כתב סופר גיטין חלק ב ק

קאי בפלוני שמע מפלוני דומי' דבעולה ושפחה כמ"ש הלח"מ והרי מבואר דאפי' בפלוני שמע מפלוני בעי דווקא שיאמרו לפנינו:

ועדיין קשה לי למה בשפחה אין חוששין לרמב"ם לפי דס"ל לרמב"ם חלוצה א"ח דבאיסור דרבנן ל"ח לקלא כמ"ש הה"מ ולרמב"ם לשיטתו דשפחה וישראל ליכא רק איסור דרבנן ולכהן מדאוריי' ונ"ל משו"ה כ' הרמב"ם שפחה אפי' לכהן דהוא דאוריי' א"ח כ"ש לישראל דא"ח דליכא רק איסור דרבנן וקשה לי למה א"ח לכהן הא אית לה תקנתא דהא לישראל א"ח כמו חליצה וכל איסורי דרבנן דא"ח וכיון שאפשר בישראל אית לה תקנתא למה לא ניחוש לאוסרה לכהן כמו כל קול דחוששי' באיסור דאוריי' כל שיש לה תקנתא וצ"ע:

ולא ידעתי ישוב אלא כשנאמר שא"א לנו להקל בדרבנן כל שיש לנו בו ג"כ מדאוריי' להקל בדרבנן ולהחמיר בדאוריי' כעין שכתבו כל שאנו דני' לענין דאוריי' ודרבנן כיון שמחמירי' במה שנוגע לדאוריי' אין לנו להקל במה שנוגע בזה באיסור דרבנן דהוי כתרתי דסתרו וזלזול דרבנן טובא וי"ש להחמיר בשתי' וכאן שא"א להחמיר בשתיה' דלית לה תקנתא ול"ח כ"כ לקלא לכן מתירי' בשתיה' כן י"ל ועיי':

והנה גרס' הרי"ף והרמב"ם חלוצה אין חוששין לה וכ' הה"מ הטעם משום דחלוצה דרבנן וראב"ד השיג עליו היכא דאתחזק קלא דאיירי בי' רמב"ם חוששי' בחליצה ג"כ ובריי' חולצה אין חוששין כ' הה"מ דצ"ל היכא דלא אתחזק. והנה ברמב"ם לא נזכר טעם דחלוצה אלא הה"מ המציא טעם זה בשיט' הרמב"ם. והנב"י קמא חא"ע סי' ס"ט נדחק בסוגי' ש"ס כתוב' כ"ב ע"ב ב"ג וב"ח דנראה דגם בדרבנן חוששין. וכשאני לעצמי נ"ל לומר מלתא בטעמא דחלוצה א"ח בהקדים מ"ש ריטב"א די"ל נשואי' א"ח אפי' היום דאלו האמת כן הוא הא מתפרסם יותר דנשואי' קלא טובא אית וידוע לכל. ואין לא' מראשוני' זולתו דס"ל דנשוא' היום דלא חוששי' דיש נשואי' בצנעה מאיזה טעם שיש להם ועיין כתוב' כ"ב איכא דמקדשא בצנעה ומבואר שם בגירושין יש יותר פרסום מקדושין מ"מ איכא דמגרשו בצנעה ועיי' ב"ש סי' קנ"ו הא דאמרי' בב"ב חוש לה דאי גרשה קלא הו"ל היינו מסתמא אבל להכחיש העידי' משום דכת א' אמרו לא ראינו כ"כ ל"א קלא אית לי' עיי"ש. ואומר אני כל זה בדבר דתלי' ברצונו הגם דנהגו דקלא אית לי' ומפרסמא לכל בשביל זה אין מכחישי' הקול ועיי' רמב"ן במלחמו' סוגי' דסבלונו' רוב המנהג רוב גריע הוא. אבל בחליצה דחיוב הוא שיהי' בפרסום דכתיב ועלתה יבמתו השערה ומוסיפי' דייני' כדי שיהי' פרסים טובא בזה בוודאי יש התנגדו' והוכח' נגד הקול דאלו אמת הוא בוודאי הי' ידוע כיון דחיובא הוא לעשות בפרסום והיינו טעמא דחלוצה א"ח כנ"ל וכ"ז בחלוצה אשה זו הי' נודע אבל בכתוב' בדין חליצה לא שיך לומר כקלא הנ"ל כמובן לכך חוששי' כנ"ל מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן:

ומובן בזה מ"ש הרמב"ם גרושה חיישינן אבל חלוצה ל"ח ואח"כ בהלכ' שלאחרי כ' בעולה שפחה ל"ח וצ"ב למה לא כללם יחד ותלה חליצה בגירושין וכו' אבל למ"ש א"ש דכ' הגם גרושה חיישינן הגם דגירושין קלא אית לי' ויש מקום לומר דהוי מפרסמא טובא לכל מ"מ חיישינן דלמא לא גירש בפרהסי' אבל חלוצה ל"ח דחלוצה צריך בפרהסי' ולא תלי' ברצון ל"ח כמ"ש:

ונ"ל דגם הראב"ד ס"ל בשיטת וכוונת הרמב"ם דחלוצה ל"ח מטעם שכתבתי ולא נכון בעיניו לחלק בקולות מהאי טעמא דאלו ס"ל להראב"ד בטעמא דרמב"ם דחלוצה דרבנן כמ"ש הה"מ הו"ל להשיג דאין הפרש בין איסורי' בין איסור דאוריי' לאיסור דרבנן מאי האי דכ' שאין הפרש בקולות. ולמ"ש מדויק לשונו שאין הפרש בקולות היינו בין קול דעלמא לקול גדול ופרסו' טובא ובין הענינים שזה מפורסם יותר מזה כנ"ל ועיין:

והנה הראב"ד לא גילה לנו שיטתו בטעמא דחלוצה א"ח וס"ל להה"מ דראב"ד מפרש בריי' חלוצה א"ח בקלא דלא אתחזק והקשה עליו הא בריי' בקלא דאתחזק קאי כמו בעולה וכו' ועוד הו"ל לברייתא להשמיענו רבותא יותר אפי' גרושה א"ח וקושיותיו עצומות. אבל נ"ל דראב"ד ס"ל חלוצה א"ח משו' דמוציאי' אותה מחזקתה שהיתה מוחזק' לנו שהיא אלמנה ואינה זקוקה ומותר' לכ"ע ועכשיו בא הקיל שלא היתה אלמנה דשריא לשוק אלא חלוצה מעיקרא וכ"כ ריטב"א דה"ט דחלוצה והא דהשיג הראב"ד על הרמב"ם דאין הפרש בקולו' ולא רצה להעמיס ברמב"ם דס"ל משו' חזקה כדס"ל הוא לנפשי' משו' דראה דכ' הרמב"ם אבל חליצה ותלה גירושין וחלוצה זה בזה ש"מ דס"ל חלוצה א"ח משו' דהי' מפרסמא טפי הגם דבגירושין ג"כ המגרש בפרהסי' מגרש מ"מ אינו דומה לחלוצה ואי הי' ס"ל דחלוצה א"ח משו' דלא אלי' להוציא מחזק' א"כ לא דמי' חליצה לגירושין כלל אבל לעצמו ס"ל לראב"ד דלא אלי' קול דחליצה להוציא אותנו מחזקה שהחזקנו' מעיקרא כמ"ש הריטב"א וא"ש:

ומובן לנו מ"ש הראב"ד בלשון ראשון וכו' ואין לו מובן ולמ"ש יש להעמיס בכוונתו מ"ש הרמב"ם בלשון ראשון היינו בהלכה זו דגרושה חוששי' אבל חליצה א"ח ואח"כ כ' בעולה שפחה מדחלקו לתרי הלכו' ובלשון ראשון כ' גירושין וחלוצה איני יודע מהו ועכצ"ל ס"ל דגירושין וחלוצה דמי להדדי וע"ז חולק הראב"ד דלא נראה לו שאין הפרש בין הקולות. ולפמ"ש לעיל מדס"ל לרמב"ם דבפלוני שמע ל"ב היום ש"מ דס"ל דגם נגד חזקה חוששין לקול בלא"ה א"א לומר חלוצה א"ח משו' דמנגד לחזק'. אלא דלא מוכרח כ"כ די"ל דרמב"ם סמך עמ"ש בסמוך בקול ראשון דבעי היום. ועפ"ז יתכנו דברינו הקצרתי ועיי':

ובהגה' רמ"א יש דס"ל בקול דחלוצה א"ח. ועיין ב"ש שכ' כיון דרי"ף ורמב"ם והה"מ הכי ס"ל הכי נקטי'. והנה מ"ש דרי"ף ס"ל כרמב"ם תמוה לי הא הראב"ד ג"כ הי' לו הגרס' חלוצה א"ח חלא דס"ל שמ"ש הה"מ דווקא בלא אתחזק קלא אפשר גם הרי"ף הכי ס"ל אבל מ"ש דרמב"ם והה"מ ס"ל דלא כראב"ד ואיכא תרי נגד חד נכון הוא. וכן ס"ל לריטב"א ונגד זה תוס' לעיל פ"א ס"ל גם בדרבנן חוששי' אלא דמבטלי' קלא ע"ש זהו כראב"ד דבדרבנן חיישי'. ולפמ"ש אין מחלוקה בגוף הדין דחלוצה א"ח אפי' אתחזק קלא וחלוקי' בטעמא כמ"ש ולתוס' ג"כ הכי הוא ולכ"ע באיסור בעלמא דרבנן חוששי' וכ"ש בקול קדושי דרבנן ובתשובה בארתי כ"ז יותר לדינא (א"ה היא בתשו' אה"ע סי' ג'):

אמר עולא לא ששמע קול הברה אלא כדי שיהי' הכרו' דולק' כו' בירושלמי ר"י כו' כדי שיהי' הנרות דולק' ושיחת כ"א אשיחי' פתיר ר"ז קימי ר"י והא תנינן יצא שמה כו' ה"ז מקודשת מגורשת ה"ז מקודשת אית לך למימר נרו' דולקת לא שיחת בני אדם עשיחי' וכ' רשב"א משמע דסלקא לה בקושי' ומשו"ה דחי דאפי' בקדושי' ל"ב נרות דולק' והא דלא כגמרא דילן. ולפע"ד לעשות שלום בין התלמודי' בשנדייק למה מביא הירושלמי רישא דמתני' יצא שמה בעיר מקודש' ה"ז מגורש' מקודש' ה"ז מגורשת לא הו"ל להביא רק סיפא מגורש' ה"ז מגורשת ונ"ל בהקדם מ"ש הרשב"א ואפשר י"ל כיון דקול דגירושין בא לשבר קול דקדושי' סגי בקלא דלא אלים כקול דקדושין דומי דיאמר פחו' מש"פ או קטן הי'. ודברי רשב"א נפלאו ממנו לפי דבריו אין קול גירושין אוסר' לכהן דלא אלא כקול דקדושי' והא מבואר בסוגי' דלעיל דקול אוסר' לכהונה וכן כאן ס"ל תחלה דמגורשת היינו לכהן ונ"ל בכוונת רשב"א עפמ"ש הלח"מ וק"נ דבקלא דקדושי' צריך רגלי' לדבר לא משו' בלא רגלי' לדבר לא אלים הקול שנחוש לו אלא בקדושי' אי ליכא רגל"ד מגרע גרע כיון משא"כ בגירושין וכבר כתבנו לעיל דקשה לפ"ז כיון דסו' כל סו' בקול דקדושי' איכא רגל"ד ואלי' מקיל דגירושין איך יבטל קיל דגירושין קיל דקדושין דאלי' כן היא קושי' ירושלמי ולכן מביא רישא וסיפא ומפרש דקאי על רישא מקודש' ומגורשת כדמפרש ש"ס דילן דאי סיפא לאוסרה לכהן היינו רישא כמ"ש ראשוני' וע"כ דארישא קאי דקול גירושין מבטל קול דקדושי' וע"ז מקשה וכי איכא בגירושין נרו' דולק' ואיך בכח קול כזה לבטל קול דקדושי' ולכן הוצרך רישא וסיפא דמסיפא לחוד י"ל דמגורש' לאוסרה לכהן לכן מביא רישא דע"כ סיפא על רישא וא"ש. וע"ז כ' רשב"א דתלמודא דידן ס"ל דקול דלא אלי' כ"כ כמו קול אלי' יוכל לבטלו וירושלמי לא ס"ל הכי. ולפע"ד ירושלמי הכי ס"ל למאן דמקיל בקול וס"ל דווקא מפי כשרי' וס"ל נמי מבטלי' קלא כבש"ס דידן ורבא אמר אפי' למ"ד דלא מבטלי' יאמרו ענין רבנן וכ"ש למ"ד דמבטלי' לזה מביא ירושלמי אחר שהקשה על ר' יוחנן ממתני' איך יבטל קול גירושין קול דקדושי' דאלי' כמו שפרשנו מביא דלר' יוחנן לשיטתו לקמן דר' יוסא בשם ר"י נבדק השם ונמצא מפי' נשי' מפי הקטני' בטל השם ומזה שפט הרא"ש דר' יוחנן ס"ל מבטלי' קלא וה"ה וכ"ש דקול גירושין שובר ומבטל הקול הגם דלא אלי' כקול קדושי' כמ"ש רשב"א ובזה מתרץ הירושלמי הקושי' על ר' יוחנן לשיטתו וליכא פלוגתא לדינא בין התלמודי כנלפע"ד נכון מאוד בעזה"י:

פלוני שמע מפלוני והלכו להם למדה"י הרמב"ם כ' הלכו או מתו ורמ"ה ס"ל דווקא הלכו למדה"י דמרתתו ופרישה וב"ש הקשו דסתר עצמו ממה דס"ל באל תפרעינו אלא בעדי' ואמר פרעתי בפ"ע והלכו למדה"י ה"ה מתו וכ' וי"ל. ולדעתי פשוט ואפי' ריח קושי' אין כאן דס"ל להרמ"ה דל"ח לקול רק בצירו' דמרתתו דיש קצת רגל"ד ודייק כן מדנקיט והלכו למדה"י ולא נקיט רבותא יותר מתו ש"מ דל"ח רק ביש רגל"ד קצת דמרתתו אבל באל תפריעני דנאמן פרעתי לולי שאמר אל תפרעיני והוא אומר שכן עשה אלא שמתו מה לו לעשו' עוד וכיון שאין שאין הוכחה שלא פרע משום שאמר אל תפרעני אלא בפ"ע הא הוא אומר שכן עשה ופשוט מאוד:

והנה שיטת הרמב"ם ורש"י דגם בפלני שמע צריך ברו' דולק' כו' וכ' הלח"מ הגם שבגירושין סגי בקול בלי רגל"ד בקדושי' אי ליכא רגל"ד מגרע גרע מדליכא רגל"ד ויש לפקפק א"כ תסגי בקול יוצא שהי' נרו' דולק' דליכא הוכחה מדלא יצא קול נרו' דולק' דהי' יצא אבל הרמב"ם כ' שיהי' עדי' מעדי' שראו נרו' דולקת ל"ש וצ"ע וכבר כתבנו מלתא בטעמא של הרמב"ם ורש"י וע"פ דרכו של הלח"מ נ"ל עפמ"ש דאיכא בקול דקדושי' והיא אומר' לא נתקדש' יש חזקה דא"א מעיזה ואפי' שלא בפניו חזק' איכא אלא דלא אלימא כ"כ להתיר א"א לעלמא ועכ"פ איכא רגל"ד נגד הקול ולא הי' חוששי' לקול נגד זה צריך רגל"ד דנרות דולקת ונשאר הקול בלי רגל"ד ודומה ממש לקול גירושין כנ"ל:

ויש עפ"ז לעשות סמוכי' לרמב"ם מבריי' נשוא' א"ח ארוסה א"ח דטרחו הראשונים תרתי ל"ל וע"פ דברינו י"ל עפמ"ש המל"מ הלכ' אישות מתשוב' הרשד"מ דבארוסה ליכא חזק' דא"א מעיזה והמל"מ חולק דלא משמע ותמוה על הרשד"מ ועל המל"מ הלא סוגי' מפורשת הוא בסוגי'