כתב סופר גיטין חלק א צה

משום מתני' ואי דבריי' קמ"ל דל"ח לפירי צ"ל דר"א ס"ל אין לבעל פירו' משע"ח ובאמ' מהראשוני' נרא' בפשטא דל"ק להו קושי' תוס' דלמא קמ"ל דל"ח לפירי דכתבו דקשי' לר"י ור"א מבריי' פשיטא ולא הרגישו דלמא קמ"ל דל"ח לפירי דאפשר גם זה פשיטא והא דמוקי רבה מתני' בהוחזקו מנ"ל דבהוחזקו דגרע ל"ח צ"ל לפי הסוגי' דגיטין דס"ל דהוחזק לא גרע מש"מ ושקולי' הם ומוקי רישא בהוחזקו להודיע לנו כי ס"ל דשקולי' הם ולא נטע' דגרע ולפי סוגי' דגיטין מוכח מר"א דס"ל כל"ב דר"ז מדלא מוקי הבריי' בש"מ או הוחזק וע"כ דס"ל בכ"א לחוד ש"מ או הוחזקו חיישי' והא"ש דבב"מ מעתיק שם טעמא דנמלך ולפי סוגי' דשם ל"מ מר"א דס"ל דש"מ חיישי' י"ל דוקא הוחזק ס"ל דל"ח דיש מקום לומר הוחזק גרע מש"מ ולכן כ' רק מספק יש להחמיר אבל בגיטין מעתיק הסוגי' הא אמר תנו נותני' לפי סוגי' זו מוכח דר"א ס"ל גם בש"מ ל"ח והוחזק שקול כש"מ לכן כ' דהלכה כר"א שהוא בתרא כנלפע"ד ליישב ועיי' היטיב ומ"מ צע"ג שלא הרגישו הראשוני' והבאי' אחרי' בסתיר' זו וד' יאיר עיני:

ו) להרז"ה ביבמות הקשה שיט' הרי"ף אהדדי בב"מ כ' בש"מ לחוד חיישי' ובגיטין כ' בעבר אדם שם והוחזק חיישי' והיינו עם ש"מ הרי בעי תרתי. וצל"ע למה מקשה עמ"ש בב"מ ולא הקשה על הרי"ף מיני' ובי' ממ"ש בגיטין תחלה דבש"מ לא מחזירי' ואח"כ מיד כ' דבעי הוחזק ג"כ. ונ"ל דידע הרז"ה די"ל דכוונתו בגיטין הוחזק לחוד דס"ל דשקול כמו ש"מ ולא עדיף מש"מ וכמ"ש הר"ן בחד תי' דבהוחזק לחוד קאי אלא מדלא כ' בב"מ רק ש"מ ולא הוחזק ולא כ' ה"ה בהוחזק בלא ש"מ הי' נרא' לרז"ה דס"ל לרי"ף דהוחזק עדיפא מש"מ דאי ס"ל שקולי' הם או גרוע ול"צ לכתוב תרתי דממילא נשמע וכ' ש"מ לחוד דבהכי קאמר ר"ז דחיישי' דמוקי מתני' דגיטין בש"מ לחוד וה"ה או כ"ש הוחזק למה כ' בגיטין בהוחזק מאחר שכבר כ' בש"מ לחוד חיישי' וע"כ כוונתו בגיטין ש"מ והוחזק והקשה שפיר דסתר עצמו אבל ממ"ש בגיטין לחוד לא הי' יוכל להקשו' די"ל דס"ל הוחזק לחוד ג"כ חיישי' דשקולי' הם וכ' כ"א בפ"ע כנ"ל ועיי'. והנה הר"ן בחד תי' מתרץ דמ"ש הרי"ף הוחזק היינו עם ש"מ ומחמיר בתרתי לרעות' אפי' עבר אבל בכ"א לחוד דוקא שהה וזה כפשר דבר ובתי' ב' כ' דכוונתו הוחזק לחוד ותי' זה צריך תבלין למה הזכיר הוחזק כשכ' דקיי"ל לחומרא כל שלא עבר אדם ולא כ' תחלה כשכ' דבש"מ לחוד חיישי' ה"ה בהוחזק וי"ל דקמ"ל אפי' בהוחזק דעדיף מש"מ מ"מ מחמירי' אפי' בעבר אדם ולרא"ש דהוחזק גרע קשה וגם קשה למה לא כ' הרי"ף בב"מ מהוחזק כלום כנ"ל:

ולפמ"ש רמב"ן במלחמו' דלכן נקיט הרי"ף הוחזק בעבר אדם דעבר אדם לאו ש"מ הוא ודוקא בהוחזק חיישי' א"ש הכל דבב"מ לא כ' הוחזק דס"ל דגרוע הוחזק או עכ"פ שקולי' הם ונדע ה"ה הוחזק ובגיטין ג"כ לא כ' רק דחיישי' לש"מ וה"ה או כ"ש הוחזק ולא כ' אח"כ בהוחזק רק משום דכ' דבעבר חיישי' וזה דוקא רק בהוחזק ולכן כ' הוחזק דבזה נקטי' להחמיר בעבר אדם וא"ש עיי':

ז) בשיטתו של הרי"ף איכא ג' שיטו' הרז"ה וכן הה"מ ס"ל בשיטתו דלהוחזק לחוד ל"ח ושיטת הרא"ש דהוחזק גרע ושיטת רמב"ן ור"ן דה"ה בהוחזק והוכיחו כן מדלא מוקי ר"י ור"א בריי' בהוחזקו ע"כ דס"ל גם בהוחזקו לחוד חיישי' ונרא' מרמב"ן ור"ן דס"ל דהוחזקו עדיף ולל"ב דר"ז י"ל דהוחזקו ל"ח. אבל ר"י ור"א ע"כ ס"ל גם בהוחזקו חיישי' ועפ"ז מובן לר"י ור"א קשי' להו אי בלא הוחזקו ולא ש"מ פשיטא ולמה ל"ק לל"ב דר"ז פשיטא ולמ"ש א"ש דר"ז ס"ל בהוחזקו ל"ח דעדיף מש"מ ור"י ור"א ס"ל גם בהוחזק חיישי' והוצרכו לחדש אוקימתא אחריתא כנ"ל:

ולשיט' הה"מ והרז"ה דס"ל לרי"ף דבהוחזק ל"ח קשה א"כ למה לא מוקמי בריי' בהוחזקו ואי דס"ל דלרווח' דמלתא מתרצו א"כ לא מוכח מר"א ור"י כלום דס"ל אפי' בש"מ דחיישי' ואיך כ' הרי"ף דהלכה כר"א דבתרא לכן בש"מ חיישי' דמר"א ל"מ כלום וצ"ע ולפמ"ש באות ה' דלמ"ד בעל שאמר גרשתי א"נ א"א לאוקמי הבריי' בהוחזקו י"ל דר"א ס"ל בהוחזקו ל"ח והא דקשי' לי' פשיט' ולא מוקי הבריי' בהוחזקו דס"ל בעל שאמר גרשתי א"נ וא"ש עיי':

ח) הנה הר"ן בחד תי' בישוב הרי"ף כ' דכוונת הרי"ף בעבר אדם הוחזק וש"מ אז מחמירי' ובתי' ב' כ' בהוחזק לחוד קאי. הנה ס"ל לר"ן דבעבר אדם ג"כ ש"מ מקרי דהא כ' תחלה בתרתי יחד מחמיר ואי לאו ש"מ הוא אכתי ליכא רק חדא ברעות' וע"כ דס"ל דחד הוי ש"מ. ולזה קשה בתי' ב' למה נקיט הרי"ף הוחזקו צ"ל דקמ"ל רבותא אפי' הוחזק דעדיפ' מש"מ מ"מ מחמיר בעבר אדם כ"ש בש"מ:

ונ"ל להראות פנים לתי' קמא של הר"ן דקשה לי מ"ש הרי"ף בעבר אדם והוחזק ל"מ רק בשאמרו עדי' מעולם כו' או בסימן מובהק הא כבר כ' הרי"ף לעיל בש"מ דחוששי' ליכא אופן להחזיר רק כדר"י או כדר"א ומאי האי דכופל הענין כשכ' בהוחזק דל"מ רק בב' אופני' אלו. ולתי' קמא של הר"ן א"ש דה"א בב' לרעותא ל"מ דר"י דחיישי' שמא אתרמי ודוקא בש"מ לחוד ל"ח כולי האי אתרמי ביב"ש ועדי' כעדי' וה"ה בהוחזקו לחוד שמא אתרמי ובא ועדי' כעדי' אבל בתרתי לרעות' ה"א דחיישי' קמ"ל ולכן כ' שני' דבר זה דר"י ואגב כ' גם דר"א ולתי' שני דבהוחזק לחוד איירי קשה כפילת הדברי' ולשיט' הרא"ש דהוחזק גרע י"ל קמ"ל אפי' בהוחזק מהני דר"י ודר"א אבל לפי דס"ל לר"ן דלא גרע אדרבה עדיפא קשה כיון דאמר לא יחזור ממילא נדע דלית לנו תקנתא רק כדר"י או כר"א ואפשר משום דר"א נקיט דה"א בהוחזק דעדיף מש"מ ניהי דמ"מ חיישי' אבל לא צריך מ"מ קמ"ל ואגב נקיט דר"י ג"כ ועיי':

וצ"ב לחד תי' דר"ן דבתרתי קאי הרי"ף מנ"ל לרי"ף באמת דבתרתי לרעותא מהני דר"ז הא ר"י קשי' לי' פשיטא באיכא תרתי לטובותא י"ל דמשני באמרו עדי' היינו דבריי' בחדא לרעותא ש"מ או הוחזק אבל בתרתי מנ"ל דמהני ועיי' רמב"ם שכ' מפורש ואפי' ש"מ והוחזק מהני כשאמרו עדי' או בס"מ נרא' לעין כי הי' מקו' לומר בתרתי לרעותא ל"מ וקשה מנ"ל באמת דמהני ונ"ל דש"ס מקשה פשיטא דל"ח ומשני דה"א שמא אתרמי קמ"ל וס"ל לרי"ף ורמב"ם אי מוקמי בריי' בחדא לרעות' פשיטא דל"ח כ"כ דהא גופא חומרא דנחוש בחדא לרעות' ורבה ס"ל דל"ח ובהצטר' עוד לחוש שמא ביב"ש ועדי' כעדי' בוודאי פשיטא וע"כ דלפי אוקימתא זו מוקי בריי' בתרתי לרעותא וקמ"ל מ"מ ל"ח לאתרמי עדי' כעדי כנ"ל נכון ועיי':

ט) והנה הראב"ד ורמב"ן שני' ס"ל דכל ששהה כדי ששהה או עבר אדם שם ליכא ש"מ אפי' יש בעיר ש"מ כיון דבאותו מקו' לא עבר או שהה רק א' ל"מ ש"מ ורמב"ן הביא ראי' מלישנא היכא דתרו כתנא דלאו ש"מ מקרי הגם שבעיר מקו' דמזבנו ש"מ. וצ"ע איך ס"ל לרבה דבהוחזקו ל"ח הא מוכח מהאי תנא דאמר כל שלא שהה או מ"ד שלא עבר דהוחזקו לבד חיישי' ורמב"ן כ' באמת מזה ג"כ ראי' דבהוחזק לחוד חיישי' ולא הקשה על רבה ואפשר לומר דרבה מפרש הנהו תנאי בש"מ והוחזקו כיון דמוחזקו בש"מ בעיר הגם שבאותו מקו' לא עברה שייר' רק א' מ"מ הוי תרתי לרעותא כעין שכ' הב"ש בש"מ והוחזקו רק שמו' אנשי' וכן י"ל בזה ואנן דקיי"ל ש"מ לחוד חיישי' דווקא בש"מ באותו מקו' ממש כן י"ל אלא הא רמב"ן מביא ראי' מהך לשנא במקו' דתרו כתנא חזי' דאין זה ש"מ והא שם הוי הוחזקו מ"מ לא הוי רק חדא לרעות' דמה דש"מ בעיר לא חזו לצרופי כלל לתרתי לרעותא וקשה על רבה ממאן דס"ל כדי שלא שהה או עבר שם. וי"ל דוודאי גם לרבה מ"ד שלא שהה או עבר ס"ל הוחזק לבד חיישי' וה"ה ש"מ לחוד אלא רבה הוכיח דמתני' דב"מ דס"ל ש"מ לחוד ל"ח וה"ה הוחזק לחוד דלא כהנהו תנאי ואנן קיי"ל להלכתא כל"ב דר"ז וכר"י ור"א דלא דייקו מסיפא דב"מ דמעב"ד חוץ לב"ד ואיכא ראי' מהנהו תנאי דבהוחזק לבד חיישי' וה"ה או כ"ש ש"מ לחוד כמ"ש רמב"ן דוחה נמי איכא ראי' דבהוחזק לבד חיישי' כנ"ל ועיי':

והנה ראב"ד ורמב"ן העמיסו כן בשיט' הרי"ף ולכן כ' בעבר אדם והוחזקו ביב"ש. ונ"ל לחזק דבריה' בשיט' הרי"ף הן מה דכ' הרי"ף וז"ל אבל עבר אדם שם והוחזק ביב"ש חיישי' שמא ממנו נפל מ"ש חיישי' ממנו נפל שפת יתר הוא דלא הוי לי' לכתוב רק דאין מחזירי' רק באמרו עדי' או בס"מ כמ"ש באיכא ש"מ אין מחזירי' רק כה"ג ולמה כ' כאן דחיישי' שמא ממנו נפל והלא דבר הוא. ונ"ל בדיוק כ"כ דלפי מ"ש רשב"א דלמ"ד שלא שהה או עבר אדם ס"ל דחיישי' לשיירא שעבר' קוד' שאבד וזה שעבר אחר שאבד הוא לא שממנו נפל אלא שדרס גט זה שאבד הוא או נטלו והשליכו לאיבוד וזה גם בלא הוחזק חיישי' כשעבר אדם ורי"ף דס"ל דווקא בהוחזק ע"כ דס"ל לשיירא שעברה ל"ח כדס"ל מ"ד כדי שלא תעבור שייר' כמ"ש רשב"א אלא דחיישי' למי שעבר אחר שאבד הגט שהוא אבד ג"כ גט וזה שכ' הרי"ף ולכן כשעבר אדם והוחזק ביב"ש חיישי' שמא ממנו נפל לאפוקי דל"ח שנפל משייר' שעברה כבר קיד' אביד' הגט ולכן דווקא בהוחזקו חיישי' ולא בש"מ ולא הוחזקו אבל כשכ' בש"מ דחיישי' לא הי' צריך לכתוב דחיישי' דמזה נפל דליכא חילוק אם משייר' שעברה כבר או משייר' זו וא"ש דברי הרי"ף בדקדוק ודיוק והבן:

יוד) הרמב"ם פ"ג מגירושין הלכה כ' וז"ל אבד במקו' שהש"מ ומצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברי' כו' נרא' אבל אם לא ידענו שלא שהה אדם שם חיישי' שמא שהה שם כיון דש"מ ומוכח ג"כ דס"ל כל ששהה שם הוי ש"מ דלא כרמב"ן וראב"ד ובהלכה יו"ד בהוחזקו כ' ח"ל הואיל ועבר אדם שם נראה דווקא בידעי' דוודאי עבר אדם שם וקשה למה בש"מ בלא ידעי' אם שהה חיישי' ובהוחזק דווקא בראינו שעבר שם ולא הרגיש אדם מזה וצל"ע:

והנ"ל בישוב הדבר הנה הב"ש כ' דבראינו שעבר עדיפא מלא ראינו אלא כדי שעבר די"ל כמו כן הלכו הרבה כיון דש"מ משא"כ בראינו שלא עבר רק א' עיי' בו. ובפרישה כ' דלא ראינו גרע דאיכא כעין ס"ס שמא לא עבר כלל ואת"ל עבר שמא לאו יב"ש עבר. ונ"ל להכריע היכא דש"מ תמיד ספק שמא לא עבר אינו ספק השקול כיון דעוברי' ושבי' תדיר הוי כוודאי עברו שם ב"א אבל באין ש"מ והוחזק בלא ידענו שעבר אדם הוי כס"ס שמא לא עבר אדם כלל ואם עבר שמא לא יב"ש הוא וכשאנו רואי' שעבר רק א' לא הוי ש"מ ואין לחוש רק בהוחזק דליכא ס"ס דהא ראינו שעבר א' כנ"ל. ומעתה א"ש דברי הרמב"ם כשכ' בש"מ לאלתר דידענו דלא שהה אדם שם הדיוק אבל בלא ידענו שלא