כתב סופר גיטין חלק ב יב

כפירושו ואני אבאר בעזהי"ת. הנה רש"י כ' מפורש דרבא פליג על אביי ואמר אביי אין בידו נאמן ומוקי סיפא באשכחי' ול"א לי' ולא מידי ובמרדכי בקידושין פ' האומר בשם ראבי' דרבא ואביי לא פליגו ורבא ג"כ מוקי כשבידו אלא דמפרש באשכחי' ול"א לי' ואביי לא חש לפרש. ודבריו אלו צריכי' ביאור ג"כ דלכאורה כוונתו דרבא מפרש לאביי אפי' כשהוא בידו דווקא באשכחי' וא"ל נאמן ובעיקר אוקומתא דבריי' מודה לאביי דא"כ לא הוי לרבא לומר כגון דאשכחי' ול"א לי' אלא והוא דאשכחי' ואמר לי' דאפי' בידו דווקא באמר לי' נאמן וע"כ צ"ע דכוונתו דפליגו בפירוש הבריי' דאביי מוקי רישא שבידו ובסיפא לא מפרש דממילא נשמע דסיפא באין בידו ורבא מפרש די"ל סיפא ג"כ כשבידו אלא דאשכחי' ול"א לי' ואביי ג"כ מודה דמתוקמי בכה"ג אלא דלא מפרש בסיפא כלום איך איירי כצ"ל בכוונ' ראבי' וס"ל דגם כשבידו חיוב עליו לומר כשפגע בי' פ"ר וכן ס"ל לרשב"א בקידושי' למעיין שם ועיין רמב"ן דהי' לפניו סבר' זו ודחא' ונ"ל דרש"י לא יוכל לפרש דרבא מודה לאביי דצריך בידו אלא דמוקי סיפא באשכחי' ול"א לי' דרש"י לשיטתו דס"ל בידו משו' מגו וכגון שעומד באמצע עבודה ובידו לפגל בזריקה א"א לומר סיפא ביום פלוני היינו שפגע בו בנתיי' ול"א לי' אבל עדיין בידו דהא ביום פלוני א"א בקדשי' שעדיין בידו לפגל איך אפשר שיהי' יום אחר בין שחיטה לזריקה וע"כ הוצרך לפרש דרבא ל"ל כאביי ולא צריך בידו אלא דתלי' הבל באשכחי' ול"א לי' אבל ראבי' ס"ל דבידו לאו משו' מגו כמ"ש הרא"ש ומפרש שפיר דרבא ס"ל ג"כ דבעי בידו. וכן י"ל שהוא שיטת הרמב"ם כראבי' דהא הרמב"ם ג"כ ע"כ ס"ל כרא"ש דהא ס"ל בס"ת ביד מי כאביי וע"כ צ"ל משו' דכל שתח"י נאמן דהוי כבעלי' כמו שהוכיח הראש מזה דלא כרש"י וממילא דיש לפרש דרבא על אביי קאי כהנ"ל:

אלא דבאמת בכ"ז לא הונח לנו ברמב"ם דאם ס"ל דרבא על אביי אזיל אלא שמפרש סיפא דבריי' בידו ול"א לי' למה חילק הרמב"ם הך דינא שכ' בהלכ' פ"א חילוק בין בידו שאין בידו ובהלכ' מו"מ כ' כרבא ולא נקיט כפירושו דרבא בבריי' וגם אביי אפשר דמפרש סיפא הכי ולכן נלפע"ד דרמב"ם ס"ל ג"כ כרש"י דרבא חולק עם אביי בעיקר נאמנות העד דס"ל אפי' אין בידו נאמן ולכן נאיד מדאביי ואמר סיפא דאשכחי' ול"א לי' אלא דס"ל לרמב"ם דבהא גם אביי מודה אפי' בידו מ"מ כל דאשכחי' ול"א לי' אינו נאמן דאיכא הוכח' מדל"א לי' בפ"ר דמשקר ויש הוכח' לזה כד דייקא דאביי אמר כל שבידו נאמן מפרש רישא בידו ולא מפרש סיפא דממילא נשמע אבל סיפא שאינו בידו ורבא אמר כגון דאשכחי' ול"א לי' וצ"ל רישא בדאשכחי' ואמר לי' ולמה לא אמר רישא באשכחי' ואמר לי' ונדע סיפא בל"א לי' כמו אביי לפי שיטתו וע"כ דבזה שניה' שווי' דרישא דווקא באשכחי' ואמר לי' דאל"ה אפי' בידו אינו נאמן אלא דלאביי סיפא בשאין בידו ואפי' אשכחי' וא"ל ל"מ וע"ז חולק רבא דאמר כגון דאשכחי' ול"א לי' סיפא דווקא בלא אמר לי' אבל באמר לי' אפי' אינו בידו נאמן ומוכח עכ"פ דלאביי ג"כ דווקא באשכחי' ואמר לי' נאמן ופסק הרמב"ם כאביי משו' דר"א ע"כ ס"ל כוותי' כמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף ולכן כ' בהלכ' פ"מ הבריי' כצורתה בשאם ביום פלוני אינו נאמן היינו שכבר אינו בידו דיום פלוני שכבר אינו בידו ורבא ג"כ הכי מפרש ביום פלוני שכבר לאו בידו אלא דהוא מפרש ביום פלוני ג"כ דאשכחי' ול"א לי' ולאביי משמעו' יום פלוני רק שכבר הוציא מתח"י ובאמת גם לשיטת רא"ש דלאו משו' מגו וכתבתי לעיל דיש לומר ביום פלוני בקדשי' שבידו מ"מ מסתבר טפי בקדשי' שאינו תח"י דמה לו לכהן שיהי' תח"י ליום המחרת ודומי' דהכי בטהרות שכבר יצאו מתח"י ולקמן בהלכה מו"מ כ' לחלק בין פגע בו פ"ר ואמר לי' דכן הוא לאביי ואפי' בידו אינו נאמן ובוא וראה דשם לא כ' ביום פלוני כלל דאיירי שבידו ולא כ' רק כשפגע ול"א לי' דיום פלוני שכבר אינו בידו בלא"ה אינו נאמן כן נ"ל ביאור שיטת הרמב"ם:

והנני מוסיף עוד לפרש יותר הא דכ' בהלכ' פ"מ הבריי' כצורתה לחלק בין בידו, ובהלכ' מו"מ כ' דין בין פגע ואמר לי' כו' למדייק בסידור דבריו דבהלכ' פ"מ כ' תחלה קדשי' ואח"כ וכן טהרות כי שם דין קדשי' עיקר וטהרות אגב גררא נסבא ובמו"מ שם מקומו דין טהרות הקדי' טהרות וכ' וכן קדשי' ואחר הוצעה זו אומר אני בדיוק ומכווין כ' חלוקה בין יום פלוני היינו אין בידו בהלכ' פ"מ דעיקרו שם בדין קדשי' איכא רבותא דכל שבידו נאמן כל שלא אמר ביום פלוני היינו כל שלא יצא מתח"י נאמן ואפי' כבר גמר כל עבודתו דליכא מגו מ"מ נאמן דכל שתח"י נאמן ובטהרות ליכא רבותא כ"כ דאיכא מגו שבידו לטמאות, ולכן בבריי' נקיט תחלה טהרו' שעשיתי עמך ואח"כ קדשי' שעשיתי ע"ד לא זו אף זו כהנ"ל. אלא הרמב"ם דבהלכ' פ"מ איירי בקדשי' נקיט תחלה קדשי' ואגב גררא נקיט טהרות כיון דמתניי' בבריי' הדדי ובקדשי' רבותא יותר דכל שתח"י נאמן הגם שגמר עבודתו, ועוד י"ל בקדשי' ליכא מיגו כ"כ דיפגל ויעשה איסור. אבל בטהרות של חולין ליכא איסור ואיכא מיגו אבל במשכב ומושב דעיקרו מדין טהרות כ' הך חלוקה בין פגע ואמר לי' ואי ל"א לי' בפ"ר לא נאמן איכא רבותא יותר בטהרות גם תח"י דיש לו מגו מ"מ אינו נאמן דבוודאי הוי אמר לי' בפ"ר וכ"ש בקדשים כשאינם תח"י לפגל רק תח"י דליכא מיגו דל"מ וקדשים אגב גררא נקיט כנ"ל נכון מאד בעזהי"ת:

ומאחר שבארנו שיטת הרמב"ם כל הצורך כבוא לבאר השינוי' שהרגשתי עוד שבפ"מ כ' אם הי' נאמן לו סומך עליו ובהלכ' מו"מ לא הזכיר מזה כלום וגם בהפ"מ כ' שורת הזיין אינו נאמן והרוצה להחמיר הרי זה משובח ולא הזכיר מזה כלום בהלכ' מו"מ ודוחק לומר בזה שסמך עמ"ש בהלכ' פ"מ דהא אין הענינים שווי' בפ"מ איירי מענין אחר שאין נאמן ממה דאיירי במו"מ. ונ"ל הנה מ"ש דאם הי' נאמן לו סומך עליו בכ"מ נדחק מניין לו והפשיט דנפקא לי' מהא דבקדושין אם נאמן לך כבי תרי ונראה לי מ"ש הרמב"ם דאם הי' נאמן לו ולא כ' אם נאמן דס"ל דאם נאמן לו בלבו פשיטא שצריך לחוש לו אבל אשמעיני' בהי' נאמן בכל פעם בדבר אחר לא יוכל לומר עכשיו שנוגע לדידי' אין רוצה להאמינו קמ"ל אם הי' נאמן לו בכל פעם גם עתה צריך לסמוך עליו ולאפוקי משיטת ר"ת דיוכל לומר אינו מאמינך ועיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ו כנ"ל ברור. ולפ"ז י"ל דוקא אם אינו נאמן משום שיצא מתח"י ואין ע"א נאמן לכן כשבכל פעם הי' מאמין לו צריך גם עתה לסמוך עליו אבל לקמן בהלכ' מו"מ דכ' בפגע בו פי' דאיכא הוכח' מדלא אמר לו דשקר בימינו גם שהי' נאמן לו בכל פעם לא צריך להאמינו עכשיו דבכל פעם לא הי' לו הוכחה נגדו משא"כ עכשיו שיש הוכחה דמשקר ל"צ להאמינו כנ"ל:

והנה הא דכ' דשור' הדין אינו נאמן יצא לו מדר"א דאמר שור' הדין אינו נאמן כ"כ כ"מ ודלא כמ"ש חי' ר"ן שם. ונ"ל לפי דס"ל לרמב"ם דר"א כאביי ס"ל והא דטהרות שעשיתי לכ"ע כאביי אתי' כמ"ש רשב"א י"ל דוקא היכא דליכא הוכחה דשקר בימינו אלא שאינו נאמן בעצמותו כיון שאינו עוד בידו בהא הי' ראוי' להחמיר כיון דעד כשר הוא ואין הוכחה נגדו ובהכי איירי ר"א ורמב"ם בהלכה פ"מ אבל בהלכה מו"מ דאם פגע בו ול"א לי' דאיכא הוכחה נגדו דמשקר ל"צ להחמיר כלל כיון שיש רגלים לדבר שמשקר כן נראה לי נכון. ובזה נ"ל לתת טעם למה הזכיר בש"ע כלל דראוי' להחמיר כמ"ש הרמב"ם וצ"ע. ולפמ"ש א"ש כיון דפסק דהי' בידו נאמן מדינא ורק באשכחי' ול"א לי' אינו נאמן ובזה א"צ להחמיר גם לרמב"ם כמ"ש ועיין:

והנה אם כי חילוק זה נכון מסברא וא"צ ראי' מ"מ אביא לי ראי' ע"ד פלפול כ"ש דהכי קאמר רב אסי לפניו דר"א רבי אתה אומר כן הכי אמר ר"י כו' ולשון זה צריך ישוב כי יתר הוא רבי אתה אומר כן למה לי הכי הול"ל הכי אמר ר"י ולא נמצא זה הלשון כזה ונ"ל דרשב"א הוכיח מר"א בהא דטהרות שעשיתי דכאביי ס"ל מדלא שאל לו אם אשכחי' ול"א לי' אלא דיש לדחוק כמ"ש הרא"ש דהרגיש מדבריו דאשכחי' מכבר אלא דעוד הקשה מדמקשה לי' רב אסי מדר"י מכה"ג ביוה"כ והא שם לא שייך אשכחי' ול"א לי ועכצ"ל דידע דמשום אין בידו לא האמינו, ואומר דרב אסי שהקשה לו לא ידע אם משום דאין בידו או משום דאשכחי' ול"א לי' לא האמינו אלא דהוכיח מדאמר שור' הדין אינו נאמן משמע דראוי' להחמיר ואי אשכחי' ול"א לי' בוודאי אין ראוי' להחמיר דאיכא הוכחה דמשקר וע"כ דלא רא' כך אלא משום שאין בידו לא האמינו לכן הקדים רבי אתה אומר כן להראותו שמדויק דבריו הקשה לו מדלא אמר בהחלט אינו נאמן רק שור' הדין מוכח משום שאין בידו אינו נאמן והקשה לו הכי אמר ר"י כנ"ל עד"פ ויש ראי' לסברתינו ועיין:

עוד א' נשאר לנו והיתה לבאר במ"ש הרמב"ם בהלכה פ"מ אם אמר לו נתפגלו או נטמאו נאמן דלא נחשדו ישראל ע"כ. נראה דאתי לתת טעם למה נאמן והראב"ד כ' כל שבידו נאמן נראה שבא להשיג על טעמו של הרמב"ם ונתן טעם אחר משום שבידו נאמן וצ"ב מה רצה הרמב"ם בנתינ' טעם דנאמן משום שלא נחשדו כיון שבידו ובהלכה מו"מ כ' בפגע ולא אמר לי' אינו נאמן דזבחי' בחזק' כשרות וטהרותיו בחזק' טוהרו' ולא הזכיר מזה בהלכ' פ"מ וכ"ז צריך ביאור וישוב. והנלפע"ד הנה בטעמא דע"א א"נ לאסור כ' פ"י בגיטין כאן ובריש מכילתין ובקידושין גם אי נאמן להתיר מ"מ לאסור א"נ די"ל לצעורי מכווין או דלאו כל כמינייהו להפסיד לבעלי' ממון שלהם וכזה כ' בתוס' רי"ד בקידושי' דהוצרך אביי לאשמעיני' בנטמאו טהרותיך דנאמן דה"א דכממון יחשב עיי"ש. ונחזי אנן דלטעמא דלצעורי תינח דאביי מאמינו כל שבידו לשיטת רש"י משום מגו. אבל לפמ"ש הרא"ש משום כל שתח"י כבעלי' הוא ונאמן כיון שיש לומר לצעורי אינו דומה לבעלי' שנאמני' בשלהם דלא שייך לצעורי משא"כ זה שתח"י כיון שאינו שלו וי"ל לצעורי מכווין למה יאומן ומה יפעל לנו כיון שתח"י אבל לטעמא שיאמרו הבעלי' לאו כל כמינך לאסור ממון שלנו יש לומר כל שתח"י וכ"ש כשבעלי' מסרו לידו כבעלי' יחשב וכמעיד בשלו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש המרדכי בקידושי' דכל שהאמינהו ומסרו לידו האמינהו ועיין פ"י כיון שמדמה לשליש דהימני' ועיין כי הקצרתי. ואומר אני מעתה דכן ס"ל לרמב"ם דאינו נאמן משום ממון בעלי' ולכן מהני כל שהוא תח"י אבל אי משום לצעורי לא הי' מהני בידו. אלא הא דל"ח לצעורי באמת כ' הרמב"ם דלא נחשדו ישראל לשקר