כתב סופר גיטין חלק ב יד

נאמן אלא דחולק על רש"י דלאו מטעם מגו הוא ככל מגו דעלמא הואיל ואמר הכי נאמן או שיוכל לעשות כמו שאומר כגון גרשתי אשתי שנאמן משו' שבידו לגרשה אלא דנאמן על מעשה שבידו לעשות משו' שעל מעשה זה שאומר הוא בעלי' כיון שבידו הוא ומעיד על שלו הייני על מעשה שהוא בעליו עליו אבל זולת זה הגם שחפץ תח"י אינו נאמן ואפי' הוא שלו ממש כן י"ל ויש ראי' לזה מש"ס יבמות דמביא הרא"ש עצמו דבשל חבירו נאמן הואיל ובידו להפריש והא שם אין הכרי תח"י אלא שבידו לעשות ואיך יחשב בעלי' וע"כ משו' דהמעשה בידו הגם דליכא מיגו להפסי' ולהפריש משלו מ"מ על מעשה הפרשו שבידו מקרי בעלי' ונאמן. והא"ש מה דצ"ל לרא"ש מדקאמר ש"ס שם אי בשלו הואיל ובידו להפריש מה פ"ל הואיל ובידו הא על שלו נאמן בלא"ה וע"כ דאפי' החפץ שלו אינו נאמן רק כשהמעשה בידו כנ"ל ועיין:

אלא דממ"ש הרא"ש דכן מוכח מס"ת ביד מי דאם הי' הסופר הי' נאמן והא שם אינו בידו כלל לעשות המעשה ולאביי דצריך בידו איך יאומן לאביי מזה מוכרח דטעמא דרא"ש משו' שהחפץ שמעיד עליו תח"י וכדס"ל לש"ך בכוונתו וקשי' כל הנ"ל וצ"ע:

והיותר צ"ע דא"כ מה הוכיח מכה"ג ביוה"כ הא שם עדיין תח"י ולא יצא מידו אלא שאין בידו לפגל עוד והוא קושי' חמורה:

ומ"מ נ"ל שהאמת כמ"ש בכוונת הרא"ש והא דס"ת י"ל עפמ"ש הרשב"א לדחות דברי ר"ח די"ל דר"א כאביי ס"ל ומקרי בידו לגרר האזכרות ולכותבן שלא לשמה והרא"ש ע"כ ל"ל מד"כ דכן משמע מרב אמר ונ"ל דרא"ש לא חולק על הרשב"א אלא במה דס"ל דמקרי בידו ממש ואיכא מגו דהי' מגרר וכותב כן כי האי ליכא מגו לעבור עבירות הרבה למחוק שמות ולטרוח כ"כ לכתבן מחדש בוודאי לאו מגו הוא אבל ע"מ עכ"פ בידו לעשות כן כשירצה והוא בעלי' על מעשה זה ומביא רא"ש ראי' מר"א בס"ת דלא בעי מגו אלא כל שבידו לעשות הוי כבעלי' וזה שייך גם בס"ת כנ"ל נכון מאוד:

ולפ"ז בס"ת שאמר הסופר גווילין שבו לא עבדתי לשמה גם כשהוא בידו אינו נאמן אפי' להרא"ש דהא בשעת הגדה אין בידו כלל לפוסלו כמו שאמר והא דכ' הרא"ש אח"כ דשאלו ס"ת ביד מי להודיעו הגם שאינו בידו מ"מ נאמן משו' מתוך שמפסיד לעצמו ולדברינו גם כשהוא בידו עדיין אינו נאמן רק משו' מתוך שמפסיד לעצמו דאין בידו לעשות המעשה צ"ל מ"מ רבותא איכא דאפי' אינו בידו כלל מ"מ נאמן משו' מתוך וכצ"ל לרשב"א דדחה דברי ר"ח משו' שבידו לגרר ומכל מקו' כ' דלברר הדבר שאלו ר' אבוהו ביד מי אפי' אינו בידו נאמן וקשה כהנ"ל הא גם כשישנו תח"י לא מקרי בידו וצ"ל מ"מ לברר יותר אפי' אינו בידו כלל שואלו ביד מי וכהנ"ל ועיי':

דף נ"ה ע"א. ועל קטנה בת ישראל שנשא' לכהן שאוכלת בתרומה כ' רש"י בתרומה דרבנן והיינו למ"ד אין כח ביד חכמי' לעקור דמה"ת כמ"ש תוס' מש"ס יבמות צ' ע"א ונתקשה במהרמשי"ף למ"ד יש כח בי"ח לעקור דמה"ת דקטנה אוכלת בתרומה דאוריי' למה חרש בפקח' אינה מאכיל משו' גזיר' שיאכיל תרומה דאוריי' למה לא תאכל בדאוריי' כמו בקטנה ונדחק דבגדולה לא רצו לעקור ודוחק מ"ש. ועוד לפמ"ש תוס' בתירץ ג' דש"ס ביבמו' מוקי בתרומה דרבנן משו' שאוכלת בגדלותה אבל למ"ד יש כח ביד"ח אוכלת בדאוריי' א"כ תיקשו חרשת בפקח' נמי לכן נ"ל לחלק דווקא בקטנה דאיכא נשואי דאוריי' שקבל אבי' קדושין לכן גם בקדושי' דרבנן אמרו שתאכל בדאוריי' וחזקו קדושין דדהו כמו קדושי' דאוריי' של קטנה אם יש כח בידם לתקן כן ויש להסביר יותר כיון שיש לחוש שתאכל בתרומה דאוריי' הגם שחשש רחוק הוא כמ"ש תוס' כאן דל"ג בקטנה ובתוס' יבמו' כ' משו' חינה ל"ג בקטנה ולכן טוב להם יותר להתיר' גם בדאוריי' כדי שלא תאכל באיסור כשיש בידם כח לעקור דמה"ת והשוו אותה כקדושי' דאוריי' שקבל אבי' קדושי' אבל בחרש בפקח' דליכא קדושי' דידהו כדאוריי' בשום אופן לא רצו לעשו' קדושין דידהו כדאוריי' וכיון שיש לחוש כשתאכל בדרבנן תאכל בדאוריי' אמרו ביותר שלא תאכל בתרומ' כלל כנ"ל נכון וק"ל:

והנה הקשה מהרמשי"ף למ"ד אב"ד מצווי' להפרישו לתי' קמא של תוס' קשה פשיטא שמניחי' לה לאכול ואפי' חזיר מניחי' לה לאכול ונ"ל דה"א כיון דתיקנו רבנן קדושין לקטנה וכשתנשא לכהן ע"י תקנתם ה"א דהוי כמאכל בידי' שגורמי' ע"י תקנתא דדהו שאוכלת גבי בעלה תרומה וראוי' לאמור לה שלא תאכל תרומה ולמונע' מלאכול קמ"ל דאוכלת כנ"ל וק"ל:

עוד הקשה במהרמשי' על תי' תוס' דל"ג שתאכל בתרומה דאוריי' דאפי' תאכל קטנה היא הא או ב"ד מצ"ל דאוריי' הוא ולתי' דמאכיל בידי' י"ל כיון דגדול הוא ל"ח שיאכילה בידי' אבל למ"ד ב"ד מ"ל קשי' ונדחק כיון דקטנה הוא ל"ח כ"כ ודוחק ונ"ל דאין בזה משו' בדמ"ל דווקא כשאינו רואי' שעושה איסור צריכי' להפרישו אבל כאן שאוכלת בתרומה דרבנן ומשו' גזיר' שמא אוכל' בדאוריי' א"א צריכי' להרחיק' כדי שלא תבוא לאכול כיון שהיא אין עושי' איסור רק עלינו להפריש כ"ז שרואי' שאוכלת אבל לעשו' הרחק' מנ"ל כנ"ל ולתי' ג' של תוס' עיי' מהרש"ל דל"ש שתשאר בקדושי דרבנן ועיי':

שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן או"נ הוא עיי' מהרש"א שכ' דתי' שמא יאכל חרש כו' קאי למ"ד ב"ד מ"ל והא דלא מתרץ דחיישי' בפקח בחרשת שתאכל דכיון דגדול הוא יהי' עומד ומזהיר אותה. ולילי דבריו הי' נ"ל דשקלא וטרי' אזיל לכ"ע בין למ"ד מצוי' או אין מצוי' להפרישו ע"פ מה שכתבתי בסמוך דל"ש בגזירה שתאכל שב"ד א"ל דאין אנו לגזור שמא תאכל דעלי דידה ליכא איסור וכשנרא' אותה אוכלת בפרישה וא"א אחראי' לגזור שמא תאכל ולכן לא יוכל לומר שמא תאכל חרשת בפקח תרומה דאוריי' דמאכיל בוודאי לא כיון דגדול הוא ושתאכל בעצמה למ"ד מ"ל אין אני אחראי' להרחיק' שמא תאכל וסגי להפריש' כשתאכל בדאוריי' ולכן מתרץ שמא יאכל חרש בחרשת היינו שיאכל בידים כיון דחרש הוא לא יבחין בין דאוריי' לדרבנן ויאכל וא"ש לשון שמא יאכל היינו בידיים וע"ז מקשה וליכול הא קטן או"נ הוא היינו גם כשמאכיל בידים לוי יהי' שהוא בעצמו אוכל אינו אלא קטן או"נ ולמ"ד אין בדמ"ל אין עלינו להפרישו ואפי' אי בדמ"ל כ"ז כשאני רואי' כשמאכיל אותה או אוכל בעצמו אבל לגזור שמא יאכל אותה אין עלינו להפריש ולעשו' הרחק' וכיון דחרש הוא כקטן ובכלל קטן או"נ הוא והא"ש דלא אסיי' ואין ב"ד מ"ל והא פלוגתא הוא והול"ל והא מ"ד דאין ב"ד מ"ל ולמ"ש א"ש דלכ"ע מקשה וא"ש הכל ועיי':

וליכול קטן או"נ הוא הקשה רשב"א על רש"י דכ' במתני' בתרומה דרבנן נראה דס"ל דמתני' אפי' להאכילה בידיים ואחרי' מאכילה לה ולכן כ' תרומה דרבנן אפי' למ"ד אין ב"ד מ"ל אלא דהקשה מדמקשה הא קטן או"נ הוא הא מתני' במאכיל והול"ל מ"ש חרש בחרש' ג"כ בתרומה דרבנן תאכל. ובאמת לתי' תוס' דמאכיל בודאי ג"כ קשה כהנ"ל דמקשה קטן או"נ הוא הא חיישי' לאכל בתרומה דאורייתא כמו שמאכיל דרבנן ולפמ"ש בסמוך א"ש דחרש שיאכל קטן או"נ הוא ואין מצ"ל שלא יאכל:

ועוד נ"ל דבחרש למ"ד אב"ד מ"ל מותר ג"כ בהאכיל בידיי'. הנה בתה"ד סי' העלה דבקטן ליכא איסור כלל דאי איכא איסור למה אין ב"ד מ"ל כמו בגדול וע"כ דליכא איסור בקטן אפי' איסור ב"ד והא דאסור למספי לא משים שלא להרגילו באיסורי' כשיגדל. ולפ"ז בחרש דל"ש שלא להרגילו דלעולם ישאר בחרשותו ול"ש דיתפקח מותר. אלא או בדמ"ל שאין הטע' משום שלא יורגל אלא משום שיש איסור בקטן ולכן מ"ל ה"ה בחרש דמ"ש וכן נראה מתה"ד דהוכיח מדקיי"ל אין ב"ד מ"ל ש"מ דליכא איסור בקטן עצמו. והנה למ"ד ב"ד מ"ל ס"ל דאיכא איסור קלילא בקטן וצריך תשובה כשיגדל עיי' מג"א הלכ' שבת סי' שמ"א והא"ש דמקשה קטן או"נ הוא היינו דסוף כ"ס ליכא יותר רק קטן או"נ ולמ"ד דאין מצ"ל שוב גם להאכיל מותר בחרש דל"ש שלא ירגיל באיסורי' כמ"ש, ומיושב קושי' רשב"א על רש"י דמתני' בקטנה כ' רש"י בתרומה דרבנן אבל דאורייתא אסור להאכיל אפי' למ"ד אין בדמ"ל. אבל בחרש' אי אין בדמ"ל מותר ג"כ לספו' בידיים ומקשה ש"ס שפיר כנ"ל:

ויש לי' ראי' למ"ש מש"ס יבמות ק"ד ע"ב דמקשה משני אחי' ומת בעל פקח' מה יעשה בעל חרשת והא קטן או"נ הוא ומתרץ משו' דידי' וצ"ע הא אין לך ספו בידי' יותר מזה שהוא כאיש עם אשתו ודוחק שזה תי' ש"ס משום דידי' ודקארו לי' מה קארו לי' להקשו'. ולפמ"ש א"ש דאי אין ב"ד מ"ל גם ספו לי' מותר בחרשת והקשה שפיר דע"כ בדע"ל וגם בחרש' מחויב להפריש וכ"ש שלא לספות בידים וא"ש עיי' כי נכון הוא:

בעה"י מה שחנני הי"ת בסוגי' דיאוש ומהב"ע עם המסתעף גיטין נ"ה ע"א שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף כת"ר לפ"ק פ"ב יע"א:

מתני' ועל מריש הגזול שבנאו בביר' כו' עיי' רמב"ן במלחמו' בב"ק קי"ד כ' דתקנתא זו אתי' כהלכ' דסתם גזילה לאו יאוש בעלי' היא דלר"ש ל"צ לתקנה זו עיי"ש וצ"ב א"כ לרבה דס"ל דאפי' שמענו דאיאש ל"מ איך מפרש מתני' דהכא אי כר"י דד"ת מכפרי היינו לאחר יאוש הא לדידי' אפי שמענו דאיאש ל"ה יאוש וע"כ צ"ל דמפרש כעולא:

ואוקמי רבנן ברשותי' כדמסיק לעולא ולפי דס"ל לתוס' דוקא לאחר יאוש אוקמי ברשותו כיון דמדאוריי' הקדש הוא ביאוש וש"ר או שה"ש אבל קודם יאוש לא תיקנו כלל ומשו"ה הקשה על ר"ת מדאיבעי' לרבא מאימת העמידו' וא"כ קשי' לרבה הא לאחר יאוש בגזל כלפני יאוש. ולרמב"ן ניחא דכ' בחי' כאן תי' על ר"ת דאוקמי ברשותי' גם קוד' יאוש אבל לתוס' קשי'. ונ"ל דרבה מפרש מתני' כעולא שלא יהא כהני' עצבי' אמרו שיכפר היינו שלא יביא קרבן אחר כדפי' רש"י דתחלה ס"ל לרבא כן לעולא דלא אוקמי ברשותו כלל רק אמרו שלא יביא אחר' מפני כהני' עצבי' ויש כח ביד' לומר כן. אלא לבסו' מכח קושי' רבא הוצרך לחדש אוקמי ברשותו ומכפר באמת כמ"ש תוס' לקמן אבל רבה ס"ל יאוש קונה ול"ל מהב"ע ובריי' דקאי על מתני' דגנב וטבח והא מהני יאוש לרבה