כתב סופר גיטין חלק א עט

לי למה יהי' כשר מ"ש מתוקע בשופ' של עולה למ"ד דלהנ' ניתנו דלא יצא בדיעבד וצ"ע:

וי"ל דתוס' ס"ל דווקא במצוה לא יצא משו' מהב"ע ור"י כמ"ד מהב"ע לא יצא ואפי' למ"ד מהב"ע יצא דווקא כשעביר' אינה באה מכח המצוה אבל בתקע בש"ש עולה דהעביר' באה ע"י המצוה ואם לא יצא ידי מצוה לא עבר לכ"ע לא יצא כעין סבר' רמב"ן אבל דווקא במצוה ולא בדבר רשות כן י"ל. שוב ראיתי בטורי אבן בר"ה שם שכ' ג"כ דמשו' מהב"ע לא יצא ומשו' שהעביר' באה ע"י המצוה וכמ"ש ועיי':

אבל לא בכתב שע"ג כיפי ואנדוכתרא. פי' רש"י לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשי' תחובו' משמע שאם הי' מרוקמי' מעשה אריגה וקבועי' בבגד הי' כשר ועיי' ב"י א"ע בסי' קכ"ה ובש"ע ועיי' פר"ח ס"ק מ"ג שהוכיח מרש"י דהוי כתב. ועיי' מג"א סי' ש"מ ס"ק ב' ועיי' מחצי' השקל שם שדבריו נכוני' מאוד בכוונת מג"א. ועיי' בט"ז יו"ד סי' רע"א ובאו"ח סי' מ"ה דרקימ' פסוקי' יש בהם משו' קדושה אף דכתב ע"ג אנדוכתרי לא הוי כתב. ויש לעיי' קביעו' אותיו' בדפוס אי הוי כתיבה בשב' ונרא' לכאורה דאינו כתב דדומי' דמשכן בעינן וכתיבה ורשימה דדהו בקביעו' האותיו' על הקרשי' אבל לא כה"ג ועוד שהאותיו' כמו' שהם אינם נקראי' כסדר אלא מהופך ולא נקרא כתיבה בוודאי ומ"מ נ"ל שאסור משום עושה דבר וגומר' ומשום מכה בפטיש ויש להאריך:

אמר לי' מיחרץ חריץ. בטור סי' קכ"ה כ' דחק תיבו אינו כ' וחותם ושוקע ג"כ אינו כתב נרא' דאשמעי' בחותם דלא הוי כתב לאפוקי האיבעי' דלא נימא כנופי מכנף והרמב"ם לא הזכיר כלל מזה ותמה אני למה לא אשמעי' חידוש דין זה ובהלכ' כלי מקדש פ"ו הלכה ב' ס"ל דהי' מכה בקורנס מאחוריו והראב"ד חולק בדפוס הי' עושה ובכ"מ כ' דרמב"ם ס"ל דאין זה פתוחי חותם דכתיב ויכתבו עליו נראה דס"ל לרמב"ם דמה שנעשה בחותם ודפוס אינו כתב ועיי' אריכת פר"ח בזה ומשו"ה נמי נרא' דלא הזכיר לענין גט דשקוע בחותם ל"מ בגט דמחרץ חריץ דס"ל אפי' בולט לא מקרי כתב וטעמו נרא' כיון דס"ל דוקא כשעושה מעשה כתיבה בשירטוט האותי' כ"א בפ"ע במע"י מקרי כתב ולא בדפוס שהחות כבר עשוי ועומד ונעשה בפ"א ע"י הכא' הקורנס על הדפוס ואינו מחדש מידי בעשי' האות אלא שמכהו ודוחקו על קלף או נייר זה בכה"ג לא מקרי כתיבה וא"כ כל דפוס שלנו לא מקרי כתיבה. וראיתי אחרי רואי מ"ש בספר בני יונה להלכ' ס"ת בסי' רע"א בפלפל הארוך דדפוס שלנו לא מקרי כתב וחולק על גדולי המורי' שלפניו עיי"ש וטעמו משום שאין עושה מעשה בגוף האות אלא מעשה קוף בעלמא. ונרא' לי' ראי' לדבריו מהרמב"ם הלכ' כלי מקדש ומרמב"ם הלכ' גירושין שלא הזכיר כלל מחותם ודפוס ש"מ דס"ל דגם ע"י חק יריכו' לא מקרי כתיב' ומינה דהראב"ד חולק עליו וכן הטור סי' קכ"ה שכ' למעוטי חותם כל ששקוע נראה אבל בולט הוי כתב כשדחקו מאיבראי ועיי'. אלא דצע"ג על הרמב"ם דהרי מסוגי' דהכא מוכח דכה"ג מקרי כתב דהא איבעי' להו רושמא מיחרץ חריץ כו' וכ' רש"י נ"מ לענין גט ומשום ציץ לא רצה לומר דהלכתא למשיחא ופשיט לי' מציץ ודחי מאיבראי משמע ומוכח מתוכו דאי כנופי מכנף הוי כשר לגט וא"כ אם רושם בולט כשר לגט וכן מעשה הציץ כך הי' ועיי' פר"ח שכ' דסוגי' קצת משמע כראב"ד מדמתרץ כדינרי זהב כו' משמע שהי' ע"י דפוס ודחי די"ל דדומה לדינר זהב שהי' בולט אבל נעשה ע"י קורנס אבל צ"ע מ"ש מאיבעי' הש"ס נרא' דפשיטא לי' דהוי כתב ופר"ח באמ' ס"ל דדפוס הוא כתב אלא דמעשה ציץ לא כך הי' אבל לפמ"ש מוכח מרמב"ם דס"ל דלא הוי כתב צ"ע ודלא כבני יונה שכ' לעצמו מסברא דלא מקרי כתב ודוחק לחלק בין שוקע האות ומכה על הטס ובולט פני' חדשו' בא לכאן על הדפוס הא שוקע ועכשיו בולט זה מקרי כתב אבל בחתם בולט ומכה מאיבראי ובולט מצד אחר ס"ל לרמב"ם שאין מקרי כתב כיון שלא נעשה דבר חדש והאות הי' תחלה כמו שהוא עתה. ויותר י"ל דס"ל לרמב"ם מתוך ראיו' שמביא בני יונה דפוס לא הוי כתב ודלא כסוגי' דהכא. ועכ"פ יש לנו שיטו' במעשה הדפוס שלנו לרמב"ם אינו כתיב' ולראב"ד וטור מקרי כתיב' ועיי' בכ"ז:

ע"ב. אמר לי' נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וכ' רשב"א דהוי כאומר התקבלי גיטך ותמחול לי כתובתך וכ' הט"ז ונ"ל לפ"ז דוקא במגרש מרצונה אבל בע"כ לא, כוונתו אבל בע"כ לא אינה צריכה לקיים רצונו למחול כתובתה אם אינו רוצה לא יגרש אבל בוודאי הגט קיים מ"מ כיון שלא התנה כדיני תנאי' אין הגט בטל אפי' לא תמחול וגם אין עול בידה מי יכריח' למחול כתיבתה ופשוט. אלא דצריך להבין א"כ מה מקשה מבריי' טעמא דאיכא שיור י"ל דאיירי בגט בע"כ דלא קבלה כתובתה רק באמר והשאיר. ונ"ל דבה"א עד דלא אסיק דקמ"ל דאמרי' אוירי' דמגלתא הוא מה קמ"ל בריי' דקבלה גיטה וכתובתה צ"ל דקמ"ל דוקא דאיכא שיור אבל בליכא שיור לא לאפוקי דר"נ והשתא אי בע"כ איירי פשיטא דלא קבלה כתובתה שאינו יוכל לכופ' שתמחול כתובתה וע"כ דאיירי ברצון וקמ"ל דל"א מפרשי' דבריו ותמחול כתובתך אלא התקבלי מיד כתובתך כאיבעי' דרבא כנ"ל והוא פשוט. עיי' הפלא' בק"א סי' כ"ח סעי' ב':

ולפי דברי רשב"א באמר בפירוש והתפרעי כתובתך לא מהני וכ"כ בג"פ אלא הטור כ' והתפרעי בו כתובתך נתקבלה גיטה כו'. ומ"ש הט"ז ופר"ח דשניה' באי' בב"א קשה להסביר. והנלפע"ד דמפרשי' כוונתו שאמר התקבלי גיטך אלא דלקבלת הגט יוכל להתנו' ע"מ להחזיר לו אח"כ ומהני ואם הי' מתנה כך בדיני תנאי' ת"כ ותנאי קוד' למעשה הי' מהני התנאי לבטל המעשה אם לא תחזור לו אח"כ וכשמגרש בע"כ היא לא תקיי' התנאי ובטל הגט ממילא אבל כשלא התנה דיני תנאי' א"א שיהי' הגט בטל אבל מ"מ מחויב' היא להחזיר לו כמו שהתנה דאם לאו גזל הוא בידה וכ"כ באבני מלואי' סי' כ"ח ובקצה"ח ומפורש ברשב"א ומוכח מסוגי' דיבמות גבי חליצה מוטע' עיי"ש וא"כ אנו מפרשי' דבריו התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך כוונתו שתקבל הטס עבור הגט אבל לא לעולם אלא שצריכה להחזיר לו אח"כ ומחויב' להחזיר הגם כשאינה מחזיר' לא נתבטל מעשה הגט אבל גזל הוא בידה של בעלה ואמר שתחזיק בו עבור כתובתה וזה מהני ונתקבלה גיטה וכתובתה ואפי' מגרש בע"כ כיון שהגט קיי' לעולם בע"כ וגם הטס בידה אח"ז משל בעל ומתפרע' בו כתובתה בע"כ שלה כפורע לבע"ח בע"כ וא"ש מ"ש הטור אפי' באומר והתפרעי כתובתך כנ"ל נכון מאוד:

בעי ר"פ בין שיטה לשיטה מהו תיקו. הרי"ף והרמב"ם לא כתבו איבעי' זו וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' לפמ"ש הרשב"א דהאיבעי' דיהי' פסול משום דלאו כרו' גיטא הוא והרמב"ם כ' בהנייר שלו משו' דלאו כריתות הוא תו לא צריך לכתוב הא דר"פ ביני שיטה והא דפשיטא לרמב"ם דמשום לאו כריתות פסול דקיי"ל לעיל ט' בסוגי' דפלגינן דבעי כרות גיטא וכן פסק הרי"ף אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י:

ותיפוק לי' דספר א' אמר רחמנא תוס' הוכיח מדמקשה על ר"פ בפשיטא מוכח דגם לרבנן קפידא בספר א' דגם ספר א' במשמע ומשו"ה הקשה מסתם מתני' לקמן והעלה דשני דפי' בגליון א' כשר והא דסוטה בשני גליונות ורש"י בסוטה פי' שני דפי' בג"א וקשה קושי' תוס' ועיי' תוס סוטה ותוס' מנחות ואפשר י"ל שיטת רש"י דס"ל דמתני' לקמן כרבנן ולדדהו דדרשו ספר לספיר' דברי' לא ממעטי' שני' וג' ספרי' ובסוטה נדרש בספר לאפוקי ג' וב' ספרי' דלא נדרש לס"ד והא דמקשה הכא בפשיטו' ותיפוק לי' י"ל כיון דר"פ הא איבעי' לי' בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכ' רשב"א דמבין תיבה ל"ק ותיפוק לי' אלא מבין שיטה לשיטה וא"כ מה לו לר"פ להכניס עצמו באיבעי' דילי' בפלוגתא דריה"ג ורבנן דלריה"ג בעי ספר א' ובלא"ו בין שיטה לשיטה פסול ולא הו"ל לספק רק בין תיבה לתיבה לכ"ע וממילא לרבנן בין שיטה לשיטה ומ"ש אלא משמע דגם בין שיטה לשיטה הספק לכ"ע והיינו דמקשה ותיפוק לי' ומתרץ ל"צ דמעורה ולכ"ע יש מקו' ספק גם בין שיטה לשיטה כן י"ל:

והא כתב שיוכל להזדייף הוא. עיי' הפלא' קדושי' כו' ובנ"ב תנינא חלק א"ע סי' קל"ה:

ת"ש דאמר ר"ל הגודר' אין להם חזקה. קושי' תוס' מבואר' בתרתי למה לא הביא ממתני' וגם ר"ל מה יאמר ומה יוסיף מה שלא מבואר במתני' ותי' תוס' דחוק ועיי' פ"י תי' נכון וצריך ביאור קצת דבעבד ה"א גם דוודאי ל"ח מדנפשי' עייל מ"מ משו' רעותא דל"ל שטר מוכרחי' אנו לומר דמנפשי' עייל גם דל"ש אבל בשאר מטלטלין כל שאין עשוי' להשאיל ולהשכיר וליכא רעותא דשטר איכא חזק' וה"ה בגודר' כיון דליכא רעותא דשטר ל"א מנפשי' עייל. ולפע"ד נרא' ליישב דיש לחקור באיבעי' דרמב"ח אי כשהבעל עומד לפנינו וטוען שלא גירש ומנפשי' עייל אבל כשאין הבעל עומד וטוען פשיטא לי' דל"א דלמא מנפשי' עייל או דמספקא לי' גם בליכא טענה אנן חיישי' וכה"ג מצינו בהרבה דברים דאנן לא טענינן רק כשטוען ועיי' תוס' ריש מכילתן לענין מזויף ושיטת ר"א בין טוען ללא טוען ועיי' ש"ך ח"מ סי' קצ"ז ונרא' מסתימ' רמב"ח דל"א והבעל טוען אלא מי אמרי' אקנוי אקני או מנפשו עייל ואפי' באין הבעל לפנינו. וצ"ב איך פשיט מדר"ל דלמא דווקא כשעומד וטוען או טענינן ליתומי' כל שהאב יוכל לטעון או אפשר אפי' ליתומי' לא טענינן דלא שכיח דמנפשי' עייל אלא מדאמר ר"ל סתם אין להם חזקה משמע אפי' בלי טענה כלל ועוד י"ל דקשה הא כבר מוכח ממתני' כן דקתני עבד עד ג' שנים מיום אל יום ומאי קמ"ל ר"ל וע"כ דממתני' לא מוכח דאין חזקה בלי טענה דהא ל"ק במתני' אין לו חזקה אלא העבדים חזקתן ג' שני' מיום אל יום ובית השלחי' ל"צ מיום אל יום ומזה הוכיח תוס' דלאלתר ליכא חזק' לעבד י"ל דווקא כשהאדון טוען מנפשי' עייל ואמרו מתני' היכי דאין לו חזק' לאלתר רק בשני' תלי' חזק' דילי' ג' שני' ודווקא מיום אל יום אבל היכי דליכא טענה אולי לאלתר איכא חזק' ובא ר"ל והוסיף גודר' אין להם חזק' שולל החזק' לגמרי בלי שום טענה של בעליו והא"ש דמייתי מהא דר"ל דאפי' בלי טענה ליכא חזק' וכן בגט אנן חיישי' דשכיחי מנפשי' עייל אבל ממתני' ליכא ראי' כנ"ל ועיי':

והנה הרמב"ם פ"ד מגירושין הלכה ד' כ' הי' הגט חקיק ע"י של עבד כו' והי' העדי' חקוקי' על ידה ה"ז מגורשת אעפ"י דליכא ע"מ ואפי' הי' מוחזקי' בעבד שהוא שלו כו' והיא אומר' בעדי' נמסר לי כו' וס"ל להה"מ בכוונ' הרמב"ם דמ"ש תחלה הי' הגט חקוק היינו בשהיו מוחזקי'