כתב סופר גיטין חלק א צח

וכבר דחיתי דמיונו במק"א במח"כ וענין ש"מ איכא פלוגת' י"ל דס"ל עיקר כרבה ומחמיר כיון שאפשר באחד אבל לומר כן בגמר' דמאן דס"ל דל"ס על ט"ע דוקא בגט מנ"ל לומר כן ועיקר כתי' ב' של ב"ש שם ואכ"מ:

ועד"ז כ"ל עוד דבגט מחמיר כיון שאפשר לבדוק ולברר דס"ל לב' שוירי ל"ח וס"ל דצריך לכתוב שם מקום כתיבה בגט כי כן אין לחוש רק לאותה עיר שנכתב ואם הוחזק עוד שוירי בודקי' גם שם ובהוחזק בוודאי יש לבדוק במקום שהוחזק וכיון שאפשר לברר נקטי' להחמיר כעין דאמרי' דל"א בתר רוב כל דאפשר לברר ומקיל בעגונא דא"א לבדוק כל העולם כולו ומה לי עיר זו או אחרת כנ"ל ועיי':

טו"ב) וכשאני לעצמי נלפע"ד בישוב סתירת הרי"ף ואומר מלתא בטעמא דיש לחוש בש"מ בגט יותר מבעגונא עפמ"ש הרשב"א דמ"ד כדי שתעבור שיירא כו' ול"א חיישי' לשייר' שעברה מכבר אלו אבדו הי' הוא מצאו ומ"ד כדי שלא שהה ס"ל אולי לא השגיח. וראב"ד ורמב"ן ס"ל דלכ"ע ל"ח לשייר' שעברה כבר ומ"ד שלא שהה ועבר אדם שם הכל דחיישי' לשמא אבד זה שעבר עכשיו ולא חיישי' לשייר' שעברה וע"כ משום שהי' זה מצאו ואם להקל סמכי' ע"ז כ"ש שי"ל משו"ה חיישי' לש"מ לחוד דיש הוכחה קצת כיון שעברו שם ב"א אחר שהלך הוא הי' מוצאי' גיטו ולנו לומר שמצאוהו וזה שנמצא הוא אחר שאבדו הם שהי' ביני' יב"ש ואבדו גט זה שנמצא עכשיו ומה"ט חיישי' וכ"ז ל"ש בעגונא כנ"ל:

והיתה לבאר הא דמדמה אביי עגונא לגט י"ל עפמ"ש רש"י שם שהיא תובע' והיינו לספק לנו אם הי' לה גט דאם הי' לה ואבד מה לי גט זה או אחר שא"צ רק לראי' כמ"ש תוס' בסוגי' ובכה"ג אם אמרה שלאלתר הוא אם ל"ח בש"מ ביב"ש דרחוק הוא רק משום הוכח' דהי' שייר' שעברה מצא' כשהיא אומר' שלאלתר הוא הי' לנו להאמינה שאבדה וזהו שנמצא משנאמר דיש עוד יב"ש וממנו נפל מה תאמר דיש הוכח' מדלא מצאו' שייר' שעברה הרי אומר' דלאלתר נמצא שיבאו הוכח' נגדה הגם שאינה נאמנ' היינו אם אנו חושש לביב"ש בש"מ בלי הוכח' אבל אם דוקא ע"י הוכחה חיישי' למה לא נאמין לה שלאלתר דיש הוכחה שהאמת אתה דביב"ש ל"ש ולפי דבריו אצ"ל יב"ש אחר הי' וכי כן גם באומר' דלזמן מרובה הוא ג"כ נאמנ' דהי' לה גט ואבדה כיון דאין הוכחה שלא אבדה אלא אשה שאמרה גרושה אני וגט מסייע ספק הוא לנו אם האמת אתה וכאן הי' לנו להאמינה מלחוש לביב"ש אלא משום דצ"ל דביב"ש הוי וגט זה של אחר הוא דהי' השייר' מוצאי' שוב אין ראי' לדברי' שהוא אבדה שמא לא אבד' כלל וכיון כשהי' אומר' לאלתר אבדה היתה נאמנ' דלא הי' הוכח' נגדה כמ"ש שוב גם עכשיו כשאומר לאח"ז נאמנת שהי' לה גט ואבדה במגו דהית' אומר' לאלתר ומדהצרכו בדיקה ע"כ דחוששי' לב' יב"ש גם בלא הוכח' וגם אם היתה אומר' לאלתר אינה נאמנ' שמא לא אבדה ויב"ש אחר אבד ושפיר מדמה אביי' עגונא לגט וא"ש דפי' רש"י והיא תובע' דאיש שאדם או שלוחו לא הי' דמיונו של אביי עולה יפה עיי' היטיב הדק:

אלא דקשה לכאורה איך מביא רבה ראי' מסיפא דמתני' דלמא שם ל"ח כיון שאין לנו לחוש שמא אינו זה אלא שמא לא אבדה לכן ל"ח דליכא רעותא לומר שמא יש עוד יב"ש וצ"ל דמעשה דגיטא דמשתכח ב"ד דר"ה ג"כ הי' שהיא תובעת שאבדה. אלא דקשה מנ"ל לש"ס לומר והני שהוחזקה הא במתני' בעל אבד הגט ויש לנו לחוש שמא אחר הוא ולזמן מרוב' היינו שיודעי' דלזמן מרובה הוא א"כ יש לנו הוכחה דיש עוד יב"ש וזהו שנמצא דשל בעל היו מוצאי' כשעברו ומתני' ע"כ שאנו יודעי' דלזמן מרובה הוא והבעל בעצמו אומר כן דאל"ה נאמן דהא מיירי דמצאו בעצמו ואיכא רעותא לחוש לביב"ש כמ"ש ומנ"ל דרבה בכה"ג ס"ל דל"ח לביב"ש ועיי':

נ"ל דס"ל דהוחזק' גרע טובא ואי ס"ל כל דאיכא רעותא בש"מ דהי' השייר' מוצאו חיישי' לביב"ש כן בהוחזק הי' לנו לחוש א"כ רישא דב"מ לא איירי בהוחזק ורבה אמר בשאש"מ ולא הוחזק קשי' פשיטא הא אפי' ש"מ וליכא רעותא ל"ח כ"ש בשאש"מ ולא הוחזק דל"ח ועוד הו"ל לרבה למוקמי רישא בש"מ והוא הבעל אומר לאלתר מוצאו הגם דאינו נאמן דאמר בדדמי כמ"ש תוס' דחשוד לשקר היכא דלפי דעתו אין לחוש שמא אחר הוא א"א כיון דס"ל לרבה כל דליכא הוכח' ל"ח מדלא מצא' שייר' שעבר' ל"ח בש"מ א"כ כשהבעל אומר לאלתר נאמן דרא י' להאמינו מלומר דלזמן מרובה הי' והי' ע"כ עוד יב"ש שמצא זה ואבד אחר זהו שנמצא ומ"מ יש בו רבותא דל"ח לביב"ש בלא הוכח' ולמה לא מוקי רבה רישא מתני' בהכי ומוקי באש"מ ולא הוחזק וע"כ דבאמ' מוקי לה בהוחזק ואם בהוחזק אינו חושש כ"ש בש"מ ואפי' איכא רעותא והוכח' וע"כ מתני' דגיטין והוא שהוחזק וא"ש עיי' והבן:

והא דקאמר לר"ז לל"ב דס"ל מעב"ד חוץ לב"ד לדברינו י"ל דממעב"ד אין ראי' דל"ח בלא הוכח' אבל במשנתינו דאיכא הוכח' בהא ס"ל אע"ג דלא הוחזקו גם זה לק"מ מדאמר ר"ז דבריי' בלא ש"מ וכיון דס"ל דהוחזק חיישי' מדס"ל בש"מ באיכא הוכח' חיישי' וע"כ בריי' בלא ש"מ ולא הוחזקו למה לא מוקי הבריי' בש"מ והוא אמר לאלתר הי' ונאמן כיון דלדברינו ליכא הוכח' לומר עוד יב"ש הי' ומדלא מוקי הכי ש"מ אפי' בלא הוכח' ס"ל דחוששי' בש"מ וע"כ דס"ל כל מעב"ד חוץ לב"ד והבן:

ואחרי הדברי' האלו נבוא לישוב שיט' הרי"ף דתמך יסודותיו על ר"א דס"ל דבש"מ לבד חיישי' מדלא מוקמי כרבה ע"כ דס"ל דבחדא חיישי' י"ל דוקא היכא דאיכא הוכח' חייש לש"מ ובריי' באמת מוקי בשבעל אומר לאלתר וקמ"ל דל"ח כל דליכא הוכח' דיש יב"ש אחר שעבר אלא דקשי' לי' מתני' ג"כ כרבה ולא רצה לאוקמי בש"מ וכשאמר לאלתר היינו סיפא דמתני' היכא דליכא הוכחה ל"ח לביב"ש ורישא מאי קמ"ל ולכן הוכרח לתרץ בסימן יש כו' ופסק הרי"ף כוותי' דר"א ודוקא בגט דאיכא הוכחה וכגון דאבד הבעל וידוע לנו או אומר דלזמן מרוב' נמצא משא"כ בעגונא דליכא הוכח' ל"ח וה"ה בגט כשאשה אבדה או הבעל ולא ידוע לנו אם לאלתר והוא אומר לאלתר דמגו ל"ש בדידי' דהא כמונו כמוהו אין יודע אם זה שלו הוא כנלפע"ד אחר הטרח' ויגיעה יגעתי מצאתי והדברי' עמוקי' בעזה"י:

דף כ"ח ע"א. המביא גט והניח זקן או חולי. ביש"ש חקר בזקן וחולי יחד אי איכא חזק' חי וכ' דה"ה זקן וחולי והא דקתני במתני' או חולי לאשמועי' אפי' אינו זקן דוקא חולי ולא גוסס אלא שכ' עוד מסברא דנפשי' בהגיע לגבורו' והוא חולי לא ובהפליג אפי' חולי ולפ"ז הי' יוכל לומר דלכן נקט מתני' או חולי משו' דזקן הגיע לגבורו' כדקיי"ל כאביי אבל חולי לא כיון שהגיע לגבורו' אבל בסתם זקן אפי' חולי. אלא דלא לשתמט שום פוסק מלומר דזקן וחולי לא משמע דל"ש לחלק בין הפרקי' ולעולם אפי' זקן וחולי ואפי' הגיע לגבור' והא דמתני' או חולי צ"ל לאשמועי' דווקא חולי ולא גוסס אפי' אינו זקן וכ"פ בס' בית מאיר דמ"מ שמעי' מסתימ' הראשוני' ופוסקי' דליכא חילוק:

והנה תוס' חידש דבשבוי' לא מוקמי' על חזק' חי וכ"כ בחי' רמב"ן ולפי הפשוט אבל בעול ימי' כל שהוא בשבי דכולי אית בי' חיישי' דגרע מחולי דרוב חולי לחיי' משא"כ בשבוי' וקשה מצד הסברא וגם עין רואה דלא כן הוא דרוב שבוי' יוצאי' חי ואפשר י"ל דכוונ' תוס' בהאי סבתא דשמח עלי' שהיא זקינה וגם, בתה י"ל שהזקינה אלא שבב"מ כ' תוס' שא"א שברת' הגיע לגבורו' דא"כ סבתא איפלג' אבל האי י"ל שני' זקני' והגם זקן וחולי מוקמי' אחזק' חי מ"מ בזקן ושבוין דמעונה בשבי ביותר צער ויסורי' לא מוקמי' על חזק' חי' כנלפע"ד וצ"ע לדינא:

והנה בב"מ כ' תוס' דא"ל דהגיע ברתא לגבורו' דא"כ סבתא הפליג' נרא' דס"ל לתוס' שם דאפשר אביי הדר בי וס"ל כרבה משו' תי' דאפוג אפלוג ומה שדח' תוס' א"כ סבתא איפלג היינו לשיטת רש"י דמתשעים אפלג אבל לרמ"ה דווקא מבן מאה אפלג לק"מ וכן כ' רמב"ן כאן בשם תוס' דשניה' הגיע לגבורו' וכ' וצ"ל דבן מאה דווקא הפליג כוונתו ולא קוד' אבל ממאה ויותר הופלג וכמפורש בירושלמי אפי' הניחו בן מאה ונתעכב מא' שני' אלא דכ' רמב"ן דלא נראה לו אלא כרש"י דמתשעי' אפלוג ולדידי' צ"ע מי לא משכחת שהי' שבוי' כמה שני' ולא נודע מהם מאז שנשבו ובתוך השבי סבתא הגיע לגבורו' וחיישי' שאז מתה ואמר כמה שני' הגיע הבת לגבורו' ומתה ואח"כ בא הנדון לפני אביי ודן למה כ"א מתה כשהגיע לגבורו' וסבתא כבר מתה וצ"ע:

והנה תוס' בב"מ כ' אי אביי ס"ל כרבה והכא סתם הקושי' כי נרא' דאביי לא הדר בי' ול"ל כרבה ולפע"ד י"ל דוודאי הסברא של רבה אמיתי' דבהגיע לגבורו' שהם שני' הקצובי' ביותר שרוב' אינם מאריכי' ימי' יותר יש לחוש למיתה ואביי מייתי ראי' אפי' בן מאה מוקמי' בחזק' חי י"ל דווקא אם ראינוהו חי בן מאה או הגיע לגבורו מחזיקי' אותו בחזק' זו שחי לפנינו אחר שהגיע לגבורו' אבל כשלא ראינו' אלא קוד' שהגיע לגבורו' אין להחזיקו כמו שחי ע"ע כן חי עכשיו לאחר שהגיע לגבורו' מאחר שלא הי' מוחזק לנו בחזק' חיות כשהגיע לגבורו' שעלולי' רוב ב"א למות ומתני' דקתני הניחו זקן ואמר רבה שהניחו זקן שלא הגיע לגבורו' ע"ז חולק אביי מראי' אפי' הניחו בן מאה שנה אבל בהאי סבתא י"ל שלא ראינו' הגיע לגבורו' גם אביי מודה כנ"ל אלא מסתימ' הפוסקי' לא משמע כן ומ"מ סברתי נכונה וצ"ע לדינא:

איתבי' אביי המביא גט כו' תיובתא ופסקו הפוסקים כאביי וכ' רשב"א ראי' מירושלמי דקתני אפי' בן מאה ולרבה מאי אפילו דווקא בן מאה וכבר הרגיש הב"ש דלרש"י דמבן תשעי' אפלג שייך שפיר אפי' בן מאה וכ"ש תשעי' והרמ"ה שבטור חושש לכתחלה לרבה מבן פ' עד מאה הנה לשיטתו איכא ראי' לירושלמי ואינו חושש רק לכתחלה לרבה ובש"ע מביא י"א דמבן פ' עד מאה דינו כגוסס והיינו דאם גרשה הוי ספק גירושין והתכוון לשיטות הרמ"ה שבטור והרמ"ה רק לכתחלה מחמיר ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וצ"ע:

וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שדקדק דקדוק חמור דהוי מתני' זו ואצ"ל זו דהא הגיע לגבורו' איכא רבותא יותר מחולי דהא רבה ס"ל הגיע לגבורו' לא ולאביי וכדקיי"ל ה"ה הגיע לגבורו' וזקן דמתני' הגיע לגבורו' וכ"ש חולי דליכא דאמר דחולי לא ובתחלה הי' נ"ל דאביי דהוכיח דלא כרבה חולק גם על דאמר דגוסס לא הגם דלא