כתב סופר גיטין חלק א צ

מיני' בשאבדו שליח דל"ש משום שהבעל כמלך או בשמצאו בעצמו דנאמן דלא נמלך במגו דאמר תנו נותני' אלא די"ל דלהכי הוצרך טעמא דנמלך דאל"ה תנו נותני' בלאלתר דליכא משום חשש ב' יב"ש מ"מ אין נותני' משום נמלך ובטלו והיינו דקאמר ש"ס מי קתני אמר תנו נותני' אלא דמוכח ממילא דאם תנו נותני' מדהוצרך לטעמא דנמלך לזה י"ל כדקיי"ל לאלתר ול"ק פשיטא הא קמ"ל דאפי' לאלתר דליכא משום חשש יב"ש דאין נותני' משום דנמלך שלא ליתן עוד וא"ש:

וארווח לנו ליישב בזה קושי' אחרת שהקשה תוס' מנ"ל דבריי' לזמן מרובה ואי לאלתר פשיטא דלמא קמ"ל משום פירי. ונ"ל דמ"ש די"ל נמלך דמתני' להורו' דאפי' תנו אין נותני' והיינו הגם שהוא אמר שלא נמלך שאני אימר דוודאי נמלך הי' מוכח מבריי' דמייתי ר"ז דלא כן הוא אלא דנאמן שלא נמלך דל"ח למשקר הואיל ובידו וסברא זו דלא הי' אבד לא אלימא לדחות הואיל ובידו לגרשה דהא קתני בבריי' בזמן שהבעל מודה יחזיר וקשה נהי דמשום ב' יב"ש אין לחוש כדמתרץ באין ש"מ מ"מ משום שנמלך ובטלו שלא ליתן אין מחזירי' וממתני' דהכא לאלתר כשר ל"ק דהא מיירי שמצאו בעצמו נאמן במגו אבל מבריי' קשה ועכצ"ל דנאמן לומר שלא נמלך ומ"מ א"ש מ"ש דר"ז ממתני' ל"ק לי' דהי' מקו' לומר ונמלך היינו משו"ה אפי' אמר תנו אין נותני' דאינו נאמן לומר שלא נמלך ולכן הוצרך ר"ז להביא בריי' דמשם מוכח דנאמן שלא נמלך וממילא קשה ממתני' דאין לומר דקמ"ל דאם אמר תנו נותני' ונאמן דלא נמלך דלא הול"ל טעמא דאין נותני' לה משום נמלך אלא שמא כתובי' הי' וע"כ דקמ"ל אמר תנו נותני' דל"ח לביב"ש ואי לאלתר פשיטא ועיי' וכיון שהוצרך להביא הבריי' הקשה מיד מתני' אבריי' מה לו להביא מתני' דב"מ הגם דמתני' אלימא לאקשוי' כשהי' יוכל להקשו' ב' משניו' אהדדי בלי שצריך להביא הבריי' אבל כיון דבלא בריי' לא יוכל להקשו' מקשה מיד מתני' אבריי' וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושי' תוס' לוקמי הבריי' ג"כ בלאלתר מנ"ל לחדש הא בשאין ש"מ דל"ח ואי פשיטא י"ל משו' פירי י"ל בוודאי הי' יוכל למוקמי בריי' בלאלתר אלא שהקשה מבריי' קשה ג"כ ממתני' ואם יתרץ הבריי' באוקימתא בלאלתר ופשיטא ליכא דקמ"ל דל"ח משו' פירי הדר תקשי ממתני' דב"מ כיון דמוכח מבריי' דנאמן שלא נמלך ובמתני' דב"מ אין לומר שוב לאלתר דקשי' פשיטא ומשו' פירי ליכא כמ"ש תוס' דממתני' ל"ק משו' פירי דקלא אית לי' ועכצ"ל בשאין ש"מ ל"ח ומה לו לעשו' ב' אוקימת' בבריי' לאלתר ובמתני' כשאין ש"מ אמר מיד תירוץ מספיק לבריי' ומתני' וא"ש עיי' היטיב:

ואתי לן שפיר ליישב מה שהקשה תוס' עוד כד מקשה ש"ס לר' ירמי' פשיטא הא י"ל משו' פירי וכוונת תוס' דאין לומר דקושי' הש"ס פשיטא על מתני' דב"מ דאין לומר משו' פירי מנ"ל לש"ס להקשו' דלמא ממתני' ל"ק לי' כר"ז דמוקי לי' בלאלתר ול"ק לי' רק מבריי' וי"ל שפיר דקמ"ל דל"ח משו' פירי ולמאי דכתיבנא דלבתר דמייתי ר"ז מבריי' קשי' ג"כ ממתני' דב"מ מקשה ש"ס שפיר לר"י פשיטא דממתני' קשי' פשיטא דהא מתני' ג"כ קשי' אפי' לר"ז וג' קושי' תוס' מתורצי' בחדא מחתא ועיי' כי נכון הוא ע"ד חדוד:

תוס' בשם ר"י דרבה פשיטא לי' ואפי' לזמן מרובה דומי' דסיפא והקשה פ"י הא סו' כ"ס צ"ל דס"ל לרבה מדקתני נמלך ע"כ דקמ"ל מלתא דלאו פשיטותא הוא דאל"כ עדיין תיקשי מנ"ל לרבה דבהוחזק דגרע מש"מ דל"ח ועכצ"ל דאי בש"מ פשיטא היינו סיפא כ' כן לא לא הי' הר"י צ"ל דדייק לזמן מרובה דומי' דסיפא אלא דדייק מנמלך דאי לאלתר פשיטא. ולפע"ד ליישב דלאמת דמוכח דמוקי רבה מתני' דב"מ בהוחזק ולאו ש"מ עכצ"ל דדייק מנמלך כ"כ דקמ"ל רבותא מדל"א רישא בש"מ ולא הוחזקו ור"י שבתוס' רצה לומר דאין אנו מוכרחי' לומר דרבה דייק כ"כ מונמלך דאי לאלתר פשיטא דקשי' לי' מדהוכיח ש"ס והוא דהוחזקו דאל"ה קשי' דרבה אדרב' הול"ל להוכיח בקצור כיון דהוכיח ואפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ואי דמוקי מתני' דב"מ באין ש"מ ולא הוחזקו קשי' ג"כ פשיטא כדכתבו ראשוני' רמב"ן ביבמות ור"ן כאן דזהו שהכריח לר"י ור"א דנאדו מאוקימת' רבה ור"ז דקשיא להו באש"מ ולא הוחזקו פשיטא ומדלא הוכיח כן רק מרבה אדרבא ש"מ דבלא"ה ל"ק דס"ל דרבה לא דייק כ"כ ונמלך דקמ"ל מלתא דלאו פשיטא כ"כ ולכן הקשה בחוזק רבה אדרבה ואי הא דדייק רבה אפי' לזמן מרובה מונמלך דאי לאלתר פשיטא הרי מוכח דס"ל דנמלך מלתא דרבותא קמ"ל לכן התחכ' ר"י והוסי' על תי' תוס' די"ל דרבה בלא"ה הוכיח דמתני' לזמן מרובה דומי' דסיפא ואין מוכח דס"ל לרבה דנמלך מלתא דרבות' קמ"ל ולכן הוצרך להקשו' והקשה טפי בחוזק מרבה אדרבה וע"כ דהוא שהוחזק ומתני' רישא דב"מ באש"מ והוחזק ולאמת עכצ"ל הא דלא מוקי רישא בש"מ ולא הוחזק דומי' דסיפא דקשי' לי אי בש"מ פשיטא היינו סיפא ודייק מנמלך כ"כ דקמ"ל טובא דלא נשמע מסיפא והיינו דכ' תוס' ועוד אומר ר"י הא הר"י ל"ל תי' ראשון והול"ל ור"י אומר ולמ"ש א"ש דר"י הוסי' עוד על תי' קעא דבאמת צריך גם לתי' קמא והבן:

והא"ש דהוצרך ר"י לחדש ג"כ דר"ז לא דייק מבריי' דאי לאלתר פשיטא ולא משו' דבריי' לא שייך לאלתר לפמ"ש דהוצרך ר"י להוסי' דברי' דקשי' דהו"ל לש"ס להוכיח בפשיטו' לרבה דאי רישא באש"מ ולא הוחזקו פשיטא א"כ תיקשי לר"ז לאמת לל"ב דמוקי בריי' בהכי קשי' פשיטא ואי דס"ל דקמ"ל דל"ח משו' פירי א"כ לזמן מרובה מנ"ל כדהקשה תוס' לפי' ראשון לקמן ועכצ"ל דס"ל דליכא רבותא משו' פירי דס"ל אין לבעל פירי משע' חתימה והוכיח אי לאלתר פשיטא א"כ תקשו עדיין מי ניחא גם אש"מ ולא הוחזק פשיטא ולר' ירמי' ור"א ל"ק או דס"ל אין לבעל פירו' משע' נתינה אלא דקשי' להו מתני' דליכא למימר דקמ"ל משו' פירי כמ"ש תוס' לקמן או דס"ל אין לב"פ משע' חתימ' וקשיא להו בריי' אי באש"מ ולא הוחזק פשיטא ולר"ז קשה ולכן הוצרך הר"י להוסי' דר"ז ס"ל דאין לומר בריי' לאלתר דלא שייך בבריי' לאלתר וי"ל דאין לבעל פירי משע' נתינה ול"ק לי' בריי' פשיטא ומתני' בלא"ה ל"ק לי' דלא דייק ונמלך וגם ל"ל רישא דומי' דסיפא ולפי' ראשון באמת הקשה תוס' אח"כ לר"ז מנ"ל לזמן מרובה דלמא משו' פירי ולא תי' דס"ל לר"ז אין לב"פ משע' חתימה כמ"ש בב"מ דקשה איך מתרץ באש"מ ולא הוחזקו לל"ב פשיטא והוצרך תוס' לתרץ לאלתר ל"ש משו' פירי רק לזמן מרובה ול"ק תו איך מתרץ באש"מ ולא הוחזקו פשיטא כיון דלזמן מרובה איירי איכא רבותא דפירי וא"ש והבן:

הא אמר תנו נותני' הקשה תוס' מדלא מקשה ש"ס ב"מ וליחוש ארישא דמתני' דב"מ ומה שתי' תוס' לא א"ש לפמ"ש רש"י לקמן בזמן שמודה היינו שאומר ליתנו לה ונ"ל לרש"י דלכן מקשה מבריי' דבמתני' ל"ק רק לרבה דדייק הא אמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה אבל לר"ז ל"ק ממתני' דלדידי' י"ל מתני' לאלתר ולפמ"ש לקמן לאלתר ל"ק ולחוש די"ל דאיירי ביום שנכתב ומבריי' קשי' גם לר"ז דמוקי לזמן מרובה ולכן הקשה טפי מבריי' דקשיא לכולי עלמא וא"ש וק"ל:

והקשה תוס' והיכא רמי ר"ז אבריי' אפי' לזמן מרובה לפי' קמא לאלתר פשיטא י"ל דקמ"ל דל"ח משו' פירי והעלה לאלתר י"ל באותו יום שנכתב והא דמקשה לר' ירמי' עדיפא משני אפי' אי ס"ל אין לבעל פירי משע' חתימה ובב"מ שם הקשה תוס' ב' קושי' על רי"ו ועל קושי' ש"ס לר"י ותי' דס"ל אין לב"פ משע' חתימה וצ"ב איך כ' תוס' דס"ל מנ"ל לש"ס דר"ז הכי ס"ל עד דמקשה עליו הו"ל לתרץ דש"ס רצה לתרץ ר"י אפי' ס"ל אין לב"פ משע"ח כמו דתי' הכא ונ"ל לפמ"ש תוס' שם דר"ז ס"ל משע"ח ממילא מוכח דגם ר"י הכי ס"ל דמדמתרץ הבריי' בשאמרו עדי' מעולם ל"ח כו' ולא מוקי בלאלתר ע"כ דקשי' לאלתר פשיטא ומשו' דס"ל אין לב"פ משע' חתימה ומקשה שפיר הא כמי פשיטא ואי דקשי' לי' לר"י מתני' וכרבה בוודאי קשי' פשיטא דבמתני' א"ח משו' פירי כמ"ש תוס' כאן ושפיר כ' תוס' בב"מ דס"ל אין לבע"פ משע"ח כיון דר"ז הכי ס"ל ממילא מקשה שפיר לר"י דע"כ ג"כ הכי ס"ל אבל כאן דחידש תוס' לאלתר ל"ש משו' פירי לא יוכל לומר דר"ז הכי ס"ל מנ"ל להקשו' דלמא ס"ל דיש לב"פ עש"נ ומ"מ לא יוכל למוקמי לאלתר דלאלתר ל"ש משו' פירי ולכן הוצרך תוס' לדחוקי נפשי' דרצה לתרץ דר"י לכ"ע אפי' אי ס"ל אין לב"פ משע"ח כנ"ל:

ונ"ל עוד הא דלא תי' תוס' הכא כמו שתי' בב"מ דר"ז ס"ל כמ"ד אין לב"פ משע"ח ולא צריך לדחוקי בקושי' ש"ס לר"י כמ"ש כאן דא"ש במרווח דר"י ע"כ ס"ל אין לב"פ משע"ח כמ"ש נ"ל דבאמ' קשי' על תי' תוס' בב"מ מדקאמר ש"ס בשלמא רבה לא מקשה מבריי' דמתני' אלימא לי' לאקשוי' בלא"ה י"ל ל"ק לי' לרבה דס"ל אין לבע"פ משע"ח וי"ל דקמ"ל רבותא משום פירי אבל על מתני' קשי' לי' דבמתני' ל"ש משום פירי כמ"ש תוס' כאן וצ"ל לתוס' ב"מ דשם ס"ל דגם במתני' שייך רבותא משום פירי והא גופא רבותא דכל גט שלא ניתן ביום הכתיבה קלא אית לי' או דלא אסיק תוס' עדיין הך סברא דקלא אית לי' והא דלא הקשה ממתני' וליחוש ס"ל לתוס' שם דמתני' משום דבבריי' מפורש יותר דנותני' משא"כ במתני' רק דייקא מנמלך הוא וכ"כ ת"ח בב"מ ושפיר מתרץ תוס' שם דר"ז ס"ל אין לב"פ משע"ח ומ"מ מקשה שפיר לרבה דאי ל"ק לי' מבריי' פשיטא דקמ"ל משום פירי גם במתני' י"ל כן וע"כ דס"ל אין לב"פ משע"ח ולכן הוצרך לומר מתני' אלימא לי' לאקשוי' אבל כאן דהקשה תחלה למה לא מקשה ממתני' וניחוש והעלה דבמתני' ל"ש משום פירי לא יוכל לתרץ דר"ז ס"ל אין לב"פ משע"ח דא"כ לא הי' צ"ל לרבה מתני' אלימא לי' אלא דס"ל אין לב"פ משע' נתינה וא"ש המשך קושי' תוס' תחלה הקשה מדלא הקשה ש"ס בב"מ מרישא והדר הקשה על ר"ז ומקושי' סוגי' ש"ס לר"י תחלה הי' לתוס' להקשו' מה דקשה מר"ז עצמו ומקושי' ש"ס במקומו על ר"י ובתר הכי הי' לתוס' להקשו' ולדקדק דלא מקשה ש"ס בב"מ מרישא דמתני' ולמ"ש א"ש דהוצרך להקדמה זו לחזק הקושי' שהקשה לר"ז ועל קושי' ש"ס לר"ז דא"א לתרץ כמו דמתרץ בב"מ דס"ל אין לבע"פ משע"ח וא"ש ועיי':

כאן בשיירו' מצויו' כאן בשאש"מ כו' כ' תוס' הא דלא מתרץ כאן בהוחזקו דרצה להשמיענו גם בהוחזק ל"ח. וצל"ע יאמר נא דבריו מפורש כאן בש"מ והוחזקו כאן בשלא הוחזקו ונדע דס"ל דהוחזקו ל"ח דהא מוקי מתני' דכאן בהוחזקו ודוקא בש"מ ג"כ ונדע דס"ל דבהוחזקו לחוד לא חיישי' וצ"ע. וליישב נ"ל עפמ"ש הפ"י בסוגי' היכא דהבעל או השליח מצאו בעצמו הוי נפילה דחד שיוב"ש אבד ויב"ש אחר או שלוחו