כתב סופר גיטין חלק א פד

לשמו ולשמה שוב סתמא לשמה קיימא גם כשבלבו אינו מחשב לשמה ועיי' ריש זבחי' דסתמא לאו לשמה קיימא באשה דלאו לגירושין עומד' ועיי' תוס' שם אפי' במזנה תחתיו דלאו לגרש בגט זה עומד' אבל כשמצוה הבעל לכתוב ומלמדי' אותו ואומר בפה מלא שכותב לשמה בוודאי כל כי האי שוב סתמא לשמה גם כשעושה סתם ואינו מחשב לשמה ולכן כ' רש"י שמא גמר בלבו לשם אחר וסותר מה שאמר שכותב לשמה כנ"ל ועיי':

והנה מדכ' רש"י שמא גמר בלבו לשם אחר נרא' דאינו אלא ספק ומגורשת מספק וכ"כ כ"מ וב"י דגט אינו בטל דספק הוא וכ' הפר"ח דכן נרא' מרש"י. ולפמ"ש י"ל דהא וודאי דגוי לא ציי' לנו לחשב ולכוון לשם זה אלא יעשה סתם אבל שיכתוב לשם אחר אינו וודאי אלא שהוצרך רש"י דמספקי' שמא כותב לשם אחר דאי לא הי' מקום ספק בזה הי' סתמא לשמה קיימא אלא כיון שיש ספק לנו שמא מכוון לש"א שוב לאו סתמא של המעשה לשם אשה זו דאולי בלבו לש"א ושוב גם שקמי שמי' גלי' דלא הי' בלבו לש"א מ"מ פסול כיון דכותב סתמא וסתמא דידי' לאו לשמה קיימא כיון שיש לספק שמא בלבו לש"א וכיון דוודאי אינו כותב לשמה הגט בטל לגמרי כנ"ל נכון ועיי':

ועיי' תשוב' ח"צ סי' א' שהעיר בתוך הדברי' בהא דאדעתי' דנפשי' קעביד הא הוי דברי' שבלב כיון שאומרי' לו לכתוב לשמה והוא אומר שכותב לשמה ולשמו קוד' הכתיבה וכ' דצ"ל דאנן ידעי' שבוודאי אדעתי' דנפשי' קעביד והוי כמו דברי' שבלבו ובלב כל אדם עיי' בו. ודבריו נגד מ"ש הכ"מ וב"י וב"ש דספק הוא ומגורשת מספק וא"כ הדרא הקושי' הא הוי דברים שבלב כיון שאינו ברור לנו אלא דקושיתו אינו מובן במח"כ דוודאי דבר דתלי' בכוונה והמעשה בלי כוונה אינו מעשה לא תלי' בדברי' שבלב וכיון דבעי' שיכוון לשמה והוא אינו מכוון חסרה הכוונה מן המעשה ול"מ מידי ופשוט אלא לפמ"ש רש"י דמכוון לשם אחר לכאורה הי' קשה דמשמע בסתמא הי' מהני רק שמכוון להיפוך וקשה הא הוי דברים שבלב ולפמ"ש א"ש דכוונ' רש"י כיון שאפשר שמכיון להיפוך לא הוי סתמא לשמה וכיון דבעי שיכוון לשמה לא הוי דברי' שבלב כנ"ל נכון וברור:

ועיי' רא"ש הל' קטנו' שכתב במעשה זוטא ל"א דאדעתי' דנפשי' קעביד ומכוון לשמה והכא דבעי לכתוב הרבה לשמה כ"כ ל"מ נשמה עיי"ש ועיי' בני אהובה שכ' דתוס' חולקי' ע"ז ומ"ש בח"צ ע"ד חלוצת מומר דאולי אדעתי' דנפשי' קעביד והח"צ כ' מדעתו ומסברתו דבמומר יש לחוש מדנפשי' קעביד והי' נעלם ממנו לפי שע' במח"כ כי כן כ' הרמב"ם פ"ג מגירושין ועיי' בבני אהוב' שכ' שי"ל כיון שעומד וחולץ אנו רואי' שרוצה לחלוץ אמרי' שעושה כהוגן ומכוון כוונה הראוי' משא"כ כשכותב גט לאחר עיי' בכ"ז:

אדעתי' דנפשי' קעביד כ' תוס' הא דל"א משו' דלאו בני כריתו' נינהו בשלמא בקטן י"ל שיתגדל וכן בשוטה שישתפה ממילא משא"כ נכרי וצ"ע לכאורה מלקמן פ' השולח דקטן פסול לכתוב תפילי' דכתיב וקשרתם כל שישנו בקשירה ול"א כיון דאתי לכלל וקשרתם מקרי בר קשירה נ"ל דוודאי לקמן דכתיב קרא וקשרתם אמרי' שיהי' בר קשיר' עתה ומשו' שיבוא להכי ל"מ עתה ב"ק וממועט מוקשרתם וכתבתם אבל בגט דלא כתיב קרא אלא שנתמעט מסברא מי שאינו בר כריתו' אינו יוכל לכתוב כמו שאמר ר"י לקמן כ"ד ע"ב כל שאינו בתור' גיטין אינו בר שליחו' לגט וזה סברת חוץ בלי קרא ע"ז כ' תוס' די"ל דסבר' חוץ רק מי שלא יבוא לכלל כך לעולם כמו נכרי אבל קטן דממילא יבוא לידי כך ליכא סברת חוץ כנ"ל:

ועיי' ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז מ"ש בהכשר שחיטת קטן משום שאסור בלא שחיטה כוונתו כיון שמוזהרי' עליו וכ"כ מהרי"ל סי' רכ"ג דשוטה וחרש מוזהרי' עלי' דאל"כ למה שחיטתן כשירה הלא כנכרי יחשבו וע"כ שמוזהרי' עליו ועיי' תב"ש שם והי' נעלם כ"ז מנב"י חלק ב' מאו"ח סי' א'. ויש לי מקו' עיון ממ"ש רש"י ברכו' מ"ח ע"א דקטן לאו בר חיובא מדרבנן קרינן בי' כיון שאביו חייב לחנכו דהוא לאו בר חיובא הוא עי"ש וא"כ גם לענין שחיטה הגם שמוזהרי' עליו להפרישו או שלא להאכילו בידי' מ"מ הוא אינו בר חיובא אלא מוזהרי' עליו והוא אינו בוזבחת ואכלת ולתוס' ברכו' שם נרא' דס"ל דקטן עצמו ע"י חיובו של אב מקרי ב"ח א"ש אבל לרש"י קשה ואפי' אי ב"ד מצ"ל או דלא לספי בידי' דאוריי' צ"ע:

והנה רש"י לעיל ט' ע"ב כ' דעדו' נכרי פסול לגט משו' דכתיב וכתב ונתן כל שהוא בונתן הוא בוכתב וכ' הפ"י הא דמקשה כאן הא לאו בני דיע' ול"מ הא לאו בני כריתות נינהו דס"ל כתוס' דקטן וחו"ש בני כריתו' נינהו ולפמ"ש לעיל דלא כ' תוס' כן אלא כיון דמסברא אמרי' כל שאינו ב"כ אינו כותב י"ל קטן דאתי לידי כך ב"כ מקרי אבל כל דאתי ממיעוט דקרא כמו וקשרתם וכתבתם קטן ג"כ ממועט וא"כ לרש"י דכתיב וכ' ונתן ממעטי' כל שאינו בונתן אינו בוכתב גם קטן ממועט שאינו בונתן כנ"ל:

ועיי' תוס' ע"ז כ"ז שכ' דמומר לערלו' הוא בכלל ואתה את בריתי כיון שהמצוה עליו אלא שאינה מקיי' אותה משא"כ וקשרתם וכתבתם ממעטי' מומר דוקשרתם היינו מי שמקיי' מצו' קשירה הוא יוכל לכתוב אבל מומר שאינו מקיי' לא עיי"ש וי"ל בוכתב ונתן דל"ש לומר כל מי שמקיי' ונתן אלא כל שיש בכלל ונתן שהוא בגיטין וקדושי' וי"ל דלא ממועט רק נכרי דאין לו שייכו' בגיטין וקדושי' לעולם אבל קטן דהוא ישראל רק מחוסר זמן שיקדש ויהי' בונתן בכלל וכ' ונתן הוא וכן כוונ' תוס' אי כתיבה בעי ב"כ דקטן בכלל מהאי טעמא וכן י"ל לרש"י משא"כ בקשרתם וכתבתם ועיי'. ולפ"ז י"ל בשחיטת קטן דממעטי' נכרי מוזבחת ואכלת כל שהוא בכלל וזבחת לאפוקי נכרי דלעולם לא יהי' בוזבחת אבל קטן דיגיע לכלל וזבחת כשיגדל ואינו דומה לוקשרתם דקאי על מי שמקיי' בכ"י המוטל עליו לקשור כנ"ל וצריך עוד עיון וביאור:

ונ"ל הא דלא נרא' לתוס' הקישא שכ' רש"י לעיל ט' וכתב ונתן ומ"ש מוקשרתם וכתבתם נ"ל דשם דרשי' מסיפא לרישא דכתיב תחלה וקשרתם ואח"כ כתיב וכתבתם ואין קשיר' בלא כתיבה וקאי וכתבתם על וקשרתם במי שמחויב לקשור זהו בכתבתם, אבל בגט כתיב וכתב וכל הכותב בכלל יעשה מעשה הכתיב' והמכוון מכתיבה שיתן הנותן מנ"ל למדרש מרישא לסיפ' כנ"ל ועיי':

בשלמא חשו"ק דלאו ב"ד נינהו נכרי נמי דלאו בר התירא הוא מדלא אמר חשו"ק דלאו בני התיר' נינהו נרא' כמ"ש תוס' דלעיל דחשו"ק התיר' מקרי כיון דאתי לזה משא"כ נכרי וי"ל לפ"ז הא דאמר נכרי דלאו בר התירא הוא ונתקשה תוס' למה ל"א בפשיטו' דנכרי לאו ב"ש הוא וי"ל דרצה להשמיענו דחשו"ק בר התירא מקרו ואי הוי אמר בנכרי דלאו ב"ש הוא ה"א דחשו"ק ג"כ לאו בני התירא נינהו ונקיט משו' דלאו ב"ד נינהו שהוא טעם הפשוט דבכ"מ לאו בני שליחו' נינהו ולכן שינה טעמו בנכרי משו' לאו בר התירא ובחשו"ק דלאו ב"ד נינהו אבל טעמא דשל נכרי דלאו בר התירא ל"ש בדידהו:

וי"ל עוד שיודויק בלשון הגמרא דאמר נכרי נמי מאי נמי דקאמר הול"ל נכרי דלאו כו' וי"ל דרב קאמר חשו"ק דלאו ב"ד נינהו אבל משום דלאו בני התירא לא ובנכרי שייך ג"כ משום דלאו בר שליחו' הוא ובנכרי נמי היינו שבנכרי נמי איכא משום דלאו בר התירא הוא ופסול משום דלאו בר שליחו' ונמי משום לאו בר התירא כנ"ל וק"ל:

הכא בעי בט"ע דקלא. עיי' ב"ש סי' קמ"ב שנתקשה לפי דקיי"ל בזה"ז ליכא צורבא מרבנן איך יאומן בט"ע והעלה חילוק נכון ובב"מ הקשה למה לא קשי' לב"ש מפקח שנאמן בלי עדי' שמכיר האשה ועכצ"ל דמדע"ל ל"מ ולפ"ז לרמב"ם דס"ל דע"ה לא מהדרי' בט"ע דל"ל ט"ע ולא משום ל"מ ה"ה פקח אינו נאמן שמכירה והא וודאי ליתא. אלא דלק"מ דשאני ט"ע בהכרת פני' וגופו של אדם וכ"כ ב"ש סי' י"ז דהכרת פנים שאני וכן מוכח מדקטלי' בט"ע כבש"ס חולין פג"ה וכי בעי ת"ח וצורבא מרבנן וע"כ דט"ע של פני' עדיפא טפי מכל ט"ע וגם לדסוברי' דע"ה אינו נאמן דחשדי' למשקר ג"כ ל"ק מפתוח שנאמן שמכירה דבט"ע של הכר' בוודאי הוי מדע"ל דלא יוכל להתנצל שעיניו הטעתו וטעה וסבור שהיא אשת של זה אבל בט"ע דקלא קשי' לי' לב"ש מ"ש מכל ט"ע בכלי' ובחפצי' כנ"ל. אלא דבזה יפה כ' הב"מ דע"כ ט"ע דקלא עדיף מכל ט"ע דאל"כ איך סומא מותר באשתו וב"א מותרי' מי שאינו צורבא מרבנן לרמב"ם וע"כ דעדיף מכל שאר ט"ע והיינו לרמב"ם אבל לחשש דע"ה משקר עדיין קשה דלמא משקר ודוחק לומר דעדיף כולי האי שא"א להתנצל שטעה בשמיע' ויהי' בכלל מדע"ל ועיי':

אין העבד נעשה שליח כ' תוס' דקמ"ל מתני' רבותא בנכרי אפי' דעתו להתגייר וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהוסיף כגון שמל וקבל עליו מצות בפני ב"ד ומחוסר רק טבילה מ"מ פסול וצ"ב תינח אי אין הנכרי פסול רק שאינו בר כריתו' ה"א דכשר בכה"ג כיון שמעותד להיו' בכללו כעין שכ' תוס' לעיל בקטן וחו"ש כיון שיבוא לידי כך אבל הא נכרי פסול שאינו בר שליחו' ופשיטא כ"ז שלא טבל והוא ישראל אינו בן ברית ולא יכשר לשליח ומה רבותא איכא בזה וצ"ל דוודאי עתה אינו ב"ש אבל הא דכשיתגייר מהני מינוי השליחו' בגיותו שיעשה שלוחו אחר שנתגייר כיון שמעותד להתגייר לא מחוסר גירו' מקרי קמ"ל דל"מ כיון שמחוסר טבילה וגר שנתגייר כקטן שנולד ופני' חדשות בא לכאן ועיי' קדושי' ס"ב ע"ב מעיקר' בהמה והשתא אדם י"ל בתר דמסיק כן בשפח' גם בנכרי אמרי' כן ועיי':

והנה שיטת הרמב"ם א"ש דלהולכה כשר דל"צ ב"כ לזה וכ' רמב"ן דר"א דפשיט לי' ממתני' לא נחית לחלק ור"י חידש דיש לחלק ונ"ל לבאר דרב אמי לא ידע מהך סברא לפסול נכרי משום שאינו ב"כ דסברא זו חידש ר"י אלא דאיבעי' אי עבד פסול כמו נכרי משום שאינו ב"ש דאמרי' מה אתם ישראל ולא נכרי ועבד או מה אתם ב"ב ועבד כשר ופשיט ממתני' דלענין לאו בר שליחו' אין חילוק בין הולכה לקבלה ור"י חידש דלקבלה פסול משו' לאו בר כריתות ושאני הולכה משליח קבלה כנ"ל. וצ"ל להך שיטה דגרס לעיל נכרי נמי דלאו ב"ת הוא ועיי':

וכשאני לעצמי נ"ל ליישב הא דלא נקיט במתני' עבד וכ"ש נכרי. הנה האבן עוזר או"ח סי' קפ"ט הוכיח דמימר לכל התורה כשר לשליחו' דאל"כ במתני' חשיב בחשו"ק וסומא תחלתו וסופו בכשרו' ולא נקיט הכי בנכרי שנתגייר וחזר לסורו או שהי' ישראל ונעשה מומר וחזר בתשובה ש"מ דמומר כשר לשליחו' עיי"ש. ולפ"ז י"ל דלכן נקיט מתני'