כתב סופר גיטין חלק א עח

בוודאי רוב גיטין אין פסולי' דדמי' וודאי אקנו לי' ואפשר כל גיטין כשרי' דאקני לי' גם הנייר מסופר והיינו אקנוי אקני לי' שהקנו לו שני דברי' דמי האשה ונייר של הסופר בלא קנין כנ"ל וק"ל:

ודע די"ש לעיי' לשיטות הסוברי' דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' מה מועיל דאקנו לי' רבנן הא מדאוריי' אין הדמים שלו וצ"ע. וי"ל עפמ"ש באבני מלואי' סי' כ"ח ובקצה"ח דהפקר ב"ד וודאי דאוריי' אלא דקנין דידהו לא מועיל מדאוריי' וי"ל דכיון דהפקיעו דמים שלה וכשנותנ' שכר להסופר זוכה בו לבעל מן ההפקר וכשלוחו של הבעל הוא לזכו' לו מן ההפקר כן נ"ל:

אלא לשיטת הרמב"ן וי"א שמביא הר"ן דגם כשנייר של הסופר תיקנו חכמי' להקנו' הנייר לבעל קשה כיון דאין הסופר יוכל לזכו' לו כיון דשלו הוא ואיך ע"י קנין דרבנן יהי' מדאוריי' שלו כיון שאין הבעל זוכה בו. ונ"ל דבאמת הא דבעל אינו זוכה בנייר במעו' דנותן עבורו או במעו' שהיא נותנ' והקנו לו לבעל משום דמעו' אינו קונה רק במשיכה וזו שיטת הר"ן ופר"ח הקשה למה בעי זכי' כיון שנתן המעו' ולק"מ דמעו' אינו קונה ומצאתי שכבר כ"כ בבית מאיר ופשוט ורמב"ן ס"ל דחכמי' הקנו היינו במקו' משיכה וס"ל דמעו' קונה מדאוריי' ומדרבנן צריך משיכה וכיון דתיקנו כאן והקנו לו מדבריה' ממ"נ מגורשת מדין תורה מעו' ומדרבנן הם הקנו לו כנ"ל נכון. ולפ"ז לפוסקי' דבישראל ד"ת משיכה קונה ל"מ תיקנו חכמי' כל בקנין הנייר כל שהוא של הסופר ויש לעיי' עוד לדינא:

דלמא נתינ' הגט הוא מדברי תוס' נרא' דס"ל כ"מ דכתיב נתינה לא בעי ש"פ דבכלל סתם נתינה ג"כ פחו' מש"פ אלא במקו' שיש הוכח' דדייק' התורה לומר בלשון נתינה שיהי' נתינה חשוב' כמו ואשר יתן ממנו על זר ז"ז היכא דכתיב סתם נתינה אפי' נתינה דממון גם פחו' מש"פ מקרי נתינה אבל חי' ר"ן כ' שאני נתינ' ממון דאין נתינ' ממון בפחו' מש"פ ולכן האוכל תרומה כל ימיו פחות מש"פ שהיא נתינ' ממון לא מקרי פחו' מש"פ אבל בגט אינו נתינ' ממון אלא נתינ' גט למלתא אתי עכ"ל. וכ"כ חי' רמב"ן נרא' כוונתו כל שמכוון הנתינה לתת ממון זה לזה לא מקרי נתינה פחו' משו"פ אבל בגט המכוון שתקבל גט אין הנתינה רק ספר הכורת ולא שיווי של הנייר לא שייך שאין נתינ' בפחו' מש"פ וכן בנתינ' דם ע"ג מזבח או בוהן אין המכוון נתינ' דבר חשוב להוסיף לכהן או למזבח אלא שכפר' ותקרוב' הקרבן הוא והוא נכון אלא לפ"ז בתרומ' לכהן דכתיב ראשית דגנך תירשך כו' תתן לו דהמכוון שיתן לו לכהן תרומה ויתן משלו לכהן ג"כ יהי' בעי נתינה חשובה והלא חטה א' פוטר' הכרי כמ"ש תוס' וצ"ע לכאורה וראיתי בנב"י חלק ב' חיו"ד סי' ר"א אריכות נפלא והעלה דיש בזה שני מצות מצות הפרשה כדי לפטור הכרי וסגי בחטה א' אבל אינו מקיי' בזה מצות נתינה עד שיתן ש"פ וזו מצוה אחרת של נתינה והעלה מסברתו לחלק בין נתינה לנתינה מכל מקומו' שהביא תוס' וכיוון לסברת ראשוני' שהבאתי היינו בעיקר הסברא שיש לחלק בין העניני' מה שהוא תכלי' הנתינה והנב"י כ' בלשון אחר' והכל עולה בק"א. אלא מ"ש הנב"י דגם בתרומה בעי נתינה חשובה לקיי' מצות נתינה דכתיב ונתן. נלפע"ד די"ל בוודאי אם לא הי' חיוב להפריש תרומה לפטור כריו והי' המצוה להפריש כדי לתת לכהן והי' כתוב בקרא ראשי' דגנך תתן לו הי' במשמעו' לתת לו נתינה חשובה אבל מאחר שיש חיוב להפריש תרומה מן הכרי וחלה מן העיסה ובלא"ה אסור וזה כתוב בתורה במק"א ובספר דברי' כתוב ראשי' דגנך תתן לו היינו מה שהפרשת תתן לו וקאי הקרא על דבר ידוע ובוודאי מי שיש לו פחו' מש"פ דבר מסוי' יאמר עליו לשון נתינה אלא כשיאמר בסתם תן לו או אתן שיש ממנו הרבה ופחו' סתמא כפירושו נתינה חשובה אבל בתרומה וחלה דקאי על המופרש מכריו ועריסתו אמרה תורה ראשית כו' שיש לך תתן לו וכיון לענין הפרשה לפטור הכרי והעיסה פטור בכ"ש ממילא שייך ע"ז שיש לך תן תתן לו ואין להוכיח מזה שיש מצוה להפריש הרבה כנ"ל נכון והבן:

משום דחזי לצרופי יש לעיי' הא גם בא"ה חזי לצרופי דכשישרף ויעשה אפר ואפי' אין באפרו ש"פ מ"מ חזי לצרופי עכ"פ וצ"ל דמשמע אפי' בנקברין שאפרן אסור מ"מ כשר בגט ואין ראי' מעלה של זי' דחזי לצרופי ועוד נרא' בקדושי' דתלי' בשיווי דמי' הקשו תוס' וראשוני' הא ש"פ כשתשרף אבל בגט דכתוב נתינה אי בעי דבר של שיווי צריך שיהי' שוה בעין בשע' נתינה דכתיב ונתן כנ"ל:

כתבו על א"ה כשר צל"ע לפי דס"ל לריטב"א בקדושין פ' האיש מקדש דמקדש בערלה וכ"כ דאינה מקודשת הגם שש"פ בעפרן כשנעשה אפר זוכי' מן ההפקר ולא הוא נתן לה משלו ס"ל דא"ה אינו שלו ואין לו בעלי' וכן ס"ל לכמה ראשוני' וצ"ע איך אפשר לגרש בא"ה הא אינו שלו ובעי' וכתב ונתן על שלו ואפשר לומר דס"ל דווקא על שמו של אחרי' לא יכתוב אבל על של הפקר אין קפידא וכן משמע קצת מב"י סי' ק"כ שכ' דמשמעו' וכ' ונתן כדרך שאדם כותב על שלו וא"כ על של הפקר או על א"ה שאינו של אחרי' דרך אדם לכתוב ועיי' פ"י ועדיין צ"ע. עיי' קצה"ח סימ' ר' סעי' ב' ס"ק ה' שכתב דלרשב"א דאין קנין בא"ה דווקא בגט כשר בא"ה אבל לשטרי מקח דבע"מ מקנה לא עיי"ש:

אלמא הלכתא כוותי' עיי' פ"י שכ' דהכא א"א לפרש כתוס' דאטו משו' דאמר משמי' דרבי אין הלכתא כוותי' דיחידאי הוא כיון שלא נמצא חולק עליו וי"ל עפ"מ שהעיר הר"ן דבר שצריך ביעור למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי הוי כעפר ואין כשר לגרש בו וצ"ל דרבי דאמר סתם כתבו על א"ה כשר משמע בכל א"ה ל"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וי"ל דלכן כשאמר משמי' דיחיד לא קלסוהו דסברו דלכן אמר משמי' דיחיד דס"ל דאין הלכתא כוותי' ומטעמא דפסקי' כל העומד לשרוף כשרוף ובא"ה דעומד לשרוף פסול וכשאמר משמי' דרבי' קלסוהו או דהלכתא דלאו כשרוף דמי או דס"ל גם למ"ד כשרוף מ"מ כשר לגרש וק"ל:

והנה הר"ן כ' דמשמע בכל א"ה דגט דלא בעי שיעור ולא שייך כתותי מכתת שיעורי אבל דבר שצריך ביעור למ"ד כשרוף דמי פסול ועיי' פר"ח שכ' דכוונתו דכל דבעי שיעור גם לרבנן דר"ש דל"ל כשרוף דמי מ"מ עכ"פ כתותי מכתת שיעורי' ולכן פשוט בכ"מ דלולב של ע"ז של ישראל ושופר וסנדל של חליצה דבעי שיעור לכ"ע מכתת שעורו אבל לר"ש דכשרוף דמי הוי כעפר ממש ופסול לגרש אף דלא בעי שיעור ע"כ. וצ"ל מנ"ל לר"ן לומר דבר חידוש זה דלמ"ד כשרוף הוי כעפר ממש נ"ל ראי' מש"ס ס"פ כיסוי הדם דקאמר ר"א התם בעי שעורא כתותי מכתת אבל הכא כל כמה דמכתת עדיף טפי צ"ל אריכי' סיומא דמלתא אבל הכא כ"כ דמכתת לא הי' צ"ל אלא אבל הכא לא בעי שעורא וצ"ע. והא"ש ע"פ דברי הר"ן הנ"ל דר"א אמר תרתי דכל דבע' שיעור כתותי מכתת שעור' ואפי' לרבנן דר"ש אבל בכיסוי לא בעי שיעור ותינח לרבנן אבל לר"ש דכשרוף דמי לא יצא ולכן אמר אבל הכא כ"כ דמכתת עדיף ואפי' לר"ש יצא ולפ"ז בגט דבעי חיבור וגוש לר"ש פסול דכשרוף וכתות הוא כנ"ל ראי' ברורה. ויש קצת ראי' דהלכה כר"ש מדמסיק ר"א להכשיר לכסו' בעפר עהנ"ד אפי' לר"ש ש"מ דהלכתא כר"ש ועיי'. אלא דצ"ע מ"ש הר"ן בכל א"ה כשר משו' דלא בעי שיעור אבל בדבר שצריך ביעור כו' וקשה מה בכל א"ה דמכתת שעורי הא בדבר דלא צריך ביעור גם כתותי ל"ש וכן הקשה בגט פשוט ונרא' דר"ן ס"ל כל א"ה כתותי שיעורי דחשוב כעפר' ולא שייך בו שיעור וכן ס"ל לרשב"א סוכה גבי אתרוג של ערלה דכל א"ה כתותי מכתת עיי"ש ועיי' תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי דכתב כיון שאסור בהנא' הוי כעפר' דארע' וכתותי מכתת שעור' הגם דתוס' קאי על לולב של ע"ז מ"מ מלשון תוס' שכ' כיון שאסור בהנא' ולא כ' כיון שצריך שריפה נרא' דס"ל כל שאסור בהנא' לא חשיב וכתותי שעורי' אלא שר"ן מוסיף כל שצריך ביעור תלי' בעומד לשרוף כשרוף דמי וגם דבר דלא בעי שיעורי לא יכשר לשום דבר וצריך עוד לעיי' בעניני' אלו. ועיי' תשוב' שער אפרי' סי' א':

והנה תוס' כ' לקמן דודאי אסור לכתוב גט על א"ה ומ"מ כשר והרמב"ם וטור כתבו דכותבי' גט על א"ה וכ' ב"ח דחולקי' על תוס' דלא מקרי הנא' דבריו אין מובני' ותפס עליו בח"מ וכ' כי כוונ' הרמב"ם מצד הגט כשר לכתחלה אבל אסור לכתוב משו' שנהנה מא"ה והוא דוחק למה נקטו בלשון כותבי' במקו' שיש איסור ונתנו מקו' לטעות ובש"ע כתב לשון דיעבד:

ובאמת צל"ע למה יהי' הגט כשר לפי המבואר בר"ה כ"ח למ"ד מצות להמ' נתנו אם תקע לא יצא וכ' רמב"ן בחי' יבמות ק"ג ע"ב דאם לא יצא לא נהנה לכן אמרי' דלא יצא שלא יעבור וא"כ כאן כשכותב גט על א"ה ומגרש אשה רעה מתוך ביתו נהנה בשע' גירושין נימא דלא מהני ולא נהנה למפרע וצל"ע ולכן נ"ל דווקא כשמגרש מפני שמצא בה ערות דבר דמצוה לגרשה מצוה לאו' להנו' ניתנו ולכן מהני אבל כשמגרש מפני ששנא' או שניה' רוצי' בגירושין גם דיעבד ל"מ וצ"ל למ"ד בר"ה כ"ח מצות להנו' ניתנו מה יענה להא דרבי דמגרש בא"ה כשר י"ל ס"ל תנאי היא כבש"ס עירובין ל"א עיי"ש והנה מבואר בר"ה דלכתחלה לא יתקע בשופר של עולה וכן בשל ע"ז וכ' רמב"ן ביבמו' שם או משו' דמאוס למצוה או משו' דמחזי כנהנה ונ"ל לטעם משו' דמאיס לא אסור אלא בשל ע"ז או בשל עולה מחומרא דהקדש אבל לגרש בא"ה דלאו ע"ז מותר לכתחלה ואפי' בשל ע"ז ג"כ אפשר דמותר דל"ש מאיס לענין גירושין כמובן אבל לנוע' דמחזי כנהנה גם בגירושין אסור לכתחלה ומעתה אומר אני דרמב"ם נקיט לכתחלה היינו במצוה לגרש דכשאין מצוה לגרש אפי' בדיעבד פסול משו' א"ה וכל הדין דמגרש בא"ה כשליכא איסור משו' הנא' כגון כשמצוה לגרש ורוב גירושין כן הוא דהא כ' הרמב"ם דלא יגרש אלא משו' ע"ד הגם דפסקי' כב"ה ועיי' ריש הלכ' גיטין בטוש"ע וס"ל כשמגרש למצוה ליכא איסור אפי' לכתחלה ושאני בשופר של ע"ז משו' מיאוס' וכן ס"ל לטור וש"ע נקיט דיעבד דס"ל משו' דמחזי כנהנה וגם בגירושין אסור לכתחלה כנלפע"ד ביאור הענין והשיטות ועיי' היטיב אלא מתוס' נרא' לקמן דס"ל מדאוריי' אסור להנות דהא כ' אפי' כתוב' קעקע בלא דיו דאוריי' מ"מ כשר דהא כשר בא"ה דג"כ עושה איסור שנהנה נרא' דס"ל דמגרש בא"ה אסור מדאוריי' משו' הנא' וע"כ שלא במקו' מצוה להלכתא או למ"ד להנות ניתנו במקו' מצוה אפי' וקשה