כתב סופר גיטין חלק א ח

גיטין פ' המביא בעזה"י חי' מסכת גיטין שהתחלנו בישיבה בזמן הקיץ שנת תרט"ז לפ"ק פה פ"ב יע"א:

מתני' המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפנ"ח כ' רש"י ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה וכ' הר"ן לקמן דס"ל לרש"י דבש"ק הוי כמוסרו לה לגירושין דאצ"ל והטעם דל"ח לערעור דבעל רק בשולח ע"י שליח הולכה דשמא לא גמר בדעתו לגרשה ושוב בא ומערער. משא"כ בשנתן לה לגירושי' או לש"ק גמר בדעתו לגרש אשתו ושוב אינו מתחרט ומערער. ועדיין צ"ל מנ"ל לרש"י דבעל עשאו שליח ולא בשהאשה עשאו שליח להביא גיטה. ונ"ל דהנה הפ"י הקשה דדברי הר"ן אינו עולי' יפה לשיטת רש"י דאנן חיישי' לאשכח כתוב ועומד ולא משום ערעור דבעל וא"כ קשה מה לי שליח קבלה או הולכה. ובאמת אין זה קושי' כ"כ דכ"ז לרבה משום לשמה ס"ל לרש"י דאנן חיישי' דאשכח כתוב. אבל לרבא משום קיום מפורש כ' רש"י לקמן דאנו ל"ח רק דשמא אתי הבעל ומערער מזייף ור"ן כ"כ מפורש לרבא דכ"ע דצריך לומר משום ערעור דבעל שיטעון מזויף ובש"ק ל"ח שיערער וי"ל רש"י ס"ל כפוסקי' כרבא משום דא"ע מצוי' לקיימו ולכן פי' במתני' בשליח הולכ' כרבא ופשוט. וביותר י"ל דגם לרבה א"ש לפמ"ש ר"ן לקמן דמסתמא לשמה קמסהיד כיון שאומר בפ"נ שוב ל"ח שמא אחר כתבו בפניו ונתנו לזה והוא עשאו שליח לזה שהי' בשע' כתיב' שכ' הראשון כולי האי ל"ח וי"ל דבש"ק ל"ח בלא אמירה שמא יב"ש אחר כתבו ונתחרט ונתנו לזה ואקרה כן בשע' שהיא נתנה אל לבה לעשו' שליח קבלה באותו זמן אירע שיב"ש אחר נתן עיניו לגרש אשתו וחזר בו כולי האי ל"ח וביותר יש להסביר בשלמא לומר שיב"ש אחר כתב הגט וגמרו וחזר בו וזה המשלח נתן אל לבו לשלוח גט לאשתו כיון שהי' לפניו גט כתוב נתעורר לשלחו לאשתו. אבל זה וודאי רחוק שהיא שלחה שליח באותו זמן וכיוונה הזמן שיב"ש אחר כ' גט זה רחוק מאוד לכן א"צ לומר בפ"נ כו' כנ"ל ול"צ הר"ן לסברתו רק לרבא משום דא"ע מצוי' לקיימו וא"ש פי' רש"י בין לרבא בין לרבה. והא"ש דכ' דבעל עשאו שליח דבאשה שעשתה שליח ג"כ לרבה א"צ לומר דרחוק לומר שבאותו זמן ששלחה שליח לקבל לה גט אשכח כתוב ועומד ורחוק הוא כמו בש"ק. ולרבא גם בהיא עשתה שליח צריך לומר משא"כ לרבה ונקיט רש"י הבעל עשה שליח דא"ש בין לרבה בין לרבא ולמסקנא דרבה אית לי' דרבא מ"מ לרבה במקום דאיכא משום לשמה וליכא משום קיום שליח הובא' ל"צ לומר. ולא תיקשי בס"ד דרבה ל"ל דרבא הי' יוכל לומר איכא בינייהו שליח הובאה לרבה ל"צ לומר ולרבא צ"ל. זה לק"מ דהא כדאמר איכא בינייהו לא ידע עדיין דסתם ספרי מגמר גמירי וחיישי' לפסול דלשמה משום הסופר עצמו ולא משום אשכח וא"כ גם לרבה שליח הובא' צ"ל כמובן וגם לא יוכל לומר בה"א זו שליח קבלה איכא בינייהו דלרבה צ"ל ולרבא לצ"ל דהא עדיין לא ידע ג"כ דעדי' חתומים על השטר כמי שנחקר' וה"א דבלא ערעור וטענ' הבעל מזויף אכן חיישי' וגם שכן צ"ל בין לרבה בין לרבא. ובמסקנא דרבה אית לי' דרבא לא יוכל לומר שליח הובא' א"ב דלרבה א"צ ולרבא צריך. דממ"נ במקום דשייך משום קיום גם לרבה צ"ל דמודה לרבא, ובמקום דלא שייך משום קיום דמצוי' לקיימו ולרבה משום לשמה הא לרבא לא צ"ל כלל אפי' שליח הבעל ומיושב הכל על נכון וק"ל:

ואם יש עליו עוררי' יתקיים בחותמיו כ' רש"י ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר הוא ועדי' מצוי' תמיד לקיימו צ"ל מה רצה רש"י דכ' מסתמא כשר הוא הא כאן לענין חשש זיוף איירי והמשך דברי רש"י אינם מובני'. ונלפע"ד דס"ל לרש"י דכ"ז שאינו מקוים נאמן הבעל לטעון פסול דשלא לשמה ונאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו הגם דאיכא למימר שטרך בידו מה בעי מ"מ נאמן במגו כן נאמן דשלא לשמה גם דבקיאי טובא בא"י ואם יש עליו עוררים אפי' בשטוען שלא לשמה יתקיים בחותמיו ושוב ליכא מגו והא"ש לרבה בה"א דל"ל כרבא וכל מתני' משום חשש דלשמה סיפא דמתני' ואם יש עליו עוררי' אין לו שייכו' לכאן, וגם לרבא קשה קצת פשיטא שאם יש עוררי' יתקיי' כמו בכ"מ ולהנ"ל א"ש דקמ"ל אם יש עוררי' ערעור מה יתקיי' דאל"כ נאמן במגו דמזויף אלא דלרבה ל"צ משום שמא אתי הבעל ויאמר שלא לשמה נכתב ויהי' נאמן במגו דהא יהי' מצוי' לקיימו ויקיימנה אז ותתבטל המגו וזהו שכ' רש"י אבל אם אין עליו עוררי' מסתמא כשר הוא דהא בקיאי' לשמה ואנן ל"ח וגם אין לחוש לערעור דבעל ויהי' נאמן במגו דהא עדים מצוי' לקיימו כנ"ל וק"ל:

מ"ש רש"י כגון שעידי' עצמם אומרי' חתמו או אחרי' מכירי' וכן פי' לקמן ט' ע"א עמ"ש שם בישובו קחנו משם:

וכתב תוס' אבל כ"ז דל"א בעל ומערער נשא' ע"פ הגט ולא טענינין מזויף משום עיגונא אקילו בה אבל בממון טענינין מזויף כו' דאל"כ לא שבק' חי כו' כבר הרגיש במהרמשי"ף מדכ' משום עגונא משום דמסברא הי' לנו לטעון מזויף לולי משום עגונא הקילו ואח"כ כ' בממון טענינין משום לא שבקי חי משמע אבל בלא"ה לא הי' ראוי' לטעון מזויף עיי"ש מ"ש. ולפע"ד נראה עפמ"ש רש"י לקמן דל"ח למזויף דלא חציף אינש לזיופי ופ"י מסביר משום דהוי מלתא דעבידי לאגלויי כו' וי"ל במביא מח"ל לא"י דאין עדים מצוי' לקיימו לא הוי מלתא דעבידא לאגלויי כ"כ ולא אלימא כ"כ חזקה דלא חציף לזיופי והי' לנו לטעון מזויף ומ"מ משמע בכולה סוגי' דלולי דחיישי' לערעור דבעל לא הי' צריך קיום וכן שיטת תוס' ורש"י דפי' דא"ע מצוים לקיימו שאם יבוא הבעל ויערער לומר מזויף הוא ובאמת כן מוכח מדאמר שא"ע מצוים לקיימו ולא אמר שא"ע מצוי' להכחישו שידעו שהוא מזויף משמע דאנן ל"ח רק כשיטעון הבעל לא ימצאו עדים לקיי' החתימו' ולכן הוצרך תוס' לומר משום עגונא אקילו ולכן אפי' במביא מח"ל לא"י אנן ל"ח רק משום ערעור דבעל ולכן מהני קיומו של שליח וכ' תוס' אבל בממון טעני' מזויף לעולם ואפי' במקום דמצוי' לקיימו ואיכא לא חציף אינש חזק' אלימא מ"מ טעני' משום לא שבקת חי' כנ"ל ועיי':

וכ' עוד מיהא מזה אין להוכיח דאפי' לא טענינין מזויף טענינין פרוע כו' וכ' מהרמ"ל דנפקא מיני' בתוך זמנו דלא טענינין פרוע ופ"י הקשה א"כ עדיין לא שבק' חי וחולק על גוף הדין של מהרמ"ל דבתוך זמנו ג"כ נאמן האב פרוע במגו דהא הוא ספק אם אמרי' מגו במקום חזקה והוי קולא לנתבע עיי' בו והנה הי' נעלם ממנו במח"כ כי כדברי מהרמ"ל שיטת טוש"ע ח"מ סי' ק"ח בשטר כיס דבתוך זמנו לא טענינין להו ועיי' ש"ך שם שהקשה כקושי' פ"י על מהרמ"ל הא ספיקא הוא וקולא לנתבע אלא דבאמת א"א לומר כמ"ש מהרמ"ל בכוונות תוס' דקשה עדיין לא שבקת חי דכ"א יכתוב על תוך זמנו ואין לומר דאז טענינין שטר אמנה הי' דנאמן במגו דמזויף כמבואר בח"מ סי' ע"ח דטענה זו וודאי לא טענינין ליתומי' דלא שכיחא כלל וא"כ מוכח מתוס' דלא ס"ל כטור וש"ע אלא כש"ך דנאמן אפי' ת"ז פרוע במגו דמזויף ועיי'. ובתחלה אמינא די"ל דתוס' ס"ל כטור וש"ע עפמ"ש ש"ך שם ליישב טוש"ע דווקא במקום דשייך הפה שאסר כמו במגו דת"ז דעל פיו איכא כאן חזקה בזה מספקא לש"ס אולי מהני מגו אבל בפרוע ת"ז במגו דהחזרתי בוודאי ל"מ מגו ונסתייע לסברא זו ממ"ש רמב"ן ב"ב ע' דפרוע במגו דמזויף עדיפא דע"פ איכא שטר והוי הפה שאסר עי' בש"ך היטיב, ולפ"ז י"ל דתוס' מסכי' לשיטת טוש"ע. וכאן שאני פרוע במגו דמזויף נאמן משו' הפה שאסר וכו' כן י"ל לכאורה. שבתי וראיתי דהא ליתא. דנ"ל דהא דס"ל לרמב"ן במודה בשטר שכתבו הוי הפה שאסר דווקא כשאנו טועני' מזויף דחיישי לה וא"כ השטר כשבא לפנינו בלא טענ' הלוה אין השטר מוחזק לנו שאינו מזויף וכשמודה בשטר שכתבו ע"פ יודעי' שכשר הוי הפה שאמר דכתבו הוא אומר שפרוע. אבל אי לא טעני' מזויף ולא עלה על דעתינו שיש זיוף רק כשיטעו' אנן ניחוש לטענתו ונותני' מקו' לדבריו וכ"ז שאינו טוען מזויף הוא מקוים לפנינו לא שייך הפה שאסר וכו' נ"ל נכון. ולפ"ז לפי דאסיק דלא נטעון מזויף רק פרוע במגו א"כ במגו זו לא הוי הפה שאסר רק ככל מגו דעלמא. ומ"מ ס"ל לתוס' דנאמן בתוך זמנו מוכח דחולק על הטוש"ע. ועיי' ש"ך סי' ק"ח דתוס' בלא"ה פליג ול"ל סברת רמב"ן בב"ב ועיי' בכ"ז:

ואיידי דאיירי בשיטת טוש"ע סי' ק"ח אומר הנלפע"ד בישוב קושי' הש"ך ועיי' תומים שם. והנ"ל. הנה מאז נפלאתי על הך דינא דטענינין ליתומי' החזרתי שהי' האב נאמן במגו דנאנסו. הא ענין המגו כך הוא כי הטענה לא הי' נאמן מסברא או מהוכח' אלא כשיש מגו המגו מכרע' שכן הוא ועדיפא מהך סברא שיש לנו נגד טענתו וכ"ז כשטוען הכי. אבל כ"ז שאינו טוען אמרי' בודאי שלא כן הי' דהא הדבר בעצמות' קשה להאמין שכן הי' וא"כ איך נטעון ליתומי' פרוע שהי' נאמן מגו דנאנסו הא הטענה בעצמה מוכחשת ועומד' ובוודאי אינה שאם כן שטרו בידו מה בעי אלא שאם הי' האב עומד וטוען ולא טען ביותר נאנסו ע"כ שאמת אתו ושטרך בידו מ"ב נשאר' מעל שע"כ כן עשה שלא כמנהג וראוי'. אבל איך נטעון ליתומי' כן כ"ז שלא טען האב. הא קרוב לוודאי שלא פרע ולא החזיר והוא להפליא. ונלפע"ד עפמ"ש רשב"ם ב"ב ע' דכיון שיש לו טענה שנאנסו סמך ע"ז והחזיר והניח השטר בידו וליכא תו שטרך בידי דסמך שיטעון נאנסו עיי"ש. והא"ש דטענינן ליתומי' ג"כ החזרתי דאין מנגד לנו שטרך בידי דע"ד כן החזיר כנ"ל:

אלא לפ"ז אין לדמות ולהביא ראי' משם דטענינן פרוע שהי' האב נאמן במגו דמזויף כמ"ש תוס' ומדמה זה להא דשטר כיס. דלפמ"ש אינו דומה דבודאי בטוען פרוע איכא המנגד שטרך בידי דאין לומר דסמך שיטעון מזויף דאטו ידע שלא יקיי' המלוה שטרו קוד' שיבוא לב"ד או קוד' שיתבענו שנית. ועיי' תוס' כתוב' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ס"ל דזה מגו גרוע בטענ' מזויף שירא שמא יקיימנו. וצ"ל מ"ד צריך לקיימו דעכשיו שבא לב"ד ולא קיימו יש לו מגו עד שיקיימנו וכן כמה מגות בכה"ג באומר של אביך וקניתי במגו דשלי הי' מעולם ואם יש עדי' אינו נאמן ול"א שירא שיביא עידי' דכ"ז שלא באו יש מגו וצ"ל למ"ד אצ"ל ס"ל דעידי' לקיימו שכיח וירא שיתראה קרותו. ומ"ד דצריך לקיימו ס"ל דהוי מגו כבכ"מ. אבל בודאי לכ"ע אין לומר דסמך שיטעון מזויף והניח משו"ה השטר בידו שמא יקיימו קודם. וא"כ הדרא קושיתי איך נטעון ליתומי' נגד שטרך בידי משו' שהי' האב נאמן במגו ובשטר כיס שאני דליכא שטרך בידי כמ"ש ודמיון וראי' תוס' מב"ב צלע"ג: