כתב סופר גיטין חלק א ט

ומעתה א"ש פסקא של הטוש"ע דפסקו להא דב"ב דטענינן החזיר שהי' נאמן במגו דנאנסו והיינו דמשו"ה ליכא שטרך בידי. אבל בתוך זמנו דמנגד' לאב חזק' א"א פת"ז הגם שהי' נאמן במגו אבל ליתומי' לא טענינן טענה שרחוק' בעינינו וחזק' מנגדתה ואינו דומה להחזרתי אח"ז במגו דנאנסו כנ"ל והוא ישוב נכון בעזה"י:

ונחזור לביאור דברי תוס' דהוכיח דע"כ טעני' מזויף ליתומי' מהא דב"ב קע"ד דע"כ ס"ל לרב דטעני' מזויף דא"ל דטעני' פרוע דהא ס"ל לרב מודה בשטר שכתבו אצ"ל לקיימו וקושי' מהרש"א חמורה. דהי' יכול להוכיח בלא"ה מרב דא"כ לא שבקת חי אפי' נדחק דתוס' הוכיח אפי' נימא דל"ח ללא שבקת חי דזיוף לא שכיח והוא דוחק. והנלפע"ד כשנבין כל דברי תוס' דכ' תחלה דא"כ לא שבקת חי וזה שייך במלתא דשכיח והא זיוף לא שכיח דמשו"ה לא חיישי' לי' מדאוריי' ובתוס' כתוב' צ"ד ע"ב דחה משום זה דלא שייך שבקת חי והרגיש די"ל דגזלן א' יוציא שטר על כל יתומי' ולקוחו' וכ' דאפי' גזלן לא חציף לזייף שמא יכירו ויתגלה קלונו עיי"ש וכאן כ' תוס' בפשיטו' דכ"א יזייף. ואם יהיבנא דיש לחוש ללא שבקת חי דשכיח קצת ופ"י כ' בדורו' אלו שכיח א"כ מה מספקא לתוס' אי טעני' ליתומי' דלא שכיח הא חיישי' ללא שבקת וע"כ דשכיח וצריך לדחק בכ"ז. והנלפע"ד לפרש הכל בדרך מרווח ואומר דזיוף לא שכיח היינו כשמוציא השטר בפני הבע"ד שיודע האמת שמזויף הוא יטענו נגדו ולא לבד שטוען כן אלא שיעשה כל טצדקי והתפעלו' עד שיברר קלונו ברבים ששקר ענה בו וזייף שטרו ולכן כ"א ירא לנפשו ואינו מזייף אבל כשמוציא שלא בפני היתומי' או לקוחו' אינם יודעי' לטעון וממילא שלא יעלה על דעתם לברר הדבר כ"א יוציא שטר מזויף ולא שבק' חי ולכן ע"כ לנו לטעון מזויף עד שקיימו וא"ש מ"ש תוס' לא שבקת חי במוציא שלא בפניו שכיח וקרוב הי' לומר שמדאוריית' צריך קיומא בכה"ג. ועכ"פ ראוי' שיתקנו חכמי' תקנה כזה. ושוב נסתפק תוס' אם טענינן מזויף ליתומי' דעכשיו שטועני' בב"ד מזויף שוב לא שכיח לזייף דכ"א חושש לנפשו שיתברר קלונו כיון דאנו חוששי' למזויף אולי יבררו הדבר ולא הוי שכיח תו כ"כ. אלא שאם שוב לא נטעון הדר יהי' שכיח וע"כ לנו לטעון מזויף אלא די"ל כיון שאין רצון ב"ד לטעון ליתומי' מלתא דלא שכיח לכן מעיקרא אמרו שנטעון פרוע ושוב ליכא לא שבקת חי ועדיף מלתקן לטעון מזויף דאם יתוקן כן שוב יהי' זיוף לא שכיח ויצטרכו ב"ד לטעון דבר דלא שכיח במציאו' ולכן הטוב טוב לנו לתקן לטעון פרוע והנפקותא לדינא כמ"ש הפ"י כשיהי' ע"א המקיים ליכא מגו ולא טענינן פרוע ליתומים ומשו' זה לא שייך לא שבקת חי שאם יהי' ע"א כמובן וזה ספיק' תוס'. והא"ש דליכא להוכיח דא"כ לרב מה נעשה דלרב דאין לטעון פרוע בוודאי ע"כ שתיקנו מעיקר' לטעון מזויף דאם לא נטעון מזויף שכיח ואם כי אע"פ שטועני' תמיד לא שכיח. הא אי אפשר שלא לטעון דאם נפסוק מלטעון הדר יהי' שכיח. אבל לדידן י"ל שתיקנו לטעון פרוע מלתקן טענו' מזויף כיון שע"י הטענה יהי' לא שכיח כנ"ל. והא"ש דמייתי תוס' ראי' מב"ב דע"כ טענינן מזויף לרב לשיטתו ושם אין לומר דמשו' לא שבקי חי טענינן כן דאם לא נטעון יהי' שכיח דהא שם דאמר מנה לפלוני בידי ואמרי' משו' דבריו אולי שלא להשביע הא אין זה רק שמא כך הוא והא יש שטר לפלוני והא עכשיו דטועני' בכ"מ מזויף לא שכיח שיזייף אלא שא"א לנו לפסוק מלטעון כן דא"כ יהי' כ"א מזייף אבל בנידן זה שמסייע לו קצת דברי שכ"מ שאמר יש לפלוני בידי לא הי' לנו לטעון מזויף דבאמת רחוק לנו שהשטר מזויף דלא שכיח ואם בכ"מ טענינן דבאיזה מהם ובאיזה לא. אבל בנידן כזה הי' לנו לומר חוץ מזה דלא טענינן וע"כ דטענ' מזויף בלא"ה ראוי לנו לטעון ליתומי' לא משום לא שבקת חי אלא שבעצמות' היא טענה ראוי' ליתומי' כנלפע"ד וכל דברי תוס' מבוארי' וברורים לפע"ד היטב:

אלא דראי' תוס' מפוקפק' אצלי. די"ל דבשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי כיון שידע שאמר כן שוב חציף לזיופי כיון שהאב אמר שחייב לו הגם שאנו אומרי' שלא להשביע אמר כן מ"מ סובר הוא דאם יוציא שטר לא יעלה על דעתו לספק בו שהוא אמת. וגם י"ל אם יתברר שזייף מ"מ אמור יאמר האמת אתי שחייב לי דהא בעצמו אמר כן ועשיתי לי שטר ע"ז. ולא שייך כ"כ לא חציף אינש רק שיתוודע שקרותו שזייף שטר דרצה להוצי' ממון בגזל בשטר מזויף אבל כאן ששכ"מ אמר מנה לו בידו מה כולי האי שזייף שטר. ולכן אנן טענינן מזויף וצ"ע:

דף ב ע"ב. מאי טעמא רבה אמר לפי שאין בקיאי' לשמה. כ' רש"י וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה. ולקמן כ' רש"י או סתמא לשמה קמסהיד. ופ"י כ' דלמסקנא דליכא רק חשש דרבנן ס"ל לרש"י דסמכו על סתמא לשמה. וביותר הי' יכול לומר עדיפא מינ' לפמ"ש הר"ן דכיון דקמסהיד דבפניו נכתב שוב ל"ח שמא אחר כתבו בפניו ושוב נתנו לזה ועשאו שליח כולי האי ל"ח. וכ"ז לאמת דל"ח דסופר לא כ' לשמה היינו שלא שמע מפי הבעל שיכתבו לשמה. ועי' תי' רמב"ן שזה בכלל לשמה ולתוס' ע"ז צריך שיוציא בשפתיו שכותב לשמה. דסתם ספרי בקיאי בכ"ז ול"ח רק לאשכח כתוב ומסתמא לשמה קמסהיד כמ"ש ר"ן אבל בה"א דחיישי' לפסול דסופר לא קמסהיד לשמה דאינו בכלל דבריו והא"ש דבה"א פי' רש"י בפשיטו' דשיילי' לי'. משא"כ למסקנא כנ"ל פשוט לענ"ד:

וליישב קושי' תוס' למה ל"א איכא בנייהו דלשיילי. נ"ל עפמ"ש הראשוני' ה"ה רמב"ן בחי' ור"ן דל"ח למחובר ושינה שמו כיון דסתם ספרי דדייני גמירי ול"ח רק לאשכח כתוב וזה חשש דלשמה. וזה למסקנא אבל בה"א דלא בקיאי יש לחוש למחובר ולשינה שמו ושמה ג"כ. וצ"ל בהיא דלשמה לאו דוקא ה"ה מחובר וכיוצא בו. ומ"מ ל"ק מלקמן דתקשה והאיכא מחובר דהא למסקנא ל"ח למחובר. והנה המרש"א כ' בהמשך דברי תוס' דאם חיישי' למחובר ושינה שמו זה בוודאי לא נכלל בפ"כ ובפנ"ח ולא שייך עכ"ז סתמא לשמה. ובאמת בר"ן לא נראה כן דוק ותשכח. אבל מסתברא דברי מהרש"א ונרא' כן מהמשך דברי תוס'. ולפ"ז א"ש דכ' רש"י בה"א דממילא שיילינן לי'. אבל לאמת דל"ח רק לאשכח ל"צ למשיילי' דסתמא לשמה כנ"ל:

ונ"ל דלה"א דלא בקיאי לשמה והיא חשש דאוריי' בוודאי לרבא דלא אמר משו' לשמה וצ"ע למה באמ' לא ניחוש לחששא זו ולאמת א"ש דל"ח למיעוטא דמעוטא. אבל לה"א קשה. ונ"ל דבה"א בוודאי לרבא צריכי' אנו לשואלו על כל חששו' אלו. רק דלרבה משו"ה צ"ל בפ"כ. ורבא ס"ל דאי משו"ה הול"ל בשנכ' לשמה כדלקמן. אבל לשאול בוודאי צריך. וא"ש דל"א איכא בינייהו דלשאלו דלרבא בוודאי צריך לשואלו כנ"ל. וי"ל דמזה הוכיח רש"י דבה"א צריך לשואלו גם לרבה דאל"כ יאמר נא נפ"מ לרבא צריך לשואלו על לשמה כיון דלא קמסהיד עלה אבל לרבה כיון דאמר בפ"נ משו"ה ל"צ לשואלו. וע"כ גם לרבה בה"א כיון דצריך להעיד על לשמה ומחובר וכיון דלא מבורר על איזהו קמסהיד צריך לשאול על הכל והא דנקיט רש"י אם נכתב לשמה ה"ה לכל מילי רק לשנא דרבה נקיט לשמה וה"ה כולהו. ולמסקנא בין לרבה בין לרבא א"צ לשואלו לרבה דסתמא לשמה ולרבא דל"ח ללשמה כיון דסתם גמירי ולכן ל"א איכא ביניהו לשיילי לבסוף כנ"ל עיי' וק"ל:

ועיי' פ"י שהעלה דלרבא ג"כ צריכי' לשואלו והוא כ' כן אפי' למסקנא דרבנן הוא דאצרכ' דכל דאיכא לברורי מבררינן. ולדעתי יש להשיב כיון דרובא בקיאי' וליכא רק מעוטא דמעוטא לא מצינו בכה"ג שצריך לברר ועיי' מג"א סי' ח' וסי' תל"ז. ועוד אני אומר כיון דרובא דרובא בקיאי' וחשש דאשכח ג"כ מעוטא דמעוטא דכן צ"ל לרש"י ואם אמור יאמר השליח שלא הי' לשמה אינו נאמן לומר נגד רובא אלימא. הגם דמוכח בקדושי' ס"ג ע"ב דע"א נאמן נגד הרוב ועיי' פ"י שם שאינו רק מברר מיעוט מן הרוב נ"ל דוקא במעוטא דאיתא קמן שיש וודאי מיעוט לפנינו משא"כ ברובא דליתא קמן שאין המיעוט ברור עתה. ושוב מצאתי בש"ש שמעתתא ו' פ"י עי"ש. וי"ל היכא דחזק' מסייע לע"א נאמן נגד הרוב אפי' ליתא קמן וראי' מהא דש"ע יו"ד סי' א' סעי' י"ד בא' אומר שלא שחט כהוגן והשוחט מכחישו הראשון נאמן משמע אבל באין הראשון אמר ששחט כהוגן נאמן זה שאמר שלא נשחט כהוגן הגם רוב מצוי' א"ש מומחי' ושוחטי' כהוגן וע"כ משו' דחזק' איסור דבהמה מסייע לי' כנ"ל. ומ"מ לא לוודאי מחזקי' לי' לאיסור רק לספק. ולפי מה שהשריש הנב"י דל"א היכא דאיכא לברורי רק כשיתברר לנו וודאי איסור. אבל אין אנו אחראי' לברר שיהי' ספק איסור לנו ועשיתי לו סמוכי' מדוכתא טובא ואכ"מ. ולפ"ז אין צריכ' אנו למשאל לרבא שמא יאמר שלא הי' לשמה דכשיעיד כן יהא לנו רק ספק וזה אין אנו אחראי' ולרבה החמירו חכמי' שאנו חוששי' שלא לשמה והקילו לסמוך על עדותו של שליח וממילא כשלא אומר חוששי' משא"כ לרבא שלא חששו כשאין שליח לפנינו ולברר אולי ידע שלא נכתב לשמה א"צ כי לא יהי' ע"פ דברו רק ספק כנ"ל:

לפי שאין בקיאי' לשמה. נתקשה תוס' למה לא נקיט שארי פסולי' מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום. והא דנכתב ביום. כבר כ' בפ"י דאשגיר' לשנא הוא. ועיקר דשינה שמו ומחובר וי"ל דלהכי נקיט רק לשמה דמשו' בפני נחתם דאין בו רק משו' לשמה דשינה שמו שייך בכתיבה ומחובר ג"כ לא שייך בחתימה כיו שאמר בפני נכתב בתלוש ממילא נחתם ג"כ בתלוש ועיי' תוס' לקמן ד' ע"א עד שיהי' כתיב' וחתימ' בתלוש שכ' שיש אופן שכתיב' בתלוש וחתימ' במחובר. אבל הוא צד היותר רחוק ולא שכיח אלא שישנו במציאו' בעולם ובוודאי לא צ"ל משו"ה. ולכן נקיט רבא פסול דלשמה משום בפנ"ח כנ"ל פשוט:

והא"ש בזה הא דכ' רש"י דשיילי' לי' אם נכתב לשמה ושביק דשיילי' אם נחתם לשמה וכן כ' לקמן רק אם נכתב לשמה והלא דבר הוא. ולפמ"ש כבר לעיל דרש"י לא מצריך דשיילי' לי רק כשיש לחוש למחובר ושינה שמו דבזה ל"א סתמא לשמה כמ"ש מהרש"א א"כ א"ש דוקא בכתיב' שיילי' לי' דאנו לא ידעי' על מה קמסהיד וצריך לשאול על הכל. אבל בחתימה בוודאי משו' לשמה וסתמא לשמה קמסהיד כנ"ל. אלא דיש לעיי' לפמ"ש הר"ן דלכן סתמא לשמה קמסהיד דרמי אנפשי' למה צ"ל כן. וי"ל בחתימ' יסבור משו' קיום קמסהיד כן ומכ"ש למסקנא דרבה אית לי' דרבא וא"כ בחתימ' ביותר צריך למשיילי'. ואפי' לבתר דמסקינן דסתם ספרא מגמר גמיר' ואין לחוש רק לשמא כתוב וליכא רק חד חשש משו' לשמה וסתמא אהכי קמסהיד. מ"מ לענין חתימ' יש לחוש שסובר משו' קיום קמסהיד. ולפמ"ש הר"ן עוד דכיון דבפניו הי' תו ל"ח ניחא כמובן. אלא להך סברא דרמי אנפשי' קשה. ואפשר כיון דמבפני נכתב רמי אנפשי' דיש פסול בכתיבה רמי אנפשי' גם בחתימ' אולי יש פסול ומגיד לנו מה שראה כן י"ל ויש לעיי' עוד בכ"ז: