרמי אחריתא עלה הו' קושי' תוס' מבואר' מאחר דמיית' ברייתא ומקשה ומתרץ למה לא הקשה מבריי' זו עצמה ול"ח לאחלופי. ונלפע"ד לישב עפמ"ש הראב"ד בפי"א מתרומ' דאיכא ס"ס שמא לא החליף ואת"ל החליף שמא שלו מעושרים הם ועיין בכ"מ שם כיון שחששו למיעוט גם ס"ס ל"מ והיינו כיון דס"ס מטע' רוב כמו דל"מ על רובא כן על ס"ס ואינו מוכרח די"ל כיון דאיכא רוב בצירוף ס"ס מהני לפמ"ש תוס' שבת דחששו למיעוט דשכיח דלא מפרישי' וא"כ ס"ס מהני כן דעת הראב"ד. אלא דיש לעיין לדסוברי' דאמרי' שם אונס חד הוא הכא נמי שם אונס חד הוא דסו' כ"ס כל הספק שמא החליף בדבר האסור או לא אלא דראב"ד נ"ל ל"ל האי כללא. ולדידן י"ל דספק ראשון מתיר טפי משני כיון דלהך צד שלא החליף כלל מותר לאכול בטהר' משא"כ להך צד את"ל החליף שמא בפירות מעושרים שלו ופירו' שלו בחזק' טומאה שמסתמא הוכשרו ועיי' פ"י ואיכא נפקותא בין הספיקו' והוי ס"ס שפיר. והא"ש בריי' טוחני' ומפקידי' אצל אוכלי' בטומאה ומוקי בשלו לא הוכשר אבל של מי שאוכל בטומאה מסתמא הוכשרו או י"ל בשידוע שהוכשרו ואוכל בטומא' ואיכא ס"ס לענין מעשר וליכא שם אונס חד דאיכא נפקותא לאוכלן בטהרה ולאמ' מותר לאכול בטהרה דמספק לא אסרי' לאכול בטהרה דספק טומא' דרבנן היא ועיי' פ"י גם דמוקי לה סיפא בכהן ובתרומ' אבל רישא י"ל במפקיד חולין ועיי' מהרמשי"ף אבל במתני' דהנותן לחמותו ופונדקי' דמעשר שהוא נוטל הי' אוכל כשמעשר ע"כ דאין לחוש לטומא' גם פירותי' טמאי' או דשלהם אינו מוכשר ועכ"פ ליכא למידן על הטומא' וטהרה וממילא ליכא ס"ס ולק"מ לכך הקשה תוס' משניו' אהדדי דקתני הרי אלו בחזקתן למעשר אבל לא לטומא' דאמרי' שנוגע וכיון שגם לצד שלא החליף בחזק' טמאי' הם שוב ליכא ס"ס ומ"מ ל"ק לאחלופי מקשה שפיר מחמותו ופונדקי' כן י"ל עיי':

ובהא י"ל מה שנתקשה פ"י על תי' ש"ס משום דבעי למרמי אחריתא בלא"ה הא יוכל להקשו' מרמי אחריתא ונ"ל דרצה להודיע דמבריי' ב"ק לי' די"ל משום ס"ס כמ"ש משא"כ במתני' אבל הם בחזק' טמאי' דליכא ס"ס ולאורוי לן כ"ז מייתי ומרמי תחלה טומא' אטומא' ושוב מקשה ול"ח לאחלופי ומבריי' ל"ק זה כנ"ל וק"ל:

בר ב"ר ליכול חמימא לרש"י לטובה מתכווני' ולתוס' ולרשב"א לטוב' עצמה מתכווני' ועיי' ש"ך סי' קי"ט נפקותא לדינא:

דף ס"ב ע"א. התם נמי מורי היתיר' כו' הנה הלכתא דל"ח לאחלופי חוץ היכא דמורי התיר' או לטוב' בפה ועי' רשב"א ור"ן חולין דאם נותן חוטי קנבוס לחייט נסתפק רשב"א כיון דקל יותר לתפור בחוטי פשתן אפשר חוששי' לחלופי ור"ן כ' דל"ח כיון דל"ח לגזול וראיתי בחי' אאמ"ו הגזצ"ל שכ' לפי מ"ש הרמב"ם ובושה מחתנה היינו בארוס וכן הוא בירושלמי חזי' מפני בושה לבד חושדי' אותה ה"ה מפני טורח יש לחוש כפשיטותו של ר"ן אלו דבריו זצ"ל וש"י:

והנה הרשב"א בחולין שם כ' באומר קנה לי מפלוני מומחה ובא ואמר קניתי מפלוני מומחה ל"ח לאחלופי דמרתת ולמעיי' נרא' דאפ' בדאוריי' סומכי' ע"ז ובב"י בסי' קי"ט בשם תה"ב בחשוד שאומר מפלוני מומח' קניתי ל"ח וכ' ב"י דוקא בדרבנן ולא בדאוריי' וכן העתיק בש"ע דינו של רשב"א בגבינה וכ' הרמ"א דוקא בדרבנן כמו גבינה וט"ז וש"ך הקשו מהא דחשוד נאמן פלוני שחט לי ונכרי נאמן מפלוני עוף ביצה זו. ונ"ל ליישב כ"ז הנה בבדה"ב חולק על הרשב"א דוקא בשאומר קח