כתב סופר גיטין חלק א צו

שהה חיישי' שמא שהה א' וכן י"ל כמה עברו כמ"ש הב"ש ולכן חיישי' אבל בידענו שלא שהה רק א' ל"ח דלא הוי ש"מ וכש"כ בהוחזק חיישי' שנקיט כיון שראינו עבר אדם שם דווקא כשאנו יודעי' דבאין אנו יודעי' איכא ס"ס ולכן דווקא כשאנו יודעים סני בא' כיון שהוחזקו ובהוחזקו לחוד קאי דחיישי' כשיטת רבו דרבו הרי"ף ז"ל לפי שיטו' רמב"ן וראב"ד בשיט' הרי"ף וכמ"ש לח"מ דהכי ס"ל לרמב"ם וא"ש שיט' הרמב"ם וכן הוא שיט' הרי"ף כד דייקת בדבריו שכ' אבל אם עבר אדם שם והוחזק דייק וכ' אם עבר דווקא שאנו יודעי' שעבר חיישי' בהוחזק דאם לא ידעי' הוי כעין ס"ס אבל בש"מ וא"א יודעי' אם עבר לאו ס"ס הוא והוי ש"מ שי"ל שעברו הרבה כמ"ש הב"ש. ונ"ל מ"ש תחלה ומסתברא בהא מלתא עבדי' לחומרא שלא עבר אדם שם אבל לא ידענו שלא עבר חיישי' היינו בש"מ לחוד דאיירי עד עתה כל שלא ידעי' חיישי' שעברו הרב' שפרשו מן השיירו' מצויו' הוי כש"מ שם וס"ס ליכא כיון ששכיחי עוברי' תדיר ושוב כ' אבל אם עבר אדם שם והוחזקו היינו כשראינו שלא עבר רק א' ליכא משו' ש"מ דידענו דלא עבר רק א' אבל בהוחזקו חיישי' לא' שעבר בוודאי ועולה שיט' הרי"ף בזה בקנה א' והדברי' עתיקי' לפע"ד ועיי':

יא) הרמב"ם בש"מ כ' שלא שהה ובהוחזק כ' שלא עבר והשיג הראב"ד עליו וכ' בלבול דברי' אני רואה בש"מ כ' לא שהה הוי מיד ובהוחזק כ' לא שהה כו'. ודברי הראב"ד צריכי' ביאור שנראי' כמבולבלי' וערובי דברי' דתחלה כ' ואם יאמר מפני שהוחזקו ביב"ש בגמרא ל"מ הפרש וכו' וביב"ש בעיר א' היינו באותה העיר הכתובה בגט יב"ש ממתא פלוני וכמדומ' לי הרמב"ם לא כיוון לזה סו' דבריו אין להם המשך למ"ש תחלה ול"ש להשגתו וגם מהיכן ראה דרמב"ם לא כיוון לזה. ונ"ל לבאר עפמ"ש לח"מ בכוונ' הרמב"ם דהוחזק גרע ולכן מחמיר בהוחזק בלא עבר אדם ונרא' שהי' לפני הראב"ד שאפשר לומר כן וזהו שכ' ואי משום שהוחזקו היינו דס"ל דגרע הוחזקו ב' יב"ש לחוד מש"מ לחוד לא מצינו בגמרא הפרש ביוצאו לאלתר בין ש"מ לאין ש"מ ובין הוחזקו ללא הוחזקו כו' ושוב כ' והוחזקו ביב"ש בעיר א' ר"ל במקום הכתיבה כו' כוונתו בזה דאם ס"ל דהוחזקו גרע מש"מ זה י"ל אם הוחזקו ב' יב"ש באותו מקום שנאבד הגט דאצ"ל דבא יב"ש ממק"א זה י"ל גרע מש"מ שצ"ל שבא יב"ש ממק"א וכ"כ הרא"ש כד דייק' בלישני' ועיי' ס' בית מאיר. אבל לומר דהוחזק ב' יב"ש במקום הכתיבה ונאבד במק"א דצ"ל דבא יב"ש לכאן זה וודאי לא גרע מש"מ כן ס"ל לראב"ד ולכן נרא' לי דרמב"ם דס"ל דהוחזק גרע היינו דמפרש הוחזק באותו מקו' שנמצא הגט או במקו' הכתיבה או דלא נכתב שם מקו' הכתיבה ולזה כ' דעתו דהוחזק היינו במקו' הכתיבה דכ' יב"ש ממתא פלוני והיינו ביב"ש בעיר א' של מקו' הכתיבה ובוודאי הוחזק כי האי לא גרע מש"מ וכמדומה לי שהרמב"ם לא כיוון לזה הפי' דאלו כיוון לא הי' ס"ל דהוחזק גרע מש"מ כנ"ל ביאור נכון בכוונת הראב"ד וסידור דבריו ועיי':

יב) והנה הה"מ העלה בשיט' הרמב"ם דס"ל הוחזק לבד ל"ח ומ"ש אח"כ בהוחזק קאי אדלעיל ש"מ והוחזק ובליכא רק חדא רעות' ש"מ לחוד נ"מ כ"כ רק בשהה. אבל בתרתי לרעות' מחמיר אפי' בלא עבר אלו דבריו ז"ל והם כמ"ש הר"ן בשיט' הרי"ף אלא דר"ן ס"ל לרי"ף דאפי' בהוחזק לחוד חיישי' אלא בחד לרעותא או ש"מ לחוד או הוחזק לחוד לא מחמיר כולי האי רק בצירו' תרתי מחמיר ביותר ובאמת מוכח דרי"ף ס"ל הוחזק לחוד ג"כ חיישי' מדכ' דהלכה כר"א ור"א מוכח דס"ל אפי' הוחזק לחוד כמ"ש רמב"ן ור"ן ומסתמא גם הרמב"ם הכי ס"ל אפי' בהוחזק והא דלא כ' הרמב"ם הוחזק דס"ל או דשקולי' הם או הוחזק גרע וכ"ש הוא וכמו הרי"ף שלא כ' בב"מ הוחזק וסמך שנדע הוחזק דה"ה או כ"ש וה"א דכ' הרמב"ם הוחזק קאי אלעיל בש"מ והוחזק מחמיר ביותר דאיכא תרתי לרעותא כמ"ש הר"ן לרי"ף:

אלא דכ"ז כפשר דבר בשיט' רי"ף ורמב"ם דעשו לעצמו פשר להקל בחדא לרעותא ולהחמיר בתרתי לרעות'. ולכן נ"ל לפרש שיט' הרמב"ם בדרך מרווח ע"פ דרכו של הה"מ ונקיטונא במקצתו דמ"ש הרמב"ם בהוחזקו קאי אדלעיל עם ש"מ ושורת הדין ועיקרו כך הוא שלא להחמיר ב' חומר' לחוש בש"מ או הוחזק לחוד ובעבר אדם דאם בחדא חיישי' הלכתא ע"כ כמ"ד הלכתא שלא שהה אבל כשיש שני' יחד צריכי' אנו להחמיר שלא עבר דלית לנו הכרע אי כמ"ד הלכתא שלא שהה או כמ"ד שלא עבר ואפרש שיחתי טעמי ונימוקי:

הנה בחי' רמב"ן גיטין כ' די"ל דרבה דדייק במתני' ואפי' לזמן מרובה ור"ז דמוקי בלאלתר פליגו דר"ז ס"ל כמ"ד שלא שהה אדם שם הוי לאלתר ואיכא רבותא בלאלתר אע"ג דש"מ והוחזקו כל שלא שהה הגם שעבר ל"ג ויש בו חידוש לאפוקי למ"ד כל שעבר אדם הוי זמן מרובה ורבה ס"ל כל שלא עבר אדם ודאי לאלתר פשיט' כיון שלא עבר אדם שם מהיכי תיתי לחוש אלו דבריו אלא שכ' שא"צ לזה די"ל בפשוט דרבה נרא' לו ה"ה לזמן מרובה ור"ז לא דייק כולי האי עיי' בו. והנה מ"ש דרבה ס"ל לאלתר כדי שלא עבר אין מוכרח די"ל דס"ל ג"כ לא שהה ולאו משו' דלאלתר פשיטא הוכיח אלא משו' דומי' דסיפא כמ"ש תוס' אבל לר"ז ע"כ צ"ל דס"ל לאלתר שלא שהה נהי דלא ס"ל רישא דומי' סיפא כמ"ש תוס' מ"מ קשה לאלתר פשיטא כיון שלא עבר אדם אין מקו' חשש ואפשרו' כלל ע"כ צ"ל לא שהה הוא לאלתר ואחר הוצע' זו אומר כיון דר"ז ע"כ ס"ל מתני' כמ"ד כל שלא שהה הו"ל ר"ז ומ"ד הלכה שלא שהה תרי לגבי חד דס"ל הלכה שלא עבר וקיי"ל יחיד ורבי' הלכה כרבי' ואין לנו להחמיר שלא עבר דברור כשמלה דהלכה שלא שהה והמחמיר מן המתמיהים הוא:

אלא דיש לדחות ניהי דר"ז לא הקשה מסיפא די"ל לאלתר והיינו כל שלא שהה היינו דהי' מקו' לומר כן אבל לאמת כד הקשה מבריי' דא"א לומר לאלתר כמ"ש תוס' דבבריי' ל"ש לאלתר דלא ידענו מי אבד והוצרך ע"כ לחדש כאן במקו' שהש"מ כו' שוב י"ל גם מתני' שלא לאלתר ובאש"מ וי"ל לאמת ס"ל לר"ז ג"כ הלכה כמ"ד שלא עבר או דמספקא לי' הלכה כמאן דממתני' אין מוכח כלו' וכ"ז לל"ק אבל לל"ב דמוקי בריי' באין ש"מ ולא הוחזק וקשי' פשיט' כמ"ש רמב"ן וס"ל דה"ט דר"י ור"א דמוקמי באוקימתא אחרינ' ובריי' לר"ז ל"ק די"ל דקמ"ל דל"ח לפירי אבל מתני' קשיא דל"ש חשש פירי כמ"ש תוס' ועכצ"ל לאמת דמתני' בלאלתר וש"מ והוחזקו וקמ"ל בלאלתר דעבר אדם ל"ח הגם שעבר אד' כיון שלא שהה ומוכח דס"ל לר"ז לאמת הלכתא כמ"ד לא שהה ומר"י ור"א דקשי' להו מתני' ע"כ ולא מוקי בלאלתר לא מוכח דס"ל כל שלא עבר מדלא מוקי מתני' בלאלתר ואיכא רבותא הגם שעבר י"ל דבאמ' מתני' ל"ק להו רק בריי' וס"ל אין לב"פ משע' חתימ' או דקשי' להו מתני' ולא משו' פשיטא אלא דומי' דסיפא כרבה ולכן הוצרכו לאוקימתא דידהו אבל ר"ז דלא מוקי באוקימתא דידהו קשי' מתני' וע"כ מוכח דס"ל מתני' לאלתר ושלא שהה אדם שם והוי תרי ר"ז ומ"ד הלכה כל שלא שהה תרי לגבי חד מ"ד הלכה כמ"ד דשלא עבר שם ועיי' בכ"ז:

ואחר דברי' הדברי' האלו נתחוור שיט' הרמב"ם דפוסק לחומרא כל"ב דר"ז כמ"ש הרי"ף בב"מ דמספיקא אזלי' להחמיר ולא משום דר"י ור"א הכי ס"ל די"ל לרווחא דמלתא מתרצו אלא משום דחייש לל"ב דר"ז אלא אם נאמר כל"ב דר"ז מוכח ע"כ דס"ל לר"ז הלכה כמ"ד כל שלא שהה והוי תרי לגבי חד דס"ל הלכה דלא עבר מהיכי תיתי נחמיר כל שלא עבר הרי איכא תרי דס"ל שלא שהה ואם תאמר דלמא כל"ק דר"ז ולא מוכח דס"ל לר"ז כל שלא שהה א"כ אין לנו להחמיר בחדא לרעותא בש"מ או הוחזק לחוד דכל עצמינו אין אנו חוששי' בחדא לרעותא רק שמא כל"ב דר"ז ואי כל"ב הלכתא כל שלא שהה ולכן כ' הרמב"ם בש"מ לחוד שלא שהה וה"ה בהוחזק לחוד אבל כשכ' אם הוחזקו קאי אדלעיל ש"מ והוחזקו כ' שלא עבר דאין לנו להקל משי' דלל"ב ס"ל לר"ז כל שלא שהה והוי תרי לגבי חד דלמא כל"ק ואין לנו הוכח' דר"ז ס"ל שלא שהה וכיון דאיכא תרתי לרעותא שמא כל"ק וצריכי' אנו להחמיר שמא הלכה כמ"ד שלא עבר דהוי חד לגבי חד וא"ש שיט' הרמב"ם ויגעתי ומצאתי בעזה"י:

יג) הרמב"ם הלכ' גזילה העתיק סיפא דמתני' דב"מ כצורתה כל מעב"ד ה"ז יחזיר ולא כ' דווקא באשתכח חוץ לב"ד וכיון דפסק כל"ב דר"ז להחמיר הי' לי' לפרש דווקא באשתכח חוץ לב"ד ודוחק לומר דס"ל כל ב"ד שבזמנו לאו ש"מ כמו ב"ד בזמן המשנה ובי דינא דר"ה וצ"ע שלא הרגיש א' מנושאי כלי הרמב"ם בזה:

וי"ל כיון דרמב"ם בחומר א"א מחמיר כל"ב דר"ז אבל בממון וש"ח ומיאונין ראה שלא להחמיר כיון דאיכא רבה ול"ק דר"ז כן י"ל:

עוד י"ל עפמ"ש כבר לעיל אות ד' דהא דיליף רבה מכל מעב"ד משו' דס"ל אין הולכי' בממון אחר הרוב ודמי' חומר א"א דמחמירי' וחיישי' למיעוטא לממון ואי משום לעז מש"ח ומיאוני' מוכח דל"ח בזה ללעז ושם בארה. ויש לעיי' לפמ"ש תה"ד ומובא ברמ"א ח"מ סי' רצ"ב דהיכא דאין א' מוחזק אזלי' בממון בתר רובא וא"כ עדיין אין ראי' מממון לגט דשם במתני' שהוא ביד המוצא ואין א' מוחזק לכן ל"ח לחשש רחוק דכל דליכא חזק' ל"ח לחשש מיעוט. אבל אי הי' א' מוחזק הוי חיישי' ובחומר א"א דלא אזלי' בתר רוב היכא דאיכא חזק' א"א אולי חיישי' ותוס' דהקשה על ר"ע הא אין הולכי' בממון אחר הרוב ע"כ צ"ל דל"ל כתה"ד הנ"ל ופ"י בב"מ התעורר ע"ז די"ל במקום דליכא חזק' אזלי' בממון אחר הרוב והי' נעלם ממנו במח"כ תה"ד ורמ"א הנ"ל. ותוס' ע"כ דלא כתה"ד. ולתה"ד קשה כמו שהקשיתי מנ"ל לרבה למילף מממון וש"ח וצ"ל דר"ע דהקשה לרבה וכן רבה דילי' באמת מממון כמ"ש ס"ל גם באין מוחזק אין הולכי' בממון אחר הרוב ואנן דקיי"ל כשמואל משום דהלכתא כשמואל בדינא נקטי' רק היכא דמוחזק בהא דאמר שמואל דאין הולכי' דהמוכ' מוחזק וקיי"ל כוותי' אבל באין מוחזק הולכי' אחר הרוב וש"ס דב"מ דקאמר במאי פליגו הי' יוכל לומר דר"ז ס"ל דכל דלא מוחזק הולכי' אחה"ר ואין ראי' מכל מעב"ד ובאמת משו"ה לא הקשה קושי' לר"ז אלא אמר במאי פליגו אי משו' דס"ל דהולכי' בממון אחה"ר באינו מוחזק או משום דס"ל כל מעב"ד חוץ לב"ד ונ"מ או ס"ל גם בש"ח וממון דחיישי' או דס"ל באלו דל"ח דמפרש מעב"ד חוץ לב"ד וליכא ראי' גם באלו דל"ח ומסיק דס"ל מעב"ד חוץ לב"ד והיינו די"ל דלא פליגו על רבה בעיקר הדין דאין הולכי' אחר הרוב אלא דמפרש חוץ לב"ד ולהחמיר אפי' בממון ואיסור דעלמא כמו ש"ח ג"כ חיישי' וכיון דליכא נ"מ רק לענין ממון וש"ח לכן קאמר בש"ס ב"מ דשם קתני במתני' ממון ואיסור בעלמא שאל במאי פליגו