כתב סופר גיטין חלק א פב

דאנן סהדי שאינו רוצה שיופסל הגט ואמרי' שלכתובה נתן לה ולכן הוצרך לומר דאוירא דמגלתא הוא וטפל לו ואי ל"א מפורש והשאר לכתובה ה"א כולו לגט וא"כ בפרה ועבד דל"ש אוירא דמגלתא רק דמוכרחי' לומר שנתן הכל כדי שלא יופסל הגט מ"מ הי' לנו לומר שלכתובה נתן כדמוכח בגמרא דלולי אוירא דמגלתא ה"א דלכתוב' נתן ולאו מתנה סתם וצ"ע. ולפמ"ש בסמוך י"ל דהכי כוונ' ש"ס דלולי דאוירא דמגלתא הוי אמרי' דמשייר לעצמו ומשו' זה לא יופסל כדי שישייר ודנתן הכל דמשום שיור דקלף חלק לא יופסל כמ"ש לעיל אבל ירושלמי דקאי על מתני' דעבד ופרה דמפסל אי משייר לעצמו שפיר ס"ל דסתמא הכל בכלל כדי שלא למפסל הגט וא"ש עיי' בכ"ז:

יצא זה שמחוסר קציצה כו' צ"ב הלא יוכל לקצוץ אח"כ אחר הנתינה ומוכח דכל שרוצה לחתוך גם שאינו חותך עד אחר הנתינה מקרי מחוסר קציצה וכ"כ בס' ג"פ והוא מביא ראי' ממ"ש תוס' מדלעיל גזיי' לזמן ומבין שיטה ותיבה הא שם אינו קוצץ רק אחר הנתינה וע"כ כהנ"ל:

והנה הרא"ש כ' בשם רש"י דס"ל לחתוך קלף גדול ל"מ מחוסר קציצה והקשה המהרש"א הא רש"י כ' לקמן גבי עציץ דל"ח לשמא יקטו' דמפסיד לעציץ נרא' דס"ל דאם קוטם פסול והניח בצ"ע. ונלפע"ד עפמ"ש הר"ן לקמן בישוב סתיר' רש"י דכ' שמא יקטו' והוי קציצה מן המחובר משמע אבל תליש לא מפסל ותחלה כ' על עציץ דל"ג לשמא יקטום אבל אי קצץ פסול וכ' הר"ן דס"ל בתלוש ל"ח לשמא יקטו'. אבל בעציץ הי' סברא לומר דחיישי' שיקטו' כדי שלא יפסיד זרעי' שלו לכן ס' רש"י דל"ח שלא ירצה להפסיד העציץ עיי' בו. ולפ"ז ס"ל לרש"י לאמת דבתלוש ג"כ קציצה פוסלת. ולפע"ד י"ל דרש"י ס"ל דבר שאינו עומד בעצמותו לקצץ רק שהוא נותן אל דעתו לקצוץ לא מקרי מחוסר דמחוסר ל"ש רק בדבר שעומד לכך ולכן בקלף גדול אם רוצה לקצץ ל"מ מחוסר אלא בעציץ שמשייר לעצמו הזרעי' ואם לא יקצוץ יפסיד זרעיו הדבר עומד שישבר העציץ כדי לשמור זרעי' לכן הי' קציצה פסולה וגם הוי חיישי' לשמא יקטו' כיון שעומד לקטו' כמ"ש הר"ן לכן כ' דל"ש להפסיד ולקלקל העציץ וממילא אינו עומד לכך שוב גם כשקוטם כשר כיון שאינו עומד לכך כנ"ל ועיי':

הנה שיטת רבינו האי דכל שלא הי' דעתו קוד' הכתיבה לחתוך לא מפסל בקציצה שבין כתיבה לנתינה וכ' הר"ן לפ"ז אין ראי' מגזיי' לזמן דדבר מועט אינו פוסל וצ"ע הא שם חיישי' דכותב גט מתחלה כדי לחפו' עלי' א"כ עדיין קשה משם והא ע"כ הראי' משם שאם מחוסר קציצה פסול א"כ יגרשה בג"פ ול"ח דאי על הב"ד כשתבוא לב"ד קאי שיפסלו הגט אולי אח"כ אחר הנתינה נקצץ וע"כ דראי' מהבעל עצמו שלא יגרשה בג"פ ויקלקלה ולפ"ז הראי' קיימת גם לר"ה וצ"ע:

וכתב הר"ן וחי' רמב"ן דבפרה גם כשדעתו שלא לקצוץ וחתך אחר הכתיב' פסול דמתני' סתמא קתני ואין הראי' מוכרח' כ"כ כמובן ונ"ל ראי' מירושלמי דקתני על מתני' דאמר הרי גיטך דאפי' בסתמא נותן לה העבד ופרה וכ' הפר"ח והבאתי לעיל דטעמא דכיון דפסול בלא"ה מסתמא נותן לה הכל ואי כל שלא הי' כוונתו בשע' כתיבה לא מפסל עדיין מנ"ל שנותן לה הכל דלמא בשע' כתיבה הי' רוצה לתת לה כל הפרה או במתנה או בשביל כתובתה ועכשיו בשע' נתינה חזר בו ולכן נותן סתם וסתמא כוונתו רק על הגט הטפל לפרה ומשו' דמפסל הא לא מפסל בכך וע"כ אפי' נותן דעתו לקצוץ בין כתיבה לנתינה פסול כנרא' משיטת תוס' דמביא ראי' מבין שיטה לשיטה או לכהפ"ח בפרה ועבד דדבר חשוב פסול אפי' הי' דעתו בשע' כתיבה שלא לקצוץ כנ"ל וזו ראי' נכונה וברורה. אקיש יציא' להוי'. בהפלא' ריש קדושין הקשה לר"ח דס"ל לעיל דבעי ש"פ איך ס"ד דמתגרשת בכסף א"כ דמתגרש בספר ל"ל היינו כסף וכה"ג למד הירושלמי דקדושי שטר לא בעי ש"פ דא"כ היינו כסף עיי"ש ולפע"ד י"ל דוודאי ר"ח ידע דיש לפרש ונתן בידה לנתינ' הגט ולאו לשיווי הגט אלא דמקשה מנ"ל דלמא צריך דוקא נתינ' ממון. והא"ש דאי לאו וכ' ה"א דמתגרשת בכסף והוי אמרי' ממילא ע"כ דונתן דספר כריתו' הייני נתינ' הגט ועכשיו דכתיב וכ' ס"ל די"ל דונתן נתינ' ממון. אלא דקשי' לר"ח איך אשה מתקדשת בשטר דמקשי' הוי' ליציא' ואם בגט בעי ש"פ א"כ ה"ה בשטר קדושי' וקשה היינו כסף וכן הקשה אאמ"ו זצ"ל ולכן נ"ל פשוט דצ"ל איך לא ידע ר"ח מתני' מפורשת ועל עלה של זית מוכח דלא בעי ש"פ וצ"ל דידע רק סבור דבעי עכ"פ חזי לצרופי אבל לא א"ה דלא חזי לצרופי כדדחי ר"א לעיל. והא"ש דל"ק קושי' הפלא' וקושי' אאמ"ו ז"ל דש"פ בוודאי לא בעי אבל שיווי מעט דח"ש ס"ל דבעי וא"ש וק"ל:

מתני' אין כותבי' במחובר לקרקע. בראשוני' כתבו הטעם דמחובר פסול דכתיב ונתן צריך שיהי' דבר הניתן מיד ליד ולפ"ז אין כתיבה במחובר פסול משום הכתיבה עצמה אלא כיון דנתינה במחובר פסול ואם קוצצו הוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה אבל בירושלמי איתא דמחובר פסול משום דבעי דומי' דספר דעומד בפני עצמו ואינו מחובר ומביאו ברשב"א וכ' הגם דחכמי' דרשו ספר לספיר' דברי' מ"מ דרשי' ג"כ למעט מחובר וכ' הב"ש דלטע' ירושלמי עציץ שאינו נקוב דלא פסק' מיניקתו דכ' תוס' דמשום דמחובר ל"מ קנין משיכה אבל חזק' מהני אבל לירושלמי פסול כיון שהוא מחובר ואינו דומה לספר. והנה תוס' דכ' דמשום דל"מ משיכה מוכח דל"ל דירושלמי וכן הרא"ש כ' משום מיד ליד וכ' נרא' מפי' רש"י במתני' שכ' דאין כותבי' במחובר משו' דכתיב וכ' ונתן כל שאין מחוסר ס"ל דהא דאין כותבי' משים נתינה הוא דפסול במחובר וצ"ל למה נאדו הראשוני' מדרשא דירושלמי ובש"ס דילן לא נמצא נגד זה נ"ל דס"ל לירושלמי דמחוב' פסול משום דצריך ליתן לה דומי' דספר תלוש ה"ה דכתיבה עצמה במחובר פסול משום כתיבה עצמה דכתיב וכ' לה ספר והא כ' על דבר דלאו ספר רק על מחובר ולפ"ז בכותב על עציץ הנקוב ופסקו ממקו' יניקתו אח"כ ונתן לה הגם דמחוסר קציצה לא מקרי כיון שאין ניכר קציצתו כמ"ש הר"ן מ"מ פסול משום דנכתב בפסול שלא הי' ספר בשע' כתיבה לר"א ולר"מ כשחתם. עד שלא פסקו מיניקתו לכל מר כדאית לי'. ולפ"ז קשה מלקמן דכתב על עלה של עציץ דאביי מכשר ומפרש בגמרא דשקל ויהיב נהלי' והיינו אחר שכתב פסקה ממקום יניקתו ולירושלמי לא מהני דהא נכתב ונחתם בפסול וע"כ דש"ס דילן לא ס"ל הך דרשא דירושלמי וליכא פסול בכתיבה במחובר רק משום דצריך קציצה קוד' נתינה והוי מחוסר קציצה ובעציץ דלא מנכר קציצתו כשר ומוכח דש"ס דילן ל"ל דרשא דירושלמי ושפיר השמיטו הראשוני' הך דרשא וכתבו משום דכתב ונתן דבר הניתן מיד ליד כנ"ל ועיי' ומ"ש בסמוך:

ר"י אומר שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש. כ' תוס' לעיל ד' ע"א דאפשר שכתיבתו בתלוש וחתימ' במחובר שחברו והשריש בין כתיבה לחתימ'. ועיי' פ"י מ"ש מענין מוקדם. ורשב"א כאן כ' בבטלו ולא השריש ג"ם פסול והוכיח דחברו לאחר חתימ' כשר דאל"כ למה אמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש אם חברו אחר חתימ' ג"כ פסול דמחוסר קציצה קוד' נתינ' וע"כ דכה"ג כשר ומסי' דבירושלמי הוא איבעי' דלא איפשטא ומ"מ כיון דבש"ס דידן לא נזכר איבע' זו ש"מ דפשיט להו דכשר מדיוקא דמתני' כהנ"ל. ופר"ח צווח ככרוכי' על הרשב"א כיון דירושלמי לא פשיט לי' ממתני' וע"כ דידע דליכא למפשט והא בקי טפי מינן בתירוצי מתני' וכי משום דבש"ס דילן לא סכר האיבעי' ניזול להקל כמה איבעי' בירושלמי דלא הוזכרו בגמרא דידן וכי משו"ה ניזל להקל וצע"ג:

והנלפע"ד לקיי' שיטת הרשב"א וניישב דירושלמי לשיטתו איבעי' שפיר ומספקא בהך דינא דלא נפשט ממתני' ובש"ס דידן לא איבעי' לי' כי נפשט ממתני'. הנה כתבתי בסמוך דלירושלמי דמחובר פסול מדרש ספר דומי' דספר אם כותב בעציץ נקוב פסול לאו משום מחוסר קציצה דאינו ניכר אלא דנפסל בכתיבה וא"כ בפשוט א"ש דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש לצ"ל שחברו ואשרוש או דבטלי בלא אשרוש במחובר אלא בעציץ נקוב שפסקו בשעת כתיבה מיניקתו ואח"כ חזרו לאויר הקרקע ויונק כמתחלה ונעשה ברגע מחובר כמתחלה וחתימתו במחובר בפסול וא"ש. והא"ש דלולי שחתם במחובר לא הי' פסול משום מחוסר קציצה בין חתימ' לנתינה דבעציץ מחוסר קציצה אינו פוסל כמ"ש הר"ן ואינו פסול רק משו' חתימה עצמה דנעשה בפסול ושפיר אמר ר"י בדיוק עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא מוכח היכא דכתב וחתם באילן תלוש וחברו בנתינ' עד שנתן אפשר פסול משו' מחוסר קציצה דגט זה מקרי מחוסר קציצה ובזה איבעי' לי' לירושלמי אבל ש"ס דילן דל"ל דרשא דירושלמי כמו שהוכחנו לעיל ואין מחובר נפסל בכתיבה וחתימ' רק משו' מחוסר קציצה וצ"ל ע"כ הא דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש לאפוקי שחבר אילן אחר כתיבה ומשמע דווקא משו' דחותמו בפסול אבל אחר החתימ' אין החבור פוסל ומוכח דבין חתימ' לנתינה לא מפסל וכרשב"א כנ"ל לקיי' שיט' הרשב"א ולהשוות התלמודי' ע"ד נכון בעזה"י. ור"א דאמר ע"מ כרתי כו' ור"ל אמר חתמו שנינו וכתב תוס' לעיל ריש מכילת' ורשב"א כאן דשמואל ור"י מפרשי' חותמו גמרו מלשון תורה חתימה ניתנה וצ"ל למה אמר ר"א בהאי לישנא ול"א לשון מבורר יותר גמרו נ"ל לפי דאמר ר"א לעיל מודה ר"א במזויף מתוכו גם חתימ' במחובר פסול לר"א כל שנעשה בפסול הוי מזויף מתוכו ואי הוי אמר גומר' לא הוי ע"ח בכלל דנגמר הגט בלא ע"ח וחתימ' העדי' אינו גמר הגט דאפשר בלא"ה ולכן אמר חותמו לכלול ע"ח ג"כ כשיש ע"ח ובדליכא ע"ח תורף נקרא ג"כ חותמו שהוא גומרו ול"א גומרו ואמר חותמו לכלול גם ע"ח כנ"ל ור"ל אמר חותמו שנינו י"ל דל"ל הא דרב אשי דמודה ר"א במזויף מתוכו וקשי' לי' לתני גומרו ולא חותמו ולכן מוקי כר"מ והא"ש להלכתא דפסקי' כר"א לעיל מוקמי' מתני' כר"א שפיר וכבר כתבתי מזה לעיל ריש מכילתין בביאור יותר עיי"ש:

כתבו לתורף ונתנו לה כשר משמע דווקא דיעבד שכבר נתנו כשר אבל לכתחלה לא יתן וכ"ש דלא ישלים התורף אחר שכ' התופס במחובר וכן משמע מרמב"ם אבל הטור כ' כתבו לתופס במחובר תולשו ומשלי' עליו התורף. ס"ל דלכתחלה ישלי' התורף ונותן לה הא דקאמר נתנו לה לאו דווקא כ"כ בספר ג"פ ועיי' בו:

דף כ"ב ע"א. דשקיל לי' ויהיב לה ניהלה כ' תוס' לעיל דע"כ בשפסק יניקתו קוד' נתינה דאל"ה ל"מ משיכה וכ' ב"ש דאם מחזק' בזרעי' ל"צ לפסיק' העציץ דקנתה בחזקה וצ"ב למה כ' תוס' דאיירי בשנפסק ממקו' יניקתו הול"ל דאיירי