כתב סופר גיטין חלק א עא

כלל ותמה אני שלא הרגישו גאוני מפרשי קמאי בסתיר' וסתימ' דברי הרא"ש הנ"ל שצריכי' עיונא רבא:

ולחומר הנושא נלפע"ד ליישב דתחלת קושי' הרא"ש לר"י דא"א בכתב ב"ד שהב"ד יחושו שמא לא גרשה רק מזמן הכתוב בגט דמסתמא מאחר שכ' איחר הזמן אין רצונו בגירושין רק עד זמן ההוא וסתמא כפירושו הגם שיש קצת הוכח' מדנתן לה עכשיו בידה שרוצה בגירושין מיד מ"מ יותר נרא' וזמנו של שטר מוכיח דאין רוצה בגמר גירושין רק מזמן שכתוב ולכן כשתבוא לב"ד לא ירצו לכתוב לה מידי וע"ז חידש הרא"ש דליכא למיחש לפסידא דידה כי א"א לו לגרש רק מזמן הכתב גם כשמפורש אומר שרוצה בגירושין ל"מ מידי כיון שמפורש כ' בגט זמן מאוחר ולא גרע מתנאי הכתוב בגט דא"א במחילה, ושוב מביא שיטת הראב"ד די"ל דגירושין חלי' מיד גם כשנותן סתם לידה ולא אמר מזמן ההוא שכ' בו סתמא כפירושו מיד יחולו הגירושי' וכ"כ הראב"ד בהשגה שנתן לפני ב"ד או לידי' ולא הזכיר הזמן עיי"ש והא דאיחר הזמן רצונו שיהי' לו הפירו' עד זמן ההוא אבל משו' עיקר הגירושי' אין הוכחה כלל אדרבא מדנתן לה עכשיו ש"מ שרוצה בגירושין מיד ואין לה פירו' עד זמן ההוא והרא"ש חולק ע"ז אם כי כוונתו כך מ"מ היא לא תפסיד בשביל רצונו אם לא מדעתה איחר, ושוב מיישב שיטת הראב"ד דאם שלא מדעתה נכתב תלך לב"ד ויכתבו לה היינו לפי דס"ל לראב"ד דסתמא מגרשה מיד וזמן משו' פירו' אלא דס"ל לרא"ש דאין רצונו מתקיים שלא מדעתה ועכ"פ הוא לכך נתכוון והגירושין מסתמא חפץ מיד ואין מן הזמן ראי' לאחר גוף הגירושין שפיר יכתבו לה ב"ד שראו הגט בידה וגרושה היא ולא תפסיד משו' רצונו לעכב הפירו' לעצמו כיון דשלא מדעתה נתאחר הזמן כנ"ל בכוונת הר"אש נכון מאוד בעזה"י:

ועדיין חל עלינו חובת ביאור דעדיין קשה לר"ל מה יועיל שתביא כ' מב"ד הא תפסיד משעת כתיב' וגם אם יתן לה מיד בשעת כתיב' מ"מ לר"ל פסול כיון דאפשר לו לאחר שהזמן מאוחר כמ"ש מהרמשי"ף לתוס' כיון דאפשר שתופסד ושוב ל"מ שיכתבו לה ב"ד גם כשנותן מיד בשעת כתיבה וצ"ע. ונ"ל בשנבין עוד דרא"ש בתחלת הקושי' לר"ל הקשה במאוחר תפסד משעת נתינה ולא הקשה שתפסד משעת כתיב' גם זה צ"ע. ונ"ל לחדש די"ל דלר"ל כל שנתן עיניו לגרשה מפסיד היינו משום שעושה מעשה גט ומוכן לגרש בו מיד הגם שנתאחר הנתינה או חתימ' מ"מ מיד אין לו פירו' אבל כשזמן בגט מאוחר ונרא' וניכר מחשבתו שאין רוצה בגירושין עכשיו רק עד זמן ההוא אין מעשה כתיב' הגט מפסידו הפירו' כיון שכתוב בו מפורש עד זמן מאוחר מכתיב' אלא כשחזר בו ונתן קודם הזמן וחלו' הגירושי' מיד בוודאי לכ"ע ולכן לא הקשה לר"ל רק שתפסיד מנתינה ושוב הקשה דגם לר"י תפסיד מנתינה ואילך כנ"ל. והא"ש מ"ש לבסוף לראב"ד דתלך לב"ד וכן לר"ל א"ש דאינה מפסד' רק משע' נתינה כנ"ל הגם דכתבנו דלראב"ד אין מהזמן ראי' שרוצה באיחור הגירושין רק משום פירו' היינו אחר שנתן עכשיו אמרי' שרוצה בגוף הגירושין עכשיו מסתמא אבל כ"ז שלא נתן לזה גם הראב"ד מודה כיון שרוצה בפירו' עד זמן ההוא גם בגירושין אינו רוצה בשע' כתיב' עד זמן שכותב בו כנ"ל נכון ועיי'. ובדברינו אלו מצאנו מקום ישוב להשג' הראב"ד על הרמב"ם דמאוחר פסול מפ' ג"פ דלא הקשה רבי לרחב"ג מגט נשי' דמאוחר פסול. ולפמ"ש י"ל לפי הנרא' מראב"ד בכוונ' הרמב"ם וכן ס"ל לריב"ש וכ"ה מסקנ' ב"ש דמשום פירו' פסול דתפסיד הפירו' משע' נתינה וצ"ל דס"ל דא"א בכתב מב"ד דלא נכתבו לה שמא לא גרשה מעכשיו אלא מזמן הכתיב' וי"ל דרמב"ם ס"ל לר"ל משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירו' אפשר בכתב וס"ל ג"כ כמ"ש בסמוך דמשע' כתיב' אינו מפסיד כיון שכ' מפורש זמן מאוחר וסתמא כפירושו שמזמן ההוא נותן עיניו בגירושין וכעין שכ' תוס' לרש"י באם תפייס' תפייס אבל ס"ל לרמב"ם כשנותן לה הגט בידה הגם שאין מגרשה היינו שאין גמר הגירושי' רק מזמן הכתוב מ"מ כיון שכבר התחיל במעשה גירושין וכשיגיע הזמן תהי' מגורשת ע"י מעשה זה מידו לידה מקרי נתן עיניו ומפסיד הפירו'. ולכן יוכל לכתוב ב"ד לה ולא יחושו שמא לא גרש' אלא עד הזמן הכתוב דמ"מ כיון שנתן בידה לגירושין מפסיד הפירו' כנ"ל ומעתה מיושב קושי' הראב"ד דרבי לא יוכל להקשו' על רחב"ג אלו סובר כר"ל דגם לר"י ר"ש ס"ל מכיון שנתן עיניו לגרשה כו' ולכן מאוחר כשר אבל רמב"ם להלכתא פסק שפיר דמאוחר פסול כנלפע"ד:

והנה הה"מ כ' דבמאוחר אין כאן חשש שמא יחפה על ב"א ומ"מ פסול דגזרי' מאוחר אטו מוקדם ודבריו אינם מובני' דמה מקום גזיר' ולמה בשטרו' ל"ג מאוחר אטו מוקדם וראיתי שעמד עליו בספר בני אהובה עיי"ש. והנלפע"ד בשניישב במה דנתקשו כולם על תוס' דלא הקשה על ר"י משום חיפוי דמאוחר כאין בו זמן וכן קשה על הראב"ד באמת והב"ש נדחק דכיון דאין הזמן מבורר א"א לו לחפו' והאחרוני' המתיקו קצת דבריו ומ"מ לא יצאו י"ח ביאור. והנ"ל לפ"מ שהעיר הפ"י דכיון דקבלה התרא' איכא הוכחה דלא נתגרשה מאז וכ' דתוכל לומר מחייב, היתה בהם לידע שהגט בידה ונ"ל לפ"ז בגט מאוחר שזמן הכתוב בו מרא' מפורש שלא נתגרשה עכשיו ואם כי אפשר לו לגרשה מעכשיו מ"מ היא בוודאי לא הי' לה לסמוך על גט כזה ולקבל התרא' וכשתאמר כן קטלינן לה כנ"ל להסביר יותר נכון ממה שראיתי בו:

אלא לפמ"ש תוס' בזה"ז דתקנו זמן משום שירצה לשאנה שני' או משום בני' גם המאוחר שייך חיפוי זה דל"ש מ"ש כמובן אלא משום חששו' אלו תיקנו רק הניחו על תקנה קדומה ולכן ס"ל לראב"ד ותוס' דמשום חיפוי ל"ש במאוחר ומעתה נ"ל בכוונת הראב"ד דוודאי במאוחר ל"ש חשש דיחפה על ב"א היינו דאמור בגמרא בעיקר תקנה דל"ש רק בב"א דוקא כמ"ש הרא"ש אלא משום דירצה לשאנו או משום בני' שייך וזה גם בכל נשי' שייך כמ"ש הרא"ש ומשו"ה לא תיקנו. אבל מקו' לגזור מאוחר אטו מוקדם שיאמרו גם מוקדם כשר דיאמרו גם במאוחר איכא למיחש לחיפוי ולא ידעו לחלק. כנ"ל ועיי':

והנה לפי מ"ש בכוונת הה"מ דמשום חיפוי גזרו במאוחר יהי' איך שיהי' עכ"פ קשה על הרמב"ם ממתני' דג"פ אלא די"ל דרבי לא יוכל להקשו' על רחב"ג אולי ס"ל כר"ל דל"ח לשמא יחפה אלא דלפי דנרא' מפי' משניות דר"ל ג"כ ס"ל חיפוי רק לזמן קצר ל"ח ולית דפליג על חשש דחיפוי קשה ועיי':

וליישב נ"ל עפמ"ש כבר לעיל להנמק"י סנהדרין פאד"מ הא דחששו לחיפוי דכל שכוונתו לחפו' לא הפקיעו הקדושין וכתבנו דא"כ בנכתב ביום דלא התכוון לחפו' אלא דממילא אתי' לא נפסל לר"מ רק לר"א דע"מ כרתי ל"צ לאפקעינהו לקדושין ומתני' כר"א. ואקדי' עוד דפ"י כ' דליכא חשש חיפוי במאוחר דלרמאי ל"ח שיכתוב מאוחר כדי לחפו'. ודברי' תמוהי' מ"מ כשנותן לפנינו גט מאוחר יופסל שמא זנתה ותחפה על עצמה בגט זה. ואומר מעתה דלר"מ דנכתב ביום דכשר כיון שלא התכון לכך מעיקר' ה"ה במאוחר דנתכוון לכך ל"ח לרמאי רק שאקר' מקרה שכן הי' שזכתה ותחפה על עצמה ליכא בית מיחש לר"מ דכדין תחפה על עצמה וכ"ז לר"מ אבל לר"א דלא צריך לאפקעינהו כלל א"כ במאוחר ג"כ שייך חיפוי כמובן והא"ש דרבי לא הקשה לרחב"ג מגט מאוחר דאולי כר"מ ס"ל וליכא חשש חיפוי במאוחר כיון שאין בו זמן דאפשר בו בהזמה ודו"ח וע"כ אפקעינהו לקדושין אבל רמב"ם להלכתא פסק שפיר דמאוחר פסול הגם דס"ל גם ע"ח כרתי מ"מ כיון שאפשר בע"מ לחוד ובע"מ יש חשש חיפוי שוב פסלו כל מאוחר גם בע"ח לחוד ורובן בע"מ כנ"ל ע"ד פלפול ועיי':

ר"ל מ"ט לא אמר כר"י זנות ל"ש כ' תוס' זנו' בעדים והתרא' ל"ש ומסתבר דטפי איכא למיחש לשמא תזנה כו' ביאור כוונת תוס' עיי' באבני מלואי' רסי' קכ"ז ובהפלאה ריש כתוב' בשם המפרשי' דשם איכא שמא תזנה בין חופ' לבעילה וכאן שמא זינתה ובהגה' אבני מלואי' הקשה מש"ס יבמו' ל"א דלר"ל ניחא דלא תיקנו זמן בקדושי' הא לשמא תזנה גם ר"ל חייש. והנלפע"ד בביאור תירוצי תוס' דתחלה כ' דוקא זבו' בעדי' והתרא' ל"ש וכ"ע מודי' דאינו שכיח במציאות ובדרכי העולם כ"ז בסתר מכ"ש בהתרא' לא אלא ר"י משום ל"ש ג"כ תיקנו וכ' תוס' עוד דגם בלא עדי' והתרא' ל"ש והיינו משום חזק' כשרו' ל"ש זנו' כ"ש בא"א אלא די"ל דשם בכתיב' שמא תזנה שאני כמו דאמרי' לשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישי' ומזה למד תוס' בקידושין דף ע"א דבכ"מ ל"א חזק' לעתיד כמו שהי' כן יהי' אלא כמו שהי' כן הוא עתה לפנינו אבל לא שיהי' כן לעתיד לבוא וכן לאוקמי אחזק' כשרו' שלא זנתה אמרי' אבל שלא תזנה ל"א וכ"כ מהרש"ל כמו שמא מת לימות ובמהרמשי"ף פקפק על הדמיון והנכון כמ"ש. אבל בוודאי זנו' בעדי' והתרא' גם לשמא תזנה בעדי' והתרא' ל"ח דלא תלי' זה בחזק' אלא דלא שכיח במציאו' זנו' בעדי' במציאו' וטבע העולם ואין לו מקום ודמיון לשמא מת וימות ותוס' לא נפסד במ"ש ומסתבר ממ"ש תחלה דזנו' בעדי' והתרא' ל"ש אלא שהוסיף לומר דבאמת אפי' בלא עדי' לא שכיח זנו' משום חזק' כשרו' בבנו' ישראל אבל נגד זה לשמא תזנה חיישי' והא"ש ולק"מ קושי' הנ"ל מש"ס יבמו' דאמר לר"ל ניחא דס"ל ללא שכיח לא תיקנו לכן בקדושין הגם שהוא שמא תזנה מ"מ לא שייך בוודאי הוא שתזנה בעדי' והתרא' ל"ח כנ"ל נכון ופשוט:

ובש"מ ריש כתוב' בשם תוס' הרא"ש תי' דזנו' דאשה תחת בעלה ל"ש דבעלה משמרתה' אבל זנו' דארוסה שכיח ומקשי' העולם א"כ מה מקשה לקמן כו' מגט ארוסה לר"ל הא בארוס' ר"ל מודה. ובחי' ריש כתוב' כתבתי ליישב בהקדם מ"ש תוס' לקמן ר"פ השולח דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין א"כ מה הועילו בתקנתם עדיין יחפה ותי' כדין יחפה וצ"ל למה להו לתקן זמן מהיכי תיתי יחפה שלא כדין כיון שיוכל לחפות כדין ונ"ל דראו דביותר הי' מחפה שלא כדין מלעשו' עד"ז לבטל שליח שלא בפניו ויפקעו הקדושין ויהי' בעילתו בזנו' ואם דתוס' ס"ל דכדי להצילה מ"מ יחפה ויעשה בעילותיו בזנו' עד דקשי' לתוס' מה הועילו חכמים בתקנתם מ"מ בתי' אתי לתוס' שפיר כדין יחפה ומ"מ מצאו לתקן זמן דע"פ הרוב יחפה שלא כדין שלא לעשו' ב"ז כנ"ל נכון:

אלא דקשה עדיין בארוסה דל"ש שלא יעשה ב"ז גם לר"י לא צריך לתיקון זמן דע"פ הרוב כדין יחפה ונ"ל כיון שכבר הוצרכו לתקן זמן משום נשוא' וגם בארוס' שייך חיפוי הגם שמשו"ה לא הי' צריכי' לתקן זמן כיון שיש בידו לחפו' כדין מ"מ מאחר שכבר נמנו לתקן בהכרח בנשוא' עשו כן בארוס' דעכ"פ שייך חיפוי שלא כדין ג"כ והא"ש דמקשה לר"ל