כתב סופר גיטין חלק א פז

שליח וכ"כ לח"מ. ועוד י"ל אם אומרת שליח אני והתנה לעשות שליח מה לה לכל זה אם לא שאמת אתה ובעלה ציוה לה כך ולכן מאמיני' לה ודינה כמו כל שליח שבח"ל צ"ל משא"כ בא"י והא"ש דלא השיג הראב"ד בפ"ז בח"ל מודה אבל בפי"ב השיג דצריכה קיום והיינו בא"י וכ' סתם ולא חלק בין א"י לח"ל דסמך על דשתק לרמב"ם בפ"ז בח"ל כן י"ל ועיי' ועיי' נב"י תנינא חא"ע סי' מ"ש בשיטת הראב"ד להסביר שיטתו:

והנה שיטת הרשב"א נראה שיטה ג' דלרמב"ם כשמגרשה מיד ולא התנה עליו כלל ל"צ לפ"נ ולא לקיים ושיטת ראב"ד כל שגרשה בלי תנאי צריך קיום כמו שליח שכבר נתן ול"א כמ"ש ריב"ש אבל רשב"א מפרש קושי' הש"ס מכי מטא גיטה לידה כו' ומתני' משמע דאינה מגורשת עד שתאמר והא כבר נתגרשה רק שצריכה שתאמר עכשיו בפ"נ. הנה ס"ל דגם שכבר נתגרשה צ"ל בפ"נ והאמינו' בעדו' בפ"נ דלא כרמב"ם ודלא כראב"ד ולא ראיתי מי שהרגיש ששיטת הרשב"א שיטה ג' וכנ"ל:

ואיבעי' אימא כתב תוס' דלל"ק אומר' בשע' נתינה והקשה מהרש"א א"כ לל"ב ג"כ תאמר בשע' נתינה ומ"ש וכ' ויש לישב ונראה דיש לחלק קצת כשהיא עושית שליח, שליח שני מכח' בא שעשתה אותו בשליחו' הבעל לכן כשנותן שליח שהיא עשא' הוי כשע' שיצא מתח"י וכיון שטוב לומר בשע' נתינה אומר' אז משא"כ כשב"ד משווה שליח נסתלק' היא לגמרי ושליח זה מכח ב"ד בא וליכא שע' שיוצא גט מיד' כלל לכן צריכה לומר בשע' שבא' לב"ד כן י"ל. עיי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ח:

וכי מטית התם אומר קמי ב"ד בפ"נ כו' כ' הר"ן דקמ"ל מתני' דלא נימא דאצ"ל בפ"נ דנאמנ' במגו דאמר' גרשני בלי תנאי קמ"ל וכ' הפ"י דבאמת אינה נאמנ' במגו משו' לא פלוג. ונ"ל דבאמת צ"ל מה מגו שייך כאן כיון דכל עיקר שצ"ל משום ערעור דבעל אבל כשגירשה שוב ל"ח לערעור וכיון שאומר' שהיא שליח ממילא לא הסכים בדעתו לגרשה ויש לחוש לערעור ומה מועיל מגו סוף כ"ס יש לחוש שיבוא ויערער וליכא רבותא כלל. ונ"ל דהרבותא דה"א כשנותן לה בתור' שליחו' כיון שיודע שתוכל לומר שגרשה בגט זה ואינו נאמן שע"ת שליחו' נתן לה כמ"ש הרמב"ם א"כ בוודאי לא הי' נותן לה עד שהסכי' בדעתו לגרשה ול"ח לערעור כמו בש"ק ובנתן לה לחלוטי' לגירושין מיד קמ"ל דמ"מ חיישי' לערעור כיון שנתן לה בתור' שליחו' נרא' דאין מוסכ' כ"כ לגרשה ותלה הגירושין בתנאי עד דאתית להתם ואיכא רבותא טובא כנלפע"ד נכון עיי' וק"ל:

סליק פרק המביא תנינא בריך רחמנא דסייען עד כאן ברוך החונן לאדם דעת:

פרק כל הגט כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול יש להבין כל גט דנקיט פשיטא דכל גיטוי' שוי' ובריש זבחי' כל הזבחי' משום דיש זבחי' שונים אבל גט הכל חד נ"ל דאשמועי' מ"ש תוס' ריש זבחי' כדמסיק דסתמא בגט לאו לשמה משום דאשה לאו לגירושין קיימא וכ' תוס' אפי' בזינתה תחתיו מ"מ לאו לגירושי' בגט זה עומדת עיי"ש והא"ש דאמר כל גט אפי' מגרשה מחמת שזינתה תחתיו הגם דבמתני' דהכא לא מוכח דאשה לאו לגירושין קיימא וסתמא לאו לשמה כמבואר בש"ס ריש זבחי' ולא מוכח אלא ממתני' דלקמן הכותב טופסי גיטין מ"מ נקיט בריש פרק כל וסובב והולך על מתני' שלאחריו דהכותב טופסי גיטין דמוכח דסתמא לאו לשמה קיימא דאתתא לאו לגירושין עומדת וכל אשה בכלל וכל גט בכלל זה כנ"ל וק"ל:

כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרי' מקרי' כו' צ"ב למה לכל אריכת הזה הול"ל בקיצור כיצד הי' סופר כותב להתלמד פסול לגרש בו. ובתחלה הי' נ"ל דרבותא קמ"ל דהי' סופר מקרא לתלמידיו איש פלוני ואמר זה שמי כו' היינו בשע' שהסופר מקרא עד שלא כתבו התלמידי' ואחר שאמר זה שמי כו' כיוונו לו ולאשתו מ"מ פסול כבמתני' לקמן ע"א ע"ב דבעי שיצוה הבעל לסופר לכתוב דאל"ה לא הוי לשמה כמ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"ב. אלא לפ"ז לא א"ש יתר על כן כמובן. ולכן נ"ל דמתני' קמ"ל רבותא באריכ' זה ששמע קול סופר מקרין ואמר זה שמי ול"א שרוצה לגרש אבל הכותבי' התכוונו לכתוב שם של איש זה ושל אשה זו ששמם כשם שאמר להם רבם ולא כיוונו לשם בעלמא מ"מ פסול כיון דלא כתבו לשם כריתות ויתר ע"ז שכתב לשם כריתות כנ"ל וק"ל:

וקשה לי למה לא קתני יתר ע"כ שכתב הסופר לשם איש ואשה לגרש בו מ"מ פסול עד שיאמר הבעל ויצוה לכתוב דאל"ה לא הוי לשמה כמ"ש תוס' לעיל כ"ב הנ"ל וזה רבותא יותר מכל האמור במתני' ולשיטת ר"י שבתוס' לעיל שם דמטעם שליחו' צריך שיצוה הבעל א"ש דל"ש למתני' דהכא דאיירי מפסול לשמה אבל לתוס' קשה טובא. וראיתי לפ"י בק"א ריש גיטין שנתקשה על תוס' דע"ז דבעי הסופר דוקא להוציא מפיו שכותב לשמה גם שהבעל מצוה לו והקשה א"כ ליתני במתני' יתר ע"כ דצריך שיחשב הסופר ויוציא מפיו ומכח זה רצה להוכיח דלא כתוס' ותמה אני למה לא הרגיש דעדיין קשה דלינקט יתר על כן כשמכוון הסופר ל"מ עד שיצוה לו הבעל. ומה שי"ל בזה דבמתני' דהכא לא קתני מסתמא לאו לשמה כבש"ס ריש זבחי' ולא מוכח רק ממתני' דטופסי גיטין והא דלא קתני כאן דיתר דטופסי גיטין כ' התוס' ופ"י וכיון דל"ק כלל מסתמא שלא לשמה עד מתני' דטופסי גיטין לכן לא נקיט יתר דצריך שיצוה הבעל דכ"ז אם סתמא לאו לשמה. וכן ל"ק קושי' פ"י על תוס' ע"ז כמובן ועדיין צ"ע:

והנה צ"ע לפי שיטת הר"י שבתוס' ורא"ש לעיל כ"ד דבכתיב' הגט בעי שליחו' א"כ גם אי לא בעי לשמה כלל פסול כל הני דמתני' משום דלא נכתב בשליחו' הבעל ובמתני' קתני שלא נכתב לשמה כיצד משמע דליכא פסול רק משום לשמה ובתור' גיטין הקשה כן:

ונלפע"ד הנה הרשב"א לעיל כ"ד הקשה על הר"י דבעי שליחו' בכתיב' הגט א"כ איך הוכיח בריש זבחי' דסתמא לאו לשמה ממתני דהכותב טופסי גיטין הא פסול משו' דליכא שליחות והוא קושי' עצומה וצריכא עיונא רבא ולחומר הקושי' נ"ל דס"ל לר"י בוודאי אם לא הי' צריך לשמה בגט כלל או דבעי לשמה אבל כשכותב לשם כריתות וסתמא לשמה ול"צ לכוון לשם איש זה ואשה זו ויותר מזה שצריך שישמע מפי' הבעל שרצונו לגרש ושיכתוב לו לגרש לולי כ"ז דוודאי אין סברא שיהיי' צריך שליחו' בכתיב' והיינו מפרשי' וכתב לא אבעל ושלוחו אלא שיכתוב הכותב מי שירצה דכתיבה מעשה בעלמא הוא ולא תלי' במעשה או שליחו' הבעל אבל עכשיו דבעי לשמה וסתמא לאו לשמה ובסתמא לאו לגירושין עומד' ולא לגרש בגט זה עד שיכוון לשם אשה זו ואיש זה ושישמע מפי הבעל שרוצה שיכתוב לו גט ותלי' הכתיבה בגופי' של בעל ואשה וישמע מפי הבעל מסתבר לומר דבעי שליחו' הבעל דווקא כיון שתלי' כ"כ בו ובאשתו ולא יכשר הכתיבה אלא ע"י רצונו ושיכוון לו וכל שאינו בר שליחות אין יוכל לכתוב ומפרשי' וכתב הבעל או שלוחו. והא"ש דהוכיח בריש זבחי' דסתמא לאו לגירושין דאי סתמא לגירושין ול"צ שיכוון לבעל ואשה זו וכ"ש שא"צ ציוויו דבעל גם שליחות לא בעי כנ"ל ומיושב קושי' רשב"א וא"ש ג"כ מתני' דהכא דלולי דכל גט שנכתב שלא לשמה לא הי' צריך שליחות כנ"ל נכון ועיי':

דף כ"ו ע"א ר"א מכשיר בכולן כ' רש"י ובלבד שיניח מקומות הללו ותוס' הקשה דבטופס לבד ליכא משו' מחזי כשיקרא וש"ך ח"מ סי' מ"ח כ' דבטופס ג"כ שייך מחזי כשיקרא עיי"ש וכ"כ פ"י מדעתי' וצ"ב א"כ איך מקשה מר"פ באשרתא דלמא למחזי כשיקרא קצת כמו גבי טופס שאין מזכיר שמם ל"ח ונ"ל עפמ"ש תוס' לקמן דר"פ נקיט אשרתא לרבותא הגם שעדי' עומדי' וב"ד יודעי' האמת מ"מ חיישי' ולפ"ז י"ל דשפיר מדמי אשרתא דמחזי כשקרא קצת וה"ה בכתיב' הי' לנו לחוש ולבסוף מסיק דליתא דאפי' למחזא כשיקר' בכתיב' כל השטר ל"ח כנ"ל:

ובתומי' שם כ' דהכי קושי' ש"ס דאם תורף פסול משו' מחזי כשיקרא הי' לר"א לגזור טופס אטו תורף כמו בגט וע"כ דתורף בשטרו' משו' גזיר' דגט וטופס דשטרו' הוי גזיר' לגזיר' ותי' זה ישר בעיניו מאוד ואני לא אבין איך מדמה גזיר' טופס דגט אטו תורף דהוא חשש דאוריי' משא"כ טופס דשטרו' אטו תורף למחזי כשקרא הוא דרבנן ול"ג ר"א ויש לקיי' דבריו עפמ"ש תוס' בעירובין י"ג בחד תי' דס"ת וה"ה הכותב תורף כדהכא לא פסול רק מדרבנן עיי"ש ומ"מ גזר ר"א טופס אטו תורף וא"כ גם בשטרו' הי' לו לגזור וא"ש. ועוד י"ל דאי ת"ק ר"מ ותורף דגט משו' תקנה וגזר תורף דשטרו' אטו גט כן הי' לר"א למגזר טופס דשטרו' אטו תורף משו' מחזי כשקרא ומדאמר רב הלכה כר"א ול"א איזהו ר"א אי דרישא אי דסיפא וע"כ דס"ל דת"ק ר"מ ומקשה שפיר למחזי כשיקרא ל"ח כן י"ל ועיי':

והנה הפ"י הקשה לשיטת התוס' דא"כ יפלגו ת"ק ור"א בסברת הפוכו' דת"ק סובר יותר יש לגזור שטרו' אטו גיטין ור"א סובר יותר יש לגזור טופס אטו תורף והנה קושי' זו בין אי ת"ק ר"מ או ר"א לכאורה ונלפע"ד די"ל דאין כאן סברת הפוכו' די"ל דכ"ע מודי' דסגי בחד תקנה או דבגט לא יכתוב כלל לא טופס ולא תורף ובכל שטרו' יכתוב הכל ולא אתי למטעי לכתוב גם בגט שלמוד הוא שלא לכתוב בגט כלל עד שיצוה הבעל וכן אי בשטרו' צריך להניח מקו' השמות ומעו' וזמן גם אם יכתוב בגט טופס רחוק שיטע' לכתוב בגט גם השמו' כיון דרגיל כל היום לשייר מה שצריך לשייר כעין דמשייר בגט וכיון דאפשר בתקנה זו שלא לכתוב טופס בגט ולכתוב בשטרו' הכל או לכתוב טופס בכ"מ ולשייר התורף בכל שטרו' טוב לנו לתקן שלא יכתוב תורף בכ"מ ולכתוב טופס בגט שיש בו תקנת סופר יותר משאם יוכל לכתוב הכל בכל שטרו' דשמות הבעלי' אינו כותב רק כשירא' מהדר אחריו ללות או לקנו' כמ"ש רש"י משא"כ כל טופסי גיטי' וגם טופס הרבה משמות אנשי' וכן מוכח בסוגי' וזה טעמו של ת"ק דס"ל משו' תק"ס התירו טופס וגזרו שטרו' תורף אטו גיטין ושוב לא יהי' מכשול אלא ע"צ הרחוק אלא אם צריך לשייר הרי את מותר' וזה ל"ש בשטרו' יש לחוש שיטעה לכתוב בגט הרי את מותר' ולכן ס"ל לר"א טוב לגזור שלא יכתוב בגט כלל וממילא א"צ עוד לתקן לשייר תורף בשטרו' כמ"ש ות"ק ר"מ וא"צ לשייר הר"א מותר' רק השמו' משו' קטטה ולכן סגי בגזיר' שלא