כתב סופר גיטין חלק א פא

השטר ומסתמא הי' בין שטרי הלואו' כאלו שפירשו לי שיעבוד מעידיו' ומ"מ הכשירו כנ"ל וק"ל:

דלמא זקן שאני דידע לאקנוי עיי' רשב"א הגם דלוי' לא התכוונו לקנו' לא דמי לעודר בנכסי הגר כו' דשאני הכא דדע' אחר' מקנה אותו ועיי' קצה"ח סי' ער"ה ס"ק ד' שכ' דהוא מטעם זכי' שהמקנה זוכה לו עיי"ש דהעלה בנכרי דליכא זכי' ל"מ דע' אחר' מקנה כל שלא נתכוון לזכות ועיי' ח"ס יו"ד סי' שי"ג. ולולי דברי הרשב"א הי' נ"ל דכאן שמקנה לו ואומר שנותן לו אלא שאנו חוששי' שאין לבו שלם במתנה כמו שפי' רש"י וזה דוקא במקנה דודאי כל שאין צריך להקנו' שלו ואפשר בשאלה אין לבו שלם להוציא שלו מרשותו ולכן דבר שהוא חוזר לו קסבור דלא בעי שיהי' של זו שנותן ממש דהוא כעין שאלה גם שאמר בפיו שנותן במתנה מ"מ אין לבו שלם אבל נגד הקונה בוודאי כל שאומרי' לו הרי לך במתנה גם שסבור שא"צ מתנה וסגי בשאלה מ"מ גמר בלבו לקנותו למה לא יהי' לבו שלם לקנו' של חבירו כנ"ל נכון והבן:

דף כ"א. אלא אמר ר"א מהכא האשה כותב' את גיטה כו' הרשב"א כ' שני פרושי' ברב אשי הא' דלא פשיט ר"א דידעו לאקנוי' אלא שמוכח ממתני' דכותב' ומשום דאקנוי אקנו לי' רבנן ובתי' ב' כ' דר"א ל"ל כלל דאקנוי' לי אלא משום דידע' לאקנוי' ועיי' ב"ש סי' קכ"ד בשם רש"ך דלרשב"א גם בטבלא שלה אקנוי אקנו לי' והיינו בתי' ראשון של רשב"א. ואיכא כאן ג' שיטו' לתוס' ורוב ראשוני' קיי"ל אקנוי אקנו לי' רבנן והיינו בפשיטי דספרא אבל בטבלה שלה לא אלא משום דידע' היא לאקנוי ולחד תי' ברשב"א לא אמרי' ידע' לאקנוי כלל אלא דרבנן אקנוי ואפי' בטבלא שלה ולחד תי' ל"ל כלל אקנו רבנן ואפי' בשל סופר אלא הכל משום ידע' לאקנוי:

והנה מאז תמהתי בתשובה א' לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין ונפסק בש"ע אה"ע סי' כ"ח דבשואל טבע' לקדש בו ושני' השואל ומשאיל סבורי' דסגי בשאלה מ"מ מהני הקדושי' דאנן סהדי דרוצי' בקדושי' וזה מקנה וזה רוצה לקנו' עיי"ש וא"כ הכא גם אם לא ידע' לאקנוי ולא נתנה בלב שלם וגם הוא לא ידע מ"מ כיון שהיא נותנ' לו כדי לגרש אותה ושניה' רוצי' בגירושין נימא אנן סהדי דרוצי' בקנין גמור ואפי' הי' אומרי' בפירוש לשם שאלה הי' אמרי' אלו ידעו כ"ש כשאומר' לשם מתנה נימא אי ידעי דבעי מתנה גמור' דנתנו בלב שלם ובנפש חפיצה וצע"ג. ואפשר י"ל דוודאי סברא זו דרא"ש לא פשיטא כ"כ וזה בכלל ספיקו' רמב"ח ור"א דפשיט ממתני' דאשה כותב' באמת אין מוכח דידע' לאקנוי אלא דמוכח דכותב' ומהני וי"ל באמת משום דאנן סהדי כיון ששניה' רוצי' בגירושין דרוצי' בקנין גמור כן י"ל ועדיין צ"ע:

והלכתא בכפות. שיטת הרמב"ם בכפו' לחוד סגי אבל בישן לחוד פסול וכ' הה"מ דרמב"ם ס"ל מדאוריי' ישן לחוד מהני אלא מדרבנן פסול אטו אינו ישן ומפרש סוגי' לקמן ע"ח דמקשה לרבא דניגזר ישן אטו אינו ישן ומשני בכפו' מגורשת אפי' מדרבנן וכ' הלח"מ פי' לפירושו הא דלא מקשה בלא"ה על רבא נגזר ישן אטו אינו ישן דהי' מקו' לומר עומד ויושב רק מדרבנן פסול עיי' בו. וצל"ע הא עומד ויושב ל"מ רק לענין חצר מהלכ' אבל לענין משתמר לדעתה כל שניעור לא משתמר לדעתה א"כ בפשוט הי' יוכל להקשו' ניגזר ישן אטו אינו ישן והוי משתמר שלא לדעתה ופסול מדאוריית' ואי נימא דכ"כ ל"ח ולא גזרי' דאתי למטעי ישן אטו אינו ישן לענין משתמר לדעתה דידוע דאינו ישן פסול דאוריי' אלא לענין חצר מהלכ' יש לגזור אטו אינו ישן ויהי' סבורי' דעומד כאינו מהלך וקרוב לטעו' בדרבא דא"כ עדיין אין לגזור כלל ישן אטו אינו ישן דנהי דיטעו דהוי חצר שאינו מהלכ' מ"מ יהי' פסול משום שאינו משתמר לדעתה וצל"ע ולא ידעתי פתר לדברי הה"מ בפירושו ברמב"ם ולח"מ לא הועיל כלום:

וליישב שיטת הרמב"ם נ"ל ע"ד הה"מ בשנחקור במתכמנם מה דינו לענין חצר מהלכ' ולענין משתמר לדעתה ועיי' רפ"ב דמגלה קרא מתנמנם יצא ובגמרא שם איזהו מתנמנם נים ולא נים דקרו לי' וענה כו' עיי"ש. ונ"ל לענין חצר מהלכ' דס"ל לתוס' ורוב ראשוני' דישן ממש מקרי מהלכ' ביון שראוי' שיקוץ מאיליו ומקרי ראוי' להלוך ורמב"ם חולק כל שישן לא מקרי ראוי להלוך אבל במתנמנם תיר ולא תיר מודה הרמב"ם דמקרי ראוי להלוך דגם מתנמנם יוכל לילך וגם כל רגע ניעור ומתנמנם אבל לענין משתמר לדעתה בוודאי כל שמתנמנ' אין דבר שבידו משתמר שמיר' מעולה לדעתו ומשתמר יותר לדעתה כנ"ל:

ומעתה אומר אני דלגזור ישן אטו ניעור חשש רחוק הוא דניכר ונרא' אלא דגזרי' ישן אטו מתנמנם ואתי לאחלופי ולא ניכר ונרא' כ"כ וגם בגוף חילוק שבין ישן למתנמנם לא יבינו וידעו הכל ויטעו בדין דמתנמנם כישן דמי וכ"ז לענין מהלכ' אבל לענין משתמר ליכא למגזר דבאמת מתנמנם דין ישן יש לו כמ"ש. והא"ש דלא מקשה דניגזור לענין משתמר ישן אטו מתנמנם דליכא מקו' למגזר ולכן מקשה משום חצר מהלכ' דניגזר והוצרך לדרגא דעומד מדאורייתא פסול ויש למגזר כמ"ש הלח"מ כנ"ל נכון בעז"ה:

והנה הרמב"ם כ' בישן פסול אבל בכפו' ה"ז גט ונתקשה ב"י הא בכפו' אפי' ניעו' כשר וכ"ש בישן והניח בצ"ע. ולפע"ד נרא' דרמב"ם ס"ל בכפו' וניעור צריך שיהי' כפותי' ידיו ורגליו ועיי' רא"ש לקמן פ' הזורק ע"ח שזו שיטת הריצב"א אלא דרמב"ם ס"ל גם ישן מהני מדאוריי' רק מדרבנן פסול משום גזיר' אטו אינו ישן דשכיח אבל בכפו' דל"ש ל"ג כמ"ש הה"מ אבל בכפו' קצת רגליו או ידיו וישן ליכא למיחש כיון דכפו' לא שכיח וכיון דלא מכשירי' ישן רק ע"י שכפו' רגליו וזה לא שכיח שוב אין למגזר כלל וזה שכ' הרמב"ם אבל כפו' היינו כפו' קצת ה"ז גט כנ"ל נכון. ולפ"ז יש לפרש סוגי' ד' ע"ח והלכתא בכפו' דרבא בכפו' וישן מהני כיון דכפו' בעי' או בידיו או ברגליו תו ליכא למגזר וכאן הלכתא בכפו' כפו' ידיו ורגליו כנ"ל. עיי' בספר בני אהובה שכ' בכוונ' הרמב"ם דישן פסול דחצר מהלכ' הוא וס"ל דאינו רק דרבנן דחצר משום שליחו' כמ"ש בש"מ ב"מ ודבריו תמוהי' א"כ גם אינו כפו' וניעו' דרבנן וצ"ע:

והא מתנה מדעתה איתא כו' קושי' תוס' מבואר' הא חצר גם משום שליחו' אתרבאי ונהוי משום שליחו'. ונ"ל ליישב ע"פ שיטת ש"ך ח"מ סי' ר"ב דל"א שני קניני' כ"א שיקנה החצר ומטולטלי' שע"ג ותמהו כולם שהוא נגד סוגי' דהכא ודר"פ הזורק דאמרי' גיטה וחציר' באי' כא' ועיי' בקצה"ח סי' קצ"ה ס"ק ב' שכ' דיש לחלק בחצר משום יד אמרי' שני קוני' כא' משא"כ בחצר משום שליחות עיי"ש ולפ"ז מיושב קושי' תוס' דממ"נ קשה אי משום שליחו' ל"א גיטה וחציר' באי' כא' ואי משום יד הי' בעי דומי' דידה בע"כ וא"ש. שוב מצאתי ראיתי שכ"כ אאמ"ו זצ"ל בחידושיו כאן וברוך שכוונתי לדעתו הקדושה:

ע"ב. אלא קרן של פרה כו' אמר קרא וכ' ונתן כו' בפ"י העיר דמשמע דממ"נ פסול אי רוצה לקצוץ הוי מחוסר קציצה ואי משייר לעצמו לא הוי כרות גיטא וקשה מדלעיל בין שיטה לשיטה מהו משמע דוקא במשייר מקום שהגט כתוב עליו עיי' בו שהאריך ולא העלה דבר ברור בזה. והנה כן נרא' מפורש מר"ן בשם הרמ"ה במתני' וכן רשב"א כאן שכתבו אי לא מקנה לה עבד ופרה מפורש הגט בטל ופסול וע"כ משום דמשייר לעצמו גם אם אינו רוצה לקצצן. ובאמת רשב"א לעיל גבי ביני שיטה בין תיבה לתיבה כ' דספיקת ר"פ אי הנייר שלי פסול רק משו' אותיו' פורחו' או משום דלאו כרות גיטא הוא ול"ק מדכ' רש"י בהנייר שלו משום דאותיו' פורחו' דנקיט טעם ברור אבל משום כרות גיטא מסופק בו ר"פ. אלא דקשי' איפכא למה לא פשיט ר"פ ממתני' דנותן לה עבד ופרה למה יתן לה דוקא במתנה ולא סגי דמשייר לעצמו ולא יקצוץ וע"כ דלאו כרות גיטא הוא וכ"ש ביני שיטה ובין תיבה דשייך לפסול מה"ט ודוחק לומר ונותן לאו במתנה גמור' אלא לאפוקי שלא יקצוץ דהוי מחוסר קציצה וצ"ע גם הר"ן בשם הרמ"ה נרא' דס"ל בפשיטו' דפסול אם משייר לעצמו כמ"ש ולר"פ מספקא לי' ולא איפשטא ורשב"א כ' פסול אפשר כוונתו מספק דתלי' באיבעי' ר"פ. אבל הר"ן כ' בטל וכ"ז צ"ע:

והנלפע"ד דוודאי כשנותן גט ומשייר לעצמו הגויל אם גדול הרבה מגט עצמו מ"מ לא מקרי ששייר לעצמו כח בגט דגט בפ"ע וקלף המשויר בפני עצמו ומה לו בגט שלה אין לה כלום ומפני שמחוברי' בוודאי לא יופסל ודלא כמ"ש פ"י דאם שיור פוסל גם אוירא דמגלתא פוסל ור"פ מסופק בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דוקא שכחו וחלקו מעורב בין תיבו' ושיטו' שלה אי יופסל משו' דלאו כרות גיטה הוא וביד של עבד וקרן של פרה כיון דמחוברי' יונקי' מהעבד ופרה וגיטה מחובר וטפל למה שהוא שלו והעיקר שלו פשיט' דלאו כרות גיטא הוא שהעיקר שלו והגט על שלו ויד משמש לגוף וקרן פרה ינוק וגדל מפרה ואין לפשוט ספיק' ר"פ מהא דיד של עבד וקרן של פרה כנ"ל וא"ש ג"כ הר"ן והרשב"א דפשיטא דבמשייר לעצמו פסול והוא מוכח ממתני' זהו הנלפע"ד ברור בענין זה:

ובזה מיושב קושי' ס' גט פשוט על הר"ן בשם הרמ"ה ורשב"א דס"ל דצריך לפרש דוקא שנותן לה עבד ופרה מלעיל י"ט ע"ב דשקל ס"ת ואמר הרי גיטך כו' ופסל ר"י מטעמים שונים הא כיון שאמר הא גיטך סתם כל הס"ת לא נתן לה ופסול בלא"ה וע"כ דסתמא כפירושו שנותן לה הכל ולפמ"ש ל"ק הא דכתבו אי לא מפרש פסול משו' דמשייר לעצמו וכ"ז בפרה ועבד דלא מקרי כרות גיטא כיון דשלה מחובר וטפל לשלו ונתון עליו משא"כ בס"ת שכ"א בפני עצמו ויש בס"ת חלק שלה הוא הגט והשאר שלו הגם ששלה הרבה משלו מ"מ כ"א בפני עצמו הוא ולא דמי לפרה ועבד כנ"ל וא"ש עיי':

והנה הרשב"א כ' דמירושלמי נרא' דבסתם ג"כ נותן לה העבד ופרה וירושלמי קאי על מתני' ונותן לה העבד בד"א באמר הא גיטך אבל אמר והשאר לכתובתך קבלה גיטה וכתובתה וכ' הפר"ח סי' קכ"ד דטעמא דאמרי' בסתמא נתן לה הכל מדפסל אם לא יתן לה הכל אנן סהדי כיון שרוצה בגירושין שנותן לה העבד ופרה ולפמ"ש בס"ת וכדומה דלא מפסל הגט ע"י שמשייר לעצמו כ"ע מודי' דל"א מסתמא נותן לה הכל ועיי'. ויש לעיי' לעיל דאמר טעמא דאיכא שיור ומתרץ דאפי' איכא שיור אי אמר אין אי לא לא דאוירא דמגלתא משמע דאי לאו דאוירא דמגלתא לא הוי אמרי' דשלה הוא בסתמא ודלא כירושלמי אלא די"ל דהוי אמרי' דמסתמא נתן לה הכל כדי שלא יופסל הגט אבל הוי אמרי' דנתן לה לכתובתה דבוודאי לא יתן העיקר עם הטפל לגט אלא