כתב סופר גיטין חלק א י

ובדברינו י"ל קושי' תוס' אי באמת אנו חוששי' למחובר מה מקשה לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר כו' וצריך להסביר קושי' תוס' מנ"ל דצ"ל בשחרור גם משו' מחובר דלמא משו' לשמה לבד הגם בגט דמחובר פסול צ"ל גם משו' מחובר אבל שחרור מנ"ל דמחובר פסול דלמא משו' לשמה צ"ל וכבר הרגיש הפ"י בזה. אלא דמ"מ הקשה תוס' שפיר דא"כ קשה גם לשמה מנ"ל דלמא משו' מחובר צ"ל ושלא לשמה כשר וי"ל דבאמת ש"ס הכי קאמר ולרבה הא איכא מחובר וממילא לא ידענו כלום. ובתחלה אמר בשלמא לרבה הא איכא מוליך ומביא. אלא לרבא קשי'. ואח"כ אמר בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר וממילא גם לשמה לא ידענו דלמא משו' מחובר והא דאמר תחלה לרבה הא איכא מו"מ הא למסקנא רבה אית לי' דרבא ודלמא משו' קיום זה ל"ק דהא צ"ל גם במקו' דלא שייך קיום דשכיחי לקיימו. והא קתני שוו למו"מ משמע בכ"מ דצ"ל בגט צ"ל ג"כ בשחרור וע"כ משו' לשמה לרבה. אבל מקשה והאיכא מחובר ולא מוכח לשמה ג"כ כן י"ל. אבל ביותר א"ש לפמ"ש דבחתימ' בוודאי ליכא רק משו' לשמה. א"כ מוכח שפיר דלשמה בעי מדצ"ל בפנ"ח. אבל מחובר לא מוכח שמא משו' לשמה לחוד ומיושב קושי' תוס' ועיי':

והנה הפ"י כ' שמצא בירושלמי דאמר ריב"ל משו' שאינם בקיאי' בדקדוקי גיטין נרא' שלכל דקדוקי גיטין אנו חוששים ולשמה שאמר רבה לאו דוקא. מציאה זו כבר מצאו הראשונים עיי' רמב"ן בחי'. אלא שכ' דמגמרא דידן מדמקשה והאיכא מחובר מוכח דל"ל דירושלמי. אלא דפ"י כ' דהא ריב"ל אמר לקמן לפי שאין בקיאי' לשמה והוא אמר בירושלמי לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין עכצ"ל דלאו דוקא אמר לשמה וה"ה לאינך וזה קושי' חמורה ומהתימ' שלא הרגישו בה הראשונים וצ"ע:

ולכן י"ל דריב"ל דאמר לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין ולא שאין בקיאי' בדיני גיטין ודקדוקי הוא מה שאינו מעיקר הדין רק מדקדקי' בו יותר מעיקר הדין והיינו בוודאי בעיקר דיני גיטין בקיאי' רק מה שמדקדקי' בו אינם בקיאי' ודרשא דעיקר לשמה וכן מחובר דנפקא מקרא יודעי' ומודי' אבל יש דקדוקי גיטין בלשמה דצריך שיוציא הסופר מפיו שכותב לשמה עיי' פ"י בק"א שזה דרבנן או מזויף מתוכו לר"א דאינו רק דרבנן כמ"ש תוס' לקמן בזה לא בקיאי' והם דקדוקי גיטין. ויש דקדוקי' בכתיבה אלא שלזה א"צ עדי' שעינינו רואו' איך נכתב. אבל בדקדוקי לשמה צריך שיאמר בפ"נ ודברי ריב"ל בירושלמי ודריב"ל בגמרא דידן מתאחדי' ולעולם אין חשש רק משו' לשמה ודריב"ל דירושלמי כמסקנא דאין חשש רק מדרבנן אלא לפ"ז הא יוכל לתרץ דאין צריך רק ע"א כיון דכל שאנו חוששי' רק לדקדוקי גיטין. וי"ל דכל דרבנן כעין דאוריי' שצריך עדות גמור ועיי' כנ"ל:

והנה הקשה תוס' למה בעל עצמו אצ"ל בפ"נ וכו' ותי' כיון שאינו רק משו' לעז וכ' מהרש"א דבה"א צ"ל דלא ידעו מהך ברייתא דבעל עצמו אצ"ל וכו' ופ"י הקשה לשיטת רש"י דאנן חיישי' אשכח כתוב ועומד א"כ בבעל עצמו ג"כ יש לחוש שמעיקרא לא ידע. והנה גם מה דקאמר לקמן מנקט נקיט בידי' וכו' משמע דכל עצמינו רק משו' ערעור דבעל חיישי' ולרש"י אנן חיישי' וקשה לרש"י. זה י"ל בקל דבאמת גם לרש"י יש לחוש ג"כ שהבעל יבוא ויערער ומחלף בשליח אחר וע"ז קאמר איהו מנקט לי' בידי' וכו' אלא דקשה למה לא ניחוש לעצמינו שבאמ' לא ידע ואשכח כ' ועומד. ונ"ל עפמ"ש הר"ן דסתמא לשמה קמסהיד ולא צריך לשאול דכיון דאנו יודעי' שבפניו נכתב תו ל"ח כל כי האי שהי' במקר' בעת שכ' אידך יב"ש ויב"ש המשלח עשאו לזה שליח זה רחוק. אבל בוודאי אין רחוק כ"כ שיב"ש זה הי' במקר' במעמד בעת שכ' יב"ש אחר הגט. ואולי בזמן ההוא הי' מהדר הוא אחר סופר לכתוב לו גט ומצאו כתוב ועומד מיב"ש זה ונטלו ממנו. ולכן בעל עצמו אם יאמר בפ"נ ל"מ מידי דלא יצא בזה מחשש דאשכח כתוב. ואם יאמר מפורש בפ"נ לשמה אתי למגזיי'. ולכן לא תיקנו שיאמר אלא שישאלהו. ולמה לנו לאמירתו כלל כיון דע"כ צריך לשואלו ואין באמירתו שום משמעו' הגם שכ' רש"י דצריך לשאלו וצ"ל דתיקנו מ"מ שיאמר כדי להזכירו לשואלו כן צ"ל בה"א. אבל כבר כתבתי לעיל כדמסקינ' סתם ספרא דדייני וכו' א"צ לשאול ומהני באמירתו משא"כ בבעל. אבל אשה עצמה המביא' צריכה לומר ומהני האמיר' דבדידה רחוק שהיתה אצל כתיב' יב"ש אחר דאתתא לא שכיח במקו' כתיב' גט אחר וא"ש וצ"ע:

רבא אמר לפי שאין עדי' מצוי' לקיימו וכו' הרמב"ן בחי' בשם ראב"ד וכן בחי' שהקשה למה צ"ל בפ"נ יאמר בפני ב' שליח אני וממילא כיון שנאמן על השליחו' ידענו שאינו מזויף והראב"ד תי' דחיישי' שזייפו הבעל ודחו תירוצו דהא לזיוף הבעל במזיד כדי לקלקלה בי"ש ל"ח. ותירצו דלא נאמן על השליחות רק אחר שידענו שכ' הבעל הגט והוא בידו מהמנינן שהוא שלוחו אבל כ"ז שלא נודע לנו שאינו מזויף ליכא כאן גט כלל ודבריהם נכוני' דעל שליחו' נאמן דהא הימני' ואפי' למ"ד אם איתא דווקא בעיר א'. אבל בש"ע מוד' וכ"ז כשאם יודעי' שגט זה מיד הבעל בא ליד שליח ולכפילה ל"ח ולפקדו' אמרי' המני'. אבל ע"ז אנו דני' אולי זייפא השליח מעיקרא וצריך בפ"נ וכו' אלא דעדיין קשה כיון שאומר שליח אני ע"כ היינו שלא זייפו ובכלל זה שלא זייפו הוא ולזיופא דבעל ל"ח א"כ למה הצריכו כלל בפ"נ הרי בכלל שליח אני ג"כ שאינו מזויף:

והרא"ש כ' כ"ז של"א בפ"נ יוכל הבעל לומר שלא עשאו שליח ומזויף הוא. אבל כשיאמר בפ"נ שוב אין הבעל נאמן שלא עשאו שליח כשם שהאמינו ע"ז כך האמינו על השליחו' ודבריו תמוהי' יאמר רק שעשאו שליח ובכלל זה שאינו מזויף. וגם למה הי' צרי' לשני תקנו' שיאמר שעשאו שליח ובפ"נ יאמרו נא שנאמן שהוא שליח וממילא אינו מזויף והלא הרא"ש ע"כ ס"ל בלי תקנ' חכמי' אינו נאמן על השליחו' גם כשנדע שאינו מזויף. ולא אזיל דנאמן משו' הימנ' וע"כ כוונתו בעיר א' דס"ל לר"ה אם איתא וס"ל בח"ל שצ"ל בפ"נ האמינו על השליחו' וקשה כהנ"ל ועיי' טוש"ע א"ע סי' קמ"א וקמ"ב ובב"י וב"ש שם. וכבר האריכו בזה במהר"מ שיף ובתומים סי' נ"ו ועיי' בו שהאריך ודקדק עוד מה כשם שהאמינו איך תלי' זה בזה ועוד הקשה דלא מצינו בשו' מקו' תקנה זו שיהי' נאמן על השליחות ונלאו כל חכם לב לישבו על נכון. ובסוגי' דשליש אמרתי ליישב עפ"מ שהעיר שם הפ"י דחשש נאבד ונפל מבעל ומצאו זה ש"ק של אשה הוי כנפילה דחד ולדידי דבריו שם מפוקפקי' והארכתי בהם בסוגיא. וכאן אני אומר בשליח האומר בפ"נ ובפנ"ח חששא שמא הבעל אבדו וזה מצאו הוי נפילה דחד לומר שמצאו זה שהי' במקרה אצל הכתיבה וכן טענה דלפקדון נתן לו הוי כנפילה דחד שאקרה שהפקיד אצל זה שעמד בשעת כתיבה ויש לעיי' מ"ש ח"צ בתשובה בחשש שאלה למי שיש לו סי' אמצעי הוי כנפילה דחד דל"ח הגם שבמכווין משאילו כליו. מ"מ כיון שאין קפיד' שיהי' לו מום כמוהו לענין שאלה הוי מקר' והוי כנפילה דחד. וכן אני אומר בזה כיון קפידא להפקיד למי שבפניו נכתב הוי נפילה דחד ונאמן השליח ביותר שהוא שלוחו ועשאו שליח כיון שצ"ל בפ"נ הוצרך לעשות שליח ומשו"ה עמד אצל הכתיבה. אלא ע"ז גופו טוען הבעל שלא בפ"נ ושקר ענה וממילא נאמן שלא עשאו שליח וממנו נפל או לפקדון יהיב לי' ואפי' הגט מקוים ע"פ עדי' נאמן לומר כן. אלא מכיון שהצריכו חכמי' לומר בפ"נ ונתנו לו נאמני' על זה ומאומן אצלינו שכן הוא. שוב ממילא אין הבעל יוכל לטעון על השליחו' ממני נפל או לפקדו' דהוי כנפילה דחד. והן הן דברי הרא"ש דכי היכי דהמני' לומר בפ"נ ובפ"נ המני' נמי לומר שהוא שליח ולא מצי בעל מכחיש לי'. אין כוונתו ששתי תקנות הי' אלא שבכלל תקנה זו שנאמן לומר בפ"נ. ממילא עי"ז יאומן שהוא עשאו שליח ולא לפקדון נתן ולא נפל ממנו והוא מצאו וכל הנאמנו' בשליחו' נבנה על נאמנ' בפ"כ ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' בעזה"י ובסוגי' שם הארכתי עוד ושם בארה:

וכעת נ"ל עוד הא דהצריכו בפ"נ ולא סגי להו במה שאומר שליח הוא ובכלל זה שאינו מזויף ול"ל שני תקנו'. י"ל בוודאי להאמין על שליחו' בקל יותר כיון שחזי' עכ"פ שכ' גט והי' בדעתו לגרש וגט יוצא מתח"י שליח הגם אם מדינא לא נאמן מ"מ חכמי' האמינו אותו. אבל להאמין על עיקר הגט שבעל כתבו לזה צריך נאמנו' ביותר ויש כח ביד חכמי' להאמין גם ע"ז. ואומר כי אם אמר יאמר רק שלחני בעל זה בכלל זה שהוא לא זייפו. אבל עיקר העדו' על עצמו שהוא שליח וכשבעל בא ומכחישו שלא עשאו שליח והוא עומד בדבריו אינו עד רק בע"ד שהכחשה בגוף השליחו' ועיי' זה בב"י א"ע סי' קמ"א ד"ה ודע שכ' אין שליח מצטרף לעדו' שליחותו דמעיד על עצמו ומפרש כוונ' הרא"ש כן ועיי' ב"ש ובית מאיר שם. ולכן התחכמו לתקן שיאמר בפני נכתב שבזה אינו מעיד על עצמו רק על מעשה הגט שראה שנכתב הגט והוא עד גמור רק ע"א אי"נ דבדבר שבערוה בעי שני' ואמרו חכמי' כאן שע"א נאמן ויש כח בידם. וכמו שנאמן ע"א בכל איסורי'. הקילו כאן בע"א. אבל אי נדע שאינו מזויף ע"י שיאמר שליח אני אז אינו עד רק בא להעיד על עצמו לא רצו להאמינו. ומאחר שהעיד בתור' ע"א שבפניו נכתב ואינו מזויף שוב האמינו' על השליחו' הגם שהוא בע"ד. מ"מ עדו' השליחו' אי"צ נאמנו' כ"כ כיון שגט יוצא מתח"י ויש סברא להאמינו דהימני' הגם אם מעיקר הדין בכ"מ אינו נאמן משו' אם איתא מ"מ בזה האמינו. אבל על עיקר הגט שאינו מזויף דליכא צד וסברא להאמינו לא רצו להאמינו רק בתור' עד א' גמור ועיי' בלשון רא"ש ותרא' שמשמע כן. והוא הנכון בענין זה לפע"ד. וא"ש ג"כ תי' רמב"ן ותי' ר"ן כמובן ועיי' היטיב בכ"ז:

והנה הרא"ש מביא ירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדי' פסולי' א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמי' אבל בב"ד הבא חשוד לקלקלה ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתימתו בעדי' כשרים ע"כ. ודברי ירושלמי צריכ' פירוש מ"ש וכיון שיודעים אף הוא מחתימתו וכו' כיון שלא חשוד לקלקלה בי"ש למה יחת' בע"פ אם יקלקלה באמ' בי"ש ובמפרש ומהר"מ שיף מפרש שיחת' בע"פ וחושב שיבוא קוד' שתנשא לאחר ולא תקולקל בי"ש. וזה דוחק מה לו אם יקדי' ויבוא קוד' שתנשא מה עשה לה בזה. וגם אטו יוכל לכוין השע' שתנשא אולי תנשא מיד. ולכן נ"ל לפרש כוונ' ירושלמי שאינו חשוד שיקלקלה בי"ש היינו שלא ידע בה אדם מקלקולה אלא שרוצה להכשילה באיסור זה וודאי אינו חשוד אא"ח ולא לו. אבל בזה חשוד שחמתו בוער' לנקו' נקם בה לבזותה ולקלקלה ויצרו תוקפו מעבירו ע"ד קונו לקלקלה כדי שתהי' מבוזה ויתגלה קלקולה בעיני ב"ד. והיינו דאמר אבל חשוד לקלקלה בב"ד. וא"כ יש לחוש שמא באמת החתי' בעידי פסולי' ושוב יגיד האמת ותהי' מקולקלת בב"ד וע"ז אמר