כתב סופר גיטין חלק ב יג

להפסיד לחבירו וכ"ש להביא קדשי' לידי פסול ולכן הקדים דנאמן דלא נחשדו ישראל בכך וליכא רק משום ממון בעלי' ימהני בידו אבל כשיצא מתח"י לא מקרי עוד בעלי' וחתר ברשות בעלי' של חפץ ולאו כל כמיני' לאסור להפסיד ממונם. והא"ש דכ' דשור' הדין אינו נאמן אבל ראוי' להחמיר כיון שכל טעמא דאינו נאמן דאין צריכי' להאמין להפסיד שלהם. מ"מ ראוי' לחוש לאיסור ולא ליתן עיניו בממון כדי לצאת י"ש ומצאנו כה"ג בממון גופא בברי ושמא שישלם לצאת י"ש וכה"ג טובא בספיקא דממונא ולכן לא כ' כאן דאינו נאמן דטהרות בחזקתו וכן קדשי' דע"א נאמן להוציא מחזק' אלא משו' דממון בעלי' הוא א"נ להפסידו ולא שייך אוקמי בחזקתן אבל לקמן בהלכ' מו"מ דאיירי באשכח ול"א לי' דאיכא הוכחה דמשקר כ' הרמב"ם שפיר דאוקמי קדשי' וטהרות אחזקתן ואפי' להחמיר אינו צריך כן כראה לי נכון וברור ועיין היטיב בכ"ז:

ועיין לשון הרמב"ם בהלכ' מו"מ שכתב אם פגע בו ול"א לו כלום כו' צ"ע לשון ולא כלום מה הי' חסר אם הי' כתב ולא אמר לו ובאמת כן הוא לשון רבא ול"א לי' ולא מידי וגם לשון רבא צ"ב מאי דדייק כ"כ ול"א לי' ולא מידי. נ"ל עפמ"ש ראשוני' דבשלמא מסרו ליד ל"צ לומר רק בדאשכחי' בפ"ר ועלי' דידי' רמי' לומר לבעלי' מה נעשה בו. וה"א דווקא כשפגע בו ודיבר עמו מעסק שהי' עמו בקדשי' וטהרות ול"א לי' אז איכא הוכח' דמשקר עתה אבל כשלא דיבר עמו כלום מענין זה ה"א דליכא הוכחה דלמא שכח לשעתו ולא זכר עוד מעסקו עמו קמ"ל רבא אפי' אשכחי' בפ"ר ול"א לי' ולא מידי שלא דיבר עמו כלום מזה והדר אשכחי' ואמר לי' גם בזה אינו נאמן וא"ש לשון רבא והיא היא כוונת הרמב"ם שדייק לכתוב ולא אמר לי' ולא כלום כהנ"ל כנ"ל:

ד) והצ"ע על הטור וביותר על הש"ע סי' רפ"א דכ' לשון הרמב"ם בהלכ' תפילין דלאחר שהוציא הסופר מתח"י אינו נאמן והוא כאביי ובסי' קכ"ז פ' כרבא דהי' בידו מהני חוץ באשכחי' ול"א לי'. ואפשר לומר דס"ל דווקא נגד חזק' כשרות שהי' לטהרות או ליין דיש פוסקי' דס"ל דע"א נאמן נגד חזק'. ולר"ת דלא נאמן מ"מ פסקי' כרבא דהי' בידו שהי' פעם בעלי' עליו מהני וס"ל בשומר יין וכיוצא בו ליכא חזקה דמשמר היטיב וגם ר"ת ל"ל הך סברא ע"כ. אבל כבר כתבנו לעיל בס"ת גם הר"ת מודה דסתם סופר שהוא אומן ובאומנתו יחי' כותב לשמה והוא למוד בכך וחזק' זו אלימא מחזק' כשרות דיין ולכן ל"מ הי' בידו רק כשהוא בידו וס"ל דרבא ג"כ מודה דבעי בידו ממש ומשו' מגו. ועיין ש"ש שכ' דחזקה זו אלימא מחזקת כשרות ועפ"ז א"ש פסקי הש"ע דלא סתרו כנלפע"ד:

ה) הראב"ד בהשגות הלכ' משכב ומושב כתב דנ"ל דאם עושה בשכר נאמן כמו בס"ת שהאמינו משו' מתוך והכ"מ כ' דרמב"ם סמך עצמו עמ"ש בהלכ' תפילין. ולי נראה עוד דרמב"ם אפשר ל"ל דנאמן רק בס"ת ותפילי' עפמ"ש הט"ז דבמקו' דאיכא חזק' אינו נאמן משו' מתוך ודווקא בס"ת דליכא חזק' כשרות וכבר הסברנו לעיל דבס"ת רק משו' חזק' סופר אומן עשה בכשרות אתי' עלה ונגד זה מועיל מתוך שאומן אינו להפסיד שכרו כולו ולהכי מעיקרא נכנס לפעולה זו כדי להאמין נגד חזק' כנ"ל. והא"ש דמסיים הרמב"ם והרי הן בחזקתו לתת טעם דלכן אפי' עושה בשכר אינו נאמן ועיין:

ונ"ל עוד דראב"ד ג"כ ע"כ כעין זה ס"ל דצ"ב למה לא הזכיר הראב"ד כלום מזה בהלכ' פ"מ דאם עושה בשכר נאמן אפי' אמר ביום פלוני והוציא מתח"י וצ"ע. ונ"ל דס"ל ג"כ נגד חזק' כשרות אינו ולכן כל שאין בידו עכשיו אינו נאמן אפי' משו' מתוך. אלא בס"ת דליכא חזק' כשרות נאמן משו' מתוך. ולכן כ' בהלכ' פ"מ כלום אבל בהלכת משכב דאיירי שהוא בידו רק דפגע ול"א לי' כמו שבארנו לעיל. ובזה ס"ל לראב"ד נגד הוכח' זו דאשכחי' ול"א לי' מהני הוכח' דלא יפסיד לעצמו בשקר לצער לחברי'. ונגד חזק' כשרות הא הוא בידו. וא"ש טפי לפמ"ש כבר לעיל דכל דאיכא פסיד' אפי' מועט לא שייך הוכח' דאשכחי' ול"א לי' דמשו' דחס על פסידו לא רצה לומר בתחלה ולכן ס"ל דכשעושה בשכר נאמן ולכן כתב הראב"ד נראה לי ומייתי מס"ת לכאורה מה חידש הראב"ד בזה עד שכ' ונ"ל הא מבואר בש"ס ולפמ"ש א"ש די"ל ס"ת שאני דלא איירי באשכחי' ול"א לי' משא"כ כנגד הוכח' דאשכחי' לא מבואר דנאמן משו' מתוך כו' אבל מסברא נראה לו כמו דמועיל נגד סברא דסופר עושה לשמה כן מועיל נגד אשכחי' כמ"ש ולא כ' נ"ל כנ"ל נכון מאוד ועיין:

ו) המחבר בסי' קכ"ז סעי' ב' כתב במד"א בשעושה בחנם כו' או ששכרו מועט כו' אבל אם שכרו הרבה כו' נאמן אפי' אינו עתה בידו ול"א לי' בפ"ר. הנה לפי דס"ל למחבר כרבא דהי' בידו מהני נגד חזק' כשרות ל"צ למתוך שנאמן להפסיד שכרו רק נגד דל"א לי' בפ"ר מועיל מא שמפסיד לעצמו אבל היכא שלא הי' בידו לעולם ומעיד נגד החזק' דכשרות אפי' מפסיד לעצמו י"ל אינו נאמן והא"ש בזה דברי הט"ז שכ' דנגד חזק' אינו נאמן דבס"ת ליכא חזק' ונתקשו אחרוני' הא המחבר על יי"נ קאי דאית לי' חזק' כשרות והוא תמוהא. ולפמ"ש א"ש דמחבר איירי בהי' בידו דעי"ז נסתלק חזקת כשרות דנאמן בלא"ה לולי דאשכחי' ול"א לי' נגד זה מהני מתוך שמפסיד שלו כנ"ל נכון וברור. אלא דלפ"ז היכא דבעלי' מכחישי' לפי דפסק בש"ע דכל שהי' בידו אפי' מכחישי' נאמן ה"ה בזה י"ל דאפי' בעלי' מכחישין נאמן משו' מתוך ועיין ש"ך ס"ק כ"א דחולק על הב"י שפ' אפי' מכחישי'. אבל לפמ"ש הש"ך לעיל ס"ק ג' דבמכחישו ל"מ הי' בידו וא"כ הדר צריך מתוך נגד חזק' כשרות ולפמ"ש נגד חזק' כשרות ל"מ מתוך ולכן במכחישו אינו נאמן משו' מתוך כנ"ל ועיין:

ומ"ש בש"ע בשכר מועט אינו נאמן זה דלא כמ"ש לעיל בשיטת רי"ף ורמב"ם דנגד הוכח' דאשכחי' ול"א לי' אפי' בהפסד מועט אסתלקא ההוכחה דלא רצה תחלה להפסיד לנפשו אפי' דבר מועט ולפמ"ש דהמחבר קאי רק נגד אשכחי' ול"א לי' ומ"ע ס"ל דווקא בהפסד מרובה ע"כ דל"ל כהנ"ל וכן ס"ל לראשוני' בסוגי' ואני ליישב הרי"ף ורמב"ם באתי ועיין:

ודע מ"ש הט"ז דבמקו' חזק' ל"מ מתוך שנאמן כו' והוא העלה כן מכח קושיתו מקדושין לפמ"ש הש"ך לחלק בין מכחישו לשותק או אומר אינו מאמינך בלא"ה ל"ק דהא שם הבעל עומד ומכחיש ועוד בלא"ה ל"ק דשאני דבר שבערוה דצריך עדות ברורה ואפי' שתיקה כהודאה ורגלים לדבר ל"מ רק ע"פ שני עדים יקום דבר שבערוה. וכמו בממון כתבו ראשוני' בפשיטות דלא אמרינן מתוך שנאמן על שלו כן בדבר שבערוה והוא פשוט:

וי"ל ע"ד פלפול דבהא פליגו ולשיטתייהו אזלו דאביי מוקי הברייתא בבידו דבעי דווקא עוד בידו דאי סגי בהי' בידו רק משו' דל"א לי' א"כ יאומן מתוך שמפסיד שלו ודחיק לי' לאוקמי בריי' בעושה בחנם וע"כ דבעי בידו ובמקו' חזק' ל"מ מתוך דכן מוכח מקדושין כמ"ש ט"ז וכ"ז לאביי לשיטתו דס"ל דבר שבערוה שוה לכל איסור אבל רבא לשיטתו לא מוכח מקדושין מידי י"ל אפי' במקו' חזק' מהני מתוך שנאמן ועכצ"ל בריי' בחנם י"ל שפיר הי' בידו ועיין:

ודע דהראב"ד בהלכ' מו"מ כ' בעושה בשכר וכן בש"ע הנ"ל לא כ' רק בעושה בשכר. אבל בעושה בחנם ואומר שהוא הפסיד בידיי' של חבירו מהא לא הזכירו כלום אלא בחי' ר"ן כ' דהיכא דמזיד הוא וצריך לשלם אמרי' מתוך שנאמן. ולפע"ד לולי חי' ר"ן הנ"ל הי' נראה מסברא דאפשר בכה"ג ל"א מתוך. בשנבין לשון מתוך שנאמן הול"ל מתוך שמפסיד שלו ונ"ל דבאמת אין זה הוכחה חזק' כ"כ אולי רוצה בהפסדו כדי לצער לחבירו והא לך באמת לענין ממון לא סמכי' על סברא זו ש"מ דלא אלימא כ"כ אלא דכ"ז כשיודע בוודאי שיפסיד לחבירו ע"י דבריו לא חש להפסיד שלו אבל לא מחית נפשי' לספיקא שמא לא יאמנו דבריו לבעלי' ולא יפסידו ולא מידי והוא יפסיד כי על של עצמו היינו להפסיד לעצמו נאמן ותחת שרוצה לצערו יעשה לו נחת כי ירוויח שכרו ובכה"ג בודאי ישקר והיינו דאמר ר"א מתוך שאתה נאמן שזה בודאי נאמן להפסיד שברו גם כשלא יאומן להפסיד לבעלי' לכן ממילא נאמן להפסיד לבעלי' דכל כי האי לא ישקר על ספק להפסיד עצמו בוודאי ועכשיו שאנו מאמינים לו לכאורה ממילא תו ליכא הוכחה מתוך שנאמן דאולי דינא גמור דיודע שיאמינהו שוב אין הוכחה להאמינו י"ל לפמ"ש הש"ך בבעלי' מכחישי' אינו נאמן ואולי יכחשוהו ונ"ל דה"ה באומר אין אתה נאמן לי דאינו נאמן דלא מצינו בס"ת רק דלא אמרו כלום דהא שלא בפני בעלי' הי' ומנ"ל באומר אינו מאמינך דמועיל מתוך ושפיר האמינו ר"א כנ"ל ועיין:

ואומר מעתה דנ"ל פשוט וברור דהא דנאמן להפסיד שכרו אע"פ שאינו נאמן להפסיד לבעלי' כגון באזכרות שלו לא כתבתי לשמה זהו דווקא בשכר טרחתו שנוטל שהוא בעצמו אומר שלא טרח לכתוב לשמה הגם שאנו אין מאמיני' לן ובעלי' משתמשי' בו כס"ת מה לו הפסד אם יקראו בו הבעלי' עכ"פ הוא לעצמו נאמן שלא עשה וכ' כראוי' ועיין תוס' ב"ב ל"ג ע"א שזהו כוונתם עיי"ש היטיב אבל במטמא טהרותיו של חבירו וכיוצא בו שאם אינו נאמן לבעלי' ואוכלי' הטהרו' בטהר' או ביי"נ וכדומה כיון שאין נאמן להם ל"ל פסידא של כלום ומה הפסידו בנגעו בו כיון שאין נותני' מקו' לדבריו ממילא לא הפסיד' כלום במה שעשה פשיטא שא"צ להשלים ואפי' רוצי' להאמינו במקו' שאינו נאמן אפשר אין צריך לשלם על פיו ולפ"ז ל"ש ממילא מתוך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לא מחית נפשי' לספיקא דממ"נ אם יאומן ויפסד רוצה בכך שיפסידו הבעלי' שלהם ויהיו מצערי' ואם לא יאמינו הרי א"צ לשלם כן נראה לי נכון. ומיושב בזה קושי' הראב"ן מדמייתי מכה"ג ביה"כ דנאמן וכ' רש"י מפר ושעיר והא פר שלו הוא של כה"ג ומתוך דנאמן על שלו וכ' דהראי' משעיר וקשי' לרש"י דכ' גם מפר ובאמת גם משעיר ליכא ראי' כל כך דהא מפסיד גם חלק קרבנו שיש לו בו. ולפמ"ש א"ש דבכה"ג ל"א מתוך וכמו שהארכתי כנ"ל:

והא"ש דלא כ' הראב"ד וכן בש"ע רק במפסיד שכרו נאמן אבל במזיק במזיד ל"א מתוך שנאמן על שלו וכהנ"ל וצ"ע עוד לדינא:

ז) ורש"י ס"ל בסוגי' דבידו משו' מגו דבידו לטמא דלפגל והרא"ש הקשה עליו והוכיח דע"כ בידו משו' דכל שתח"י כבעלי' יחשב ונאמן ועיין ש"ך רסי' קכ"ז א"כ נ"מ ביין מבושל ובח"צ מ"ש בכוונ' הש"ך דאפי' מסר בידו יין מבושל נאמן עליו דכל שתח"י נאמן אפי' לא הי' בידו לעולם לעשות מה שאמר וכן נראה דעת ט"ז ס"ק ו' ונחזי אנן דלכאורה אין ראי' דכוונת הרא"ש דאפי' לא הי' בידו לעשו' מה שאמר