כתב סופר גיטין חלק ב כה

גט משני ומיושב הטור ומדוקדק בלשונו ובסידור דבריו ויגעתי מצאתי בעזה"י:

ז) והנה המחבר העתיק לשון הרמב"ם קדשה בגזל ובחמס ובגניבה לא נשמר לכתוב בכסף דאזיל בשיט' הרמב"ם דיאוש ל"ק אפי' מדרבנן הוי שפיר קדושי תורה ואפי' קדשה בחפץ ולכן כ' ג"כ בחמס דבחפץ איירי ועיי':

וע"פ האמור מצאנו מקום ישוב להגהו' רמ"א שכ' קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודש' מדרבנן וקשו טובא בהגה זו אי רוצה לומר כשיט' הרא"ש הול"ל וי"א דחולק על דין דמחבר ואי מסכי' לדינא של מחבר א"א שיהי' דרבנן הא קני' ביאוש וש"ר ונדחקו לאוקמי הגה' זו באופני' שוני' ולאו בכל גווני איירי. אבל לפמ"ש י"ל על דרך נכון הנה הגה' זו אזלא ע"כ אי יאוש קונה מדרבנן ולפמ"ש ליתא לדינו של מחבר כיון דקני' מדרבנן ממילא לא הוי ש"ר דאוריי' וכ"ע מודי' בזה אלא רמב"ם ודעימי' ס"ל יאוש ל"ק כלל ולפי דכ' רמ"א דקני' ביאוש לבד ש"מ דאזיל אי יאוש קונה מדרבנן לפ"ז ממילא ליתא לדינא של המחבר והוי לי' לומר וי"א דקונה מדרבנן. ולכן נ"ל דאפשר לשניהם לדין של המחבר ולשל רמ"א דהנה כבר התעורר מג"ש בקדושי' ובפ"י בגיטין דתקנתא דחכמי' לא הוי רק בליתא בעינא אלא הרא"ש ב"ק ס"ל גם באיתא תיקנו משום לא פלוג וכ' מג"ש גם אי נימא דוקא בליתא תיקנו מ"מ איכא מקו' לדינו של הרא"ש כאן שכבר נאבד ממנו ושוב מצאו' כבר הקנו לו ושוב לא נפיק מרשותו ושוב קידש בו ואמר מעתה דאיתא לתרתי לדינא של מחבר ורמ"א דמחבר נקיט קדשה בגזל מקודש' מדאוריי' היינו כ"ז שהגזל בעין לא קני' ביאוש מדרבנן ודלא כרא"ש וכיון דלא קנה ממילא הוי קדושי תורה ביאוש וש"ר אבל אי הי' ליתא בעינא פע' ומצאו אי קני' מדרבנן וליכא ממילא רק קדושי דרבנן מזה לא איירי המחבר ובא רמ"א בשם הרי"ו דאם קדשה בגזל אחר יאוש לבד היינו היכא דהדין דלא קני' רק ביאוש לבד וזהו בכבר אבד דקני' ביאוש מדרבנן וממילא ל"מ קני' אח"כ ש"ר מדאוריי' כמ"ש וליכא רק אותו קנין של דברי' וכגון שנתיאש אחר שאבד באופן כזה אינה מקודש' רק מדרבנן ודינו של המחבר שריר וקיי' דאיירי מסתמא דלא נאבד ורמ"א לא בא להשמיענו דין היכי יאוש קנה רק שאמר אם כן הוא שקנה רק ביאוש אז לענין קדושין הדין כך ואין בזה דוחק וסרו כל התלונו' וקושיא שעל רמ"א בעזרת לאל גומר עלי:

ח) אחר שכינו לשיטו' הראשוני' ופוסקי' אוסיף משלי ראי' לשיט' רמב"ם ודעימי' ומנא אמינא לה מהא דאמר רב בקדושי' נ"ב ש"מ קדשה בגזל ואפי' שלה אינה מקודש' ונתקשה תוס' על פשיטא דקוד' יאוש אינה מקודש' והא רב אמר ש"מ קדשה בגזל ואפי' בשלה משמע גם בשל אחרי' צריכא לאשמועי' וכ' דה"א לחומרא מקודש' ובריטב"א מסביר בטוב דה"א משו' חומר א"א נחוש לדר"ש דסתם גזילה י"ב קמ"ל דל"ח וצ"ב כיון דקיי"ל ס"ג ל"י בעלי' הוא והא וודאי לא קמ"ל רב דל"ש לקדושי' אלא בכ"מ אי הלכה כר"ש או כרבנן אלא דה"א הגם דקיי"ל כרבנן מ"מ לענין קדושין נחמיר דלמא איאש קמ"ל והא כיון דקיי"ל ס"ג ל"י בעלי' הוא וצריך להחזיר עד דידענו דאיאש ואי יאוש רק מדרבנן קונה משו' תקה"ש א"כ בכה"ג עד דלא שמענו דאיאש לא תיקנו מידי דהא קיי"ל סתם ל"י בעלי' וא"כ איך נחוש בקדושי' לחומרא דלמא קמי שמי' גלי' דאיאש ולר"ש ל"א סתמא לא איאש גם אי קמי שמי' גלי' דאיאש מ"מ אנן דאצריכי' להחזיר ממילא לא תיקנו רבנן ומהיכי תיתי להחמיר בקדושין ואין מנוס רק לומר דרב דס"ל דיאוש קנה מדאוריי' קנה ושפיר איכא מקו' לחוש להחמיר דלמא איאש וקנה מדאוריי' ובשלו קידש אלא דקשה לפ"ז רבה דאמר ב"ק יאוש אמרו רבנן דקני' ולא ידענא אי דאוריי' אי דרבנן וכ' הרשב"א ממי שמע דאמרו דקנה מרב רבו ולא ידע אי דאוריי' ולמ"ש מוכח מדקמ"ל דל"ח להחמיר בקדושי' ש"מ דהי' מקו' לחוש הרי מוכח דס"ל יאוש קני' מדאוריי' ואיך מספקא לרב וצ"ע אלא מוכח כשיט' הרמב"ם ודכוותי' ס"ל דגם בלא קנין מקודש' דאוריי' ע"י יאוש וש"ר וא"ש דרב ולא מוכח מזה מידי אי קני' יאוש מדאוריי' וזו ראי' עצומה לשיטה זו:

וחל עלינו חוב' ישוב קושי' זו לרא"ש נ"ל הא דס"ל לרא"ש בפשיטו' דבעי שיתן משלו ולא קנה אותה רק בנותן משלו דווקא נ"ל טעמו של הרא"ש כיון דנפקא לן דאפשר לקנו' אשה בכסף מקיח' משדה עפרון שאמר אברה' נתתי כסף השדה ואברה' בוודאי משלו נתן ולא הי' בידו כסף גזול וגנוב ומנ"ל למילף שם דיש בכח לקנו' אשה במה שאינו שלו ובעי' דומי' דמצינו כנ"ל ועיי':

והנה בקדושין ג' ע"ב אמר רב מנ"ל דכ"ק של אבי' ומתקדשה בכס' מויצאה חנם אין כסף לאדון זה אבל יש כסף קדושי' לאב ועיי' פ"י דרב פליג על בריי' דיליף מקיח' קיח' ולפ"ז לרב לשיטתו דנפקא מאין כסף אבל יש כסף לא מצינו דאיירי דמקדשה המקדש בשלו אלא יש כסף לאב והאב קונה ביאוש וש"ר ושלו הוא וי"ל אפי' באינו של מקדש מקודש' והא"ש דל"מ מרב דס"ל יאוש דאוריי' די"ל ביאוש וש"ר הגם דל"ק למקדש מ"מ לדידי' א"צ שיהי' שלו אבל לפי דקיי"ל בוודאי כבריי' דילפי' קיח' קיח' בעי דווקא דומי' וצריך של המקדש שפיר פסק הרא"ש דאינה מקודש' ע"י יאוש וש"ר וא"ש עיי' היטיב:

ובמאי דכתיבנא יש אתנו לפרש שיחתו של ר"י בקדושי' דאמר מי אמר רב כוותי' ונדחקו בכוונתו הא באמת אמר כוותי'. ונ"ל עפמ"ש דר"י אמר שני' אין יכולי' להקדיש כ' ריטב"א ג"כ דכוונתו דלא נימא משו' חומרא דהקדש נחמיר כר"ש ס"ג יאוש בעלי' הוא. והנה בהקדש א"ש לכ"ע גם אם יאוש ל"ק וגם הוא עצמו ל"ק מ"מ ההקדש קונה ע"י יאוש וש"ר או שה"ש ור"ז אמר לר"י דרב אמר כעין דבריו דקדשה בגט דאחרי' אינה מקוד' וקמ"ל ג"כ רבותא כמו דאשמועי' הוא דל"ח לדר"ש אלא דר"י אמר בקדושי' ע"א כעורה זו ששנה רבי דילפי' קדושי כס' מקיח' קיח' לפ"ז בקדושין אינה מקודש' מדאוריי' גם ביאוש וש"ר ממילא גם אי ליכא רבותא דל"ח לדר"ש דגם אי יאוש קנה מדרבנן מ"מ אין כאן בית מיחוש כמ"ש אלא דרב לשיטתו דס"ל מאין כסף שפיר הוי ק"ד קמ"ל רבותא והיינו דאמר דספרת לי' דאמר רב כעין שאמרתי אמר מי אמר רב כוותי הוא לשיטתו אזיל דס"ל דאיכא קדושי' דאוריי' או משו' יאוש וש"ר או דס"ל יאוש קונה מדאוריי' ושני' לדידי לא ס"ל ומי אמר כוותי דאמרי רבותא בהקדש שפיר אמרתי אבל בקדושי' ליכא רבותא לדידי ולדינא גם ידענו שנתיאש ליכא קדושי' דאוריי' וא"ש וזה פלפלא טבא חריפתא דאמרו רבנן מחלי' לשבח:

ע"ב. לא הי' סיקריקון ביהוד' בהרוגי מלחמה כו' עיי' רשב"א מפני שהי' הכל הפקר הם ונכסי' והי' מתיאשי' לשוב לנכסי' לכן גמר ומקנה ועיי' ב"י ח"מ סי' ר"ה שכ' דבאונס מיתה ג"כ י"ל לא גמר ומקני בלא דמי דיסורי' קשי' ממיתה כדאמרו אלמלא נגדו' לחנני' מישאל ועזרי' כו' והא דמתני' משו' דלא בא אלא על עסקי נפשו' והוא פודה נפשו משחת ע"י ממונו גמר ומקני וכאלו יהיב דמי משא"כ כשבא על עסקי ממון ושדה ומתרה בו במיתה כל שלא יהיב דמי לא גמר ומקני עיי"ש וחילוק נכון הוא מאוד. אלא שבמרדכי מפורש כ' דבאונס מיתה גמר ומקנה ובמל"מ פ"ה ממכירה הקשה מש"ס דשב' דאמר ראב"י מכאן מודע' רבה לאורייתא הא אונס מיתה הוי וגמר ומקנה והניח בצ"ע עיי"ש. ונלפע"ד ליישב דהא דאמרי' ל"ג ומקנה הגם דדברי' שבלב לא הוי דברי' צ"ל דאומדנא דמוכח כיון שאונסו ולא יהיב דמי ל"ג ומקנה וי"ל דבאונס מיתה לאו אומדנא דמוכח הוא אולי כיון שמאנסו במיתה גמר ומקנה הגם שאפשר בכל זאת ל"ג ומקנה ואין בלבו להקנותו מ"מ לו יהי' שכן הוא בלבו כיון שאינו מוכח לכל שוב הוי דברי' שבלב ולא הוי דברים לבטל הנתינה זו היא דעתו של מרדכי לדעתי. והא"ש כ"ז בדבר שבין אדם לחבירו דתלי' הכל בעשי' ובאמיר' פיו אמרי' דברי' שבלב לא הוי דברי' חוץ במוכח שבלבו ובלב כל אדם אבל בדברי' שבין אדם למקום עיקר מה שבלבו של אדם ורחמנא לבא בעי ומעשה ואמיר' פיו טפל לו לכן גם באונס מיתה אם אין לבו נכון עמו לאו שמו קבלה וקרא צווח ויפתוהו בפיה' ובלשונם יכזבו לו והא"ש דאמר מכאן מודע' רבא לאורייתא דיודעי' בעצמם שלא הי' לבם נכון עמו לקבל ברצון גם שהי' אונס מיתה ל"מ מידי ואפי' במקדש מבואר בש"ס שבועו' פ"ב דמהני בלב כ"ש שבקבלת התורה שעמדו לפניו ית"ש לקבל התורה שיכולי' לטעון הלא אתה ידעת כי לא הי' פינו ולבינו שוה ולאו קבלה בלב הי' כנלפע"ד והוא ישוב נכון ועיי':

ובדרוש אגדה אמרתי הא דאמרו ז"ל בש"ס נדרי' דשאלו לנביאי' כו' ולא פרשוהו על מה אבדה הארץ עד שבא הקב"ה ואמר על אשר לא שמעו בקולי היינו עזבו תורתי כו' אלא שלא ברכו בתורה תחלה וכ' הר"ן שהי' עושי' באונס ולא ברכו כמברך ברכ' הנהני' וצ"ב איך לא ידעו כי פשעו בג"ע ע"ז שפ"ד. ונרא' כי הי' קשה להם למה שפך הקב"ה חמסו על עצי' ואבני' ולא פגע בנפשו' להענישם על כל אלה. אלא דבאמת לא הי' ראוי' לעונש שיוכלו לטעון אנוסי' היינו בשע' קבלת התורה ומ"מ גלו מן הארץ כיון שלא ניתן להם רק בתנאי שיקיימו התורה ומצות כדכתיב ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקי' כו' וכ"כ רשב"א בתשובה וזהו שאמרו ז"ל שלא ידעו לפרש על מה אבדה הארץ דייקא שממה וחריבה מאין עובר ולא נענשו בגופ' ולא פרשוהו עד שבא הקב"ה ואמר על שלא ברכו בתורה תחלה היינו בתחלה כשקבלו התורה לא ברכו בתורה שהי' אנוסי' בדבר לכן אין בדין שיענשו בגופם רק להאביד מהם הארץ בעבור שלא שמרו התנאי' שהותנה עמהם כנ"ל וק"ל:

והנה בשב' שם הדר קבלוהו בימי אחשורוש דכתב קימו וקבלו קימו עתה מה שקבלו כבר ובתוס' שם ובפ"ק דמגלה הקשה על שמואל דאמר דידי עדיפא מכולהו דאסתר ברוה"ק נאמר' מדכתיב קימו וקבלו קימו מלמעלה מה שקבלו למטה הא דריש לי' בשב' להדר קבלוהו. ונ"ל ע"פ מה שהקשו הא הדר קבלוהו בערבות מואב ותי' כיון שהי' מוכני' לכנוס לארץ ואם יקבלוהו לא יכנוסו הי' אנוסי' בדבר ולא דמי למניע' ריווח כיון שהי' מוחזק לנו מאבותינו הוא כמי שמאנסי' אותו ליקח את שלו ע"כ. ואומר לפ"ז שמואל לטעמי' דס"ל בב"ב א"י ראוי' לנו מאבותינו א"כ לא הי' אטסי' בערבות מואב ליקח שלהם רק ממע' הריווח והי' קבלה בערבות מואב קבלה וכונה כמקבל ברצון ולכן שמואל שפיר דריש קימו למעלה כו' כנ"ל וק"ל:

אמר ר"י מה דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד כ' תוס' דבברכו' מפרש לי' בדברי תורה שמפחד שלא ישכח וכ"כ רש"י בברכו' והכא נמי מייתי שבטחו על שלותם לבייש בר קמצא ועיי' מהרש"א. ולדידי נרא' דאשרי אדם מפחד תמיד בדברי תורה שמפחד שלא יבוא לידי עבירה