כתב סופר גיטין חלק ב כו

ומהרהר ומפשפש תמיד במעשיו אם כדין עשה וכדאמרו ז"ל צדיקי' אין להם מנוחה בעה"ז שיראי' מן החטא ויראת חטאם קודמ' להם והכא כמי י"ל ע"פ שאמר ר"י בשב' שלא חרבה ירושלי' אלא שהעמידו דיני' על דין תורה ולכאורה סתר דבריו בכאן. נ"ל בשנבון למה באמ' שתקו רבנן ולא מיחו דידעו שהוא בעל הסעודה שונא תוכחו' ואינו מקבל תוכח' אלא שמ"מ צריך להוכיח אולי יקבל כדאמרו ז"ל שמדה"ד מקטרג לפניך גלוי לפניהם מי גלוי היינו הגם שנראה להם שלא יקבל מ"מ לא ידעו סופו אולי ברוב דברי' יחדל פושע אלא נ"ל שזה לפני' משורת הדין והם העמידו דיניה' על דין תורה והיינו דר"י בש"ס שבת כנ"ל. והיינו אשרי אדם מפחד תמיד שלא עשה כדין ועי"ז עושה לפני' משורת הדין שמא טעה בדמיונו שיצא ידי חובותו ועשה כדין וזהו דמתחיל ר"י אשרי אדם מפחד תמיד בדברי תורה שמא יכשל ויטעה בדמיונו שכדין עשה ועושה לפני' משורת הדין לפי דעתו ע"ד שפרשתי במק"א ועשית הטוב והישר בעיני ד' אלקיך אם תעשה הטוב בעיניך והוא לפני' משור' הדין שהוא הטוב דשור' הדין אינו טוב אלא חיובא אז והישר בטוח אתה שעשית הישר והממוצע בעיני ד' והארכתי וכאן הקצרתי וק"ל:

דף נ"ו ע"א. שדר בידי עגלא תלתא עיי' במהרש"א לרמז ע"ח עגל דכתיב וביום פקדי ונ"ל ע"פ דרכו לפרש יותר לפמ"ש רמב"ן בתורה הגם שמשה דן והרג אותם דפלחו לעגל מ"מ הנשארי' יש בידם עון עגל על שלא מיחו וחטא זה הי' ביד רבנן אלו דשתקו ולא הוכיחו ולכן הזכיר' ורמז להם ענין עגל. ועד"ז י"ל הא דשדי בי מומא בניב שפתי' וי"א בדוקין שבעין עיי' מהרש"א לרמז על לה"ר ועל עין הרע. ולי נרא' שרמז להם חטא שלא הוכיחו ושתקו ויש שמעלימי' עין מסוררי' שלא יראו ברעתם ולא יצטרכו להוכיח כדכתיב ואם העלם יעלימו עיניה' כו' והיינו בניב שפתי' שראו ושתקו וי"א בדוקין שבעין שהעלימו עין מסוררים ולא השגיחו לראות ולהוכיחם כנ"ל וק"ל:

אמר ר"י ענותנותו של ר' זכרי' כו' וצ"ל מה ענין עניוות לכאן ורש"י נדחק ענותנותו סבלנו' שסבל להאי גברא. ונ"ל דבאמת מה"ד אסור להקריב בעל מום אלא שרצו להתיר הוראת שעה משו' שלום מלכות או להרוג את זה שלא ימסור וכ"ז אינו מפורש אלא שיש ביד חכמי הדור להתיר כזה לפי שיקול דעתם. ואמר מעשה בא' שרכב על סוס כשבא בשוק והרגוהו לא שהדין כך אלא הוראת שעה למגדר מלתא וה"ה להיפוך להקל בהוראת שעה ומי שהוא ענותן ביותר ואינו סומך על שכלו ודעתו קשה לו להכניס עצמו בכזה והיינו דר' זכרי' וכו' שהי' ענוותן ביותר וירא מלסמוך על שכלו ושיקול דעתו להורות מה שאינו מפורש ולשע' ולפי הזמן לכן דחה יאמרו המטיל מום או בע"מ קרב יאמרו מה שיאמרו הלא צורך שעה הוא וגדול השלום ויש בזה סכנה לרבי' לא מלאו לבו להקל וזהו דאמר ענותנותו של ר' זכרי' דע"י ענותנותו לא רצה לסמוך על עצמו וחביריו כנ"ל:

וע"פ דברינו יש להבין מה דאיתא בתוספתא בשב' ב"ה אומרי' העצמו' וקליפו' מגביהי' מעל השלחן וב"ש אומרי' מנער הטבלא. ר"ז ב"א לא עשה לא כב"ש ולא כב"ה אלא זורקו תחת המטה אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכרי' החריב את בתינו כו' והוא תמוה מה שייכות זה לזה ונ"ל ע"פ הנ"ל דבפ"י בפ"ק דביצה כ' טעם היתר להגבי' לב"ה ולנער טבלא לב"ש משו' דהוי כגרף של רעי וכעבוט של מ"ר הגם דלא דמי כ"כ מ"מ מתירי'. ונראה דר"ז לא רצה לעשות כדברי שניהם שלא סמוך לבו לסמוך על דמיון לדמות זה לעבוט של מ"ר וגם להתיר משו' דמאוס עליו וזהו מתוך ענותנותו ושפיר אמר ר"י ענותנותו החריב שע"י שלא סמך ע"ע להתיר והחמיר ביותר זה עצמו גרם שחרב בהמ"ק כנ"ל וק"ל:

אלא דאמרו גרוגרת דר"ל אכלה ואתניס' עיין רש"י נ"ל דלהכי מתה ע"י גרוגרת מפני שלא השתתפה בצערן של רבי' והיתה עשירה ואכלה בשני רעבון לשובע נפשה ושלחה עבור סמידא ואכלה למעדני' לכן משמי' רמא לה ומתה ע"י גרוגרת דר"צ שהתענה ארבעי' שנין על החורבן וציער נפשו טובא וק"ל:

בר אחתי' דר"י ב"ז הוא ראיתי בספר עיין יעקב מבעל שבית יעקב על אגדת ש"ס שכ' דרוב בני' הולכי' אחרי אחי האם ולכן רצה לשוב בתשובה לולי שירא שימיתוהו וק"ל:

ע"ב. כל המיצר לישראל נעשה ראש ראיתי בספר עיין יעקב הנ"ל מלתא בטעמא דקב"ה מעמיד מלך קשה להחזיר' למוטב וראוי' שיקבל שכרו ע"י שמחזיר' למוטב לכן נעשה ראש וזה שכרו וכ' שיש לפרש בזה הי' צרי' לראש כו' כי ד' הוגה על רוב פשעי' וצרי' מחזיר' למוטב לכן היו לראש אלו דבריו וק"ל ובמק"א אמרתי לפרש כאשר שש ד' להטיב כן ישיש אחרי' משוש ועי"ז יסיר חרון אפו ע"ד דכתיב פן יראה ד' כו' והשיב מעליו והיינו כאשר שש כו' והכל לטוב לנו כל הימים:

דף נ"ז ע"א. דכתיב שמחו את ירושלים וגילו בה כל מאהבי שישו אתה משוש כל המתאבלי' עליה ואמרו ז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלי' עלי' שמעתי מפה קדוש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דלא אמרו יזכה לראות אלא זוכה ורואה כי אין מקבלי' תנחומין על החיי' אלא מקבלי' תנחומין על המתי' שהם לאחר יאוש ואין לו לקוו' עוד. ולכן מי שלבו דוי על חורבן בהמ"ק וירושלי' ואינו מתנחם סימן לו שיזכה לראות בנחמתה והיינו כל המתאבל כו' זוכה בזה עצמו שמתאבל זוכה ורואה בנחמתה שלבו אומר לו שיש לו עוד תקוה לראות בנחמתה אלו דפח"ח וש"י. וקרא זה דשישו אתה משוש נ"ל מי שמצפה לראות בטוב' א"י כדי לאכול מפרי' ושש ועלז בה מפני זה כ"ז בשלותה והיא ארץ זבת סו"ד. אבל מי ששמח שיש לו חלק בנחלת אבות ועדיין מוחזק' היא לנו ושלנו הוא אלא שגלינו משם בעל כרחינו ומצפי' אנו לשוב לנחלתינו ומתאבלי' תמיד עלי' זה הוא שש כשזוכה שיש לו עוד חלק ונחלה בארץ הקדושה ומחבב הארץ ומצפה לראותה גם בשפלותה ובכבלותה והיינו שישו אתה משוש כל המתאבלי' עלי' בעת שמתאבלי' עלי' ישישו בה כל מאהבי' שאוהבי' הארץ ולא לטובת עצמם שאוהבי' עצמם וטובתם כנ"ל וק"ל:

ע"ב. אלו ת"ח שממיתי' עצמן על ד"ת דכתיב אדם כ"י באוהל כו' נ"ל הא דאמר באוהל כי ת"ח עה"ז טפילה להם כי זוכרי' תמיד שאינו רק לשעה ומחליפין עולם עובר בעולם עומד וכמו שאמר דהע"ה כי גר אנכי עמך כו' וידוע עה"ז כאוהל ארעי ועה"ב נקרא בית וזשה"כ הפוך רשעי' ואינם היינו הפוכן של רשעי' בא כשאינם בעולם לעה"ב יקבלו עונשם ובית צדיקים הוא עה"ב יעמוד כנ"ל. וביעקב כתיב איש תם יושב אהלי' עי"ז ששם אל לבו כי רק יושב אהל ארעי בעה"ז וימי אדם כצל עובר לכן הי' איש תם והיינו אדם כ"י באוהל שתמיד הוא רק באהל ועי"ז מקריב עצמו לד' וממית עצמו על ד"ת וכמו שאמרו כל הרוצה שיחי' ימית עצמו בעה"ז וישיג חיים ארוכים לעה"ב וכ"ז באינו צדיק גמור אבל צדיקי' גמורי' אוכלי' בעה"ז וטוב להם ובכ"ז נוחלי' עה"ב כי זוכי' לתרי עלמא והיינו דכתיב ואתם הדבקי' בד"א שהם דבוקי' בו דביקה גמורה חיים כולכם היום א"צ להמית עצמו בעה"ז ע"ד שאמרו כל המתיישב ביינו יש בו מדעת קונו. ובהא אמרתי מאז לפרש מתני' דאבות כך דרכה של תורה היינו מי שמתחיל לילך בדרכי התורה וירא' פת במלח תאכל כו' שימעט במאכל ומשתה כל האפשר כדי שלא ישכח רישו ולא יבעט מרוב אכילה ושתי' ימית עצמו בעה"ז. ואם מורגל בדרכי התורה ומצות והרגל נעשה טבע ולבו לד' לבדו אז יוכל להתענג ולאכול כולו לש"ש ומ"מ ימצא טוב עה"ב והיינו אם אתה עושה כן ומורגל בכך אשריך בעולם שתוכל להנות מעה"ז ומ"מ וטוב לך לעה"ב והיינו צדיק וטוב לו צדיק גמור ויש להאריך וק"ל:

דף נ"ח ע"א. אמר רב ל"ש אלא דאמר לך חזק וקני כ' תוס' בשם הר"א משנז"י דלשטתיי' אזלו אי אחריו' טעו' סופר וצל"ע א"כ מה מקשה לרב מבריי' דקתני אחריו' מי לא ידע דפליגו תנאי טובא אי אחריו' ט"ס ובריי' כמ"ד לאו ט"ס ורב ס"ל ט"ס וצ"ע:

ועיי' רשב"א שהרבה להקשו' על רש"י ועיי' פ"י שמתרץ דלרב אין הטע' במתני' משו' ירא' מקריבין אלא משו' השני נוח לי אבל ירא' ליכא בלוקח ממנו וזהו תי' ש"ס בב"ב הא אמר רב היינו דלא דמי ולא שייך כלל בתלוי וזבין דהא אמר רב אבל בשטר קנה וע"כ הטע' דס"ל דל"ש אונס אצל לוקח רק משו' השני נוח לי וסגי בשטר אבל שמואל ס"ל דשייך גם בלוקח אונס ולכן בעי אחריו' דווקא אלו דבריו ז"ל ובעיקר הדבר דרש"י רק לרב מפרש משו' השני נוח לי כ' ג"כ המהרש"א אלא דצל"ע מה מייתי סייעתא לשמואל מבריי' הא באשה לגבי בעל בוודאי ליכא טעמא לכ"ע רק משו' נ"ר עשיתי לבעלי ולא משו' שזה נוח לי כמ"ש רשב"א וא"כ לא דמי' דרב להא דבריי' וצל"ע:

דף נ"ט ע"א. וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' עיי' פמ"ג בפתיחה לסי' קל"ה שמסופק בבעל מום דפסול לעבודה אי אית בי' משו' וקדשתו כיון דכתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב כמ"ש המג"א בקטן דליכא עשה דוקדשתו והניח בצ"ע. ונ"ל דיש לחלק בין קטן לבע"מ דבע"מ עכ"פ איכא בנשיא' כפים ופדיון משא"כ בקטן בקטנותו לית בי' שום ענין מכהן כלל חוץ דמצוה להפרישו מטומא' וזה על גדולי' ולא עליו כנ"ל:

מפני דרכי שלום דאוריי' הוא נתקשה במהרש"א דהי' יוכל לתרץ דאוריי' בדשווי' ומדרבנן אפי' אינם שווי' (כ"ז ביתר ביאור בתשו' או"ח סי' ט"ו בד"ה ואיידו דאיירי עיי"ש בתי' קו' מהרש"א. המגי'):

והנה בהגה' מרדכי דלר"ת יצק כהן א' מים ע"י והקשה לו תלמיד א' הא איתא בירושלמי כל המשתמש בכהונה מועל והשיב לו הא קיי"ל בזמן שאין בגדי' עלי' אין קדושתם עליה' והקשה לו א"כ בטלת כל קדושת כהונה בזה"ז ושחק והרבינו פטר השיב דיוכל למחול ע"כ ועיי' ט"ז סי' קכ"ח וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דגם הר"ת התכווין למ"ש רבינו פטר אלא דס"ל בזמן שבגדי' עלי' ולחם אלקי' הם מקריבי' א"א להם למחול ע"כ כי כבוד ד' הוא אבל בזה"ז שאינם משרתי ד' רק מצוה לכבדם וכבוד דדהו הוא יכולי' למחול ותשוב' הר"ת ושל רבינו פטר עולי' בקנה א' אלו דבריו זצ"ל ומה מאוד מתקו וש"י. דף ס' ע"א. א"ל אין כותבי' ומ"ט לפי שאין כותבי' כו' הרי"ף פסק דכותבי' מגלה להתלמד וכ' הרא"ש דס"ל הלכה כר"י דמגלה ניתנה וא"א לומר כיון דאידבק דהא קיי"ל חומש כותב וב"י הקשה הא רבה בעצמו ס"ל כותבי' חומש ומגלה אין כותבי'. ויפה תי' בס' קרבן נתנאל דוודאי אי חתומה ניתנה דכתיב לקוח את ספר