כתב סופר גיטין חלק א סט

לרבא לשיטתו לא מוכח מידי וכן לר"א וכיון דפסקי' כר"א פסקי' כרבא משו' קיום לחוד כנ"ל עיי' וק"ל:

ורבה אמר לך דכ"ע כו' כ' ה"ה דה"מ לשנוי' דכל"ק ס"ל ורמב"ן כ' דל"ק ע"כ דל"ל כרבה מדל"א אפי' בגט יוצא מתח"י שניהם וקודם שלמדו ופליגו באחלופי ורמב"ן לשיטתו דכ' דה"ה דה"מ לומר לל"ב דפליגו באחלופי א"כ מוכח דל"ק ל"ל כרבה אבל תוס' לשיטתו דלל"ב ליכא למימר דפליגו באחלופי א"כ אין מוכח דל"ק ל"ל כרבה ופשוט:

סד"א הואיל ול"ג ר"י שמא יחזור הדבר לקלקולו דלמא אתי לאחלופי כו' נמי לא גזר קמ"ל. עיי' הרז"ה שהאריך למה ל"א דה"א בע"א נמי לא גזר שמא יחזור הדבר קמ"ל דגזר שמא יחזור בא' ולא בשני' דלא שכיח. והנלפע"ד בשנבין איך ה"א משו' דל"ג שמא יחזור הדבר לקלקולו ל"ג נמי דאתי לאחלופי מה שייכו' גזיר' זו לזו ועיי' ריטב"א דיותר יש לגזור אתי לאחלופי דאיכא גזיר' בדור הזה משא"כ שמא יחזור הוא בדור אחרון. ונ"ל הא דגזרי' אחר שלמדו משו' שיחזור הדבר בוודאי אי אחר שלמדו לא הי' שום שליח צ"ל דבקיאי' משום שמא יחזור הדבר לקלקולא לא הי' מצריכי' לומר אלא כיון שבלא"ה כל שליח צ"ל בפנ"ח ובפנ"כ משום קיום גם לרבה דא"ל דרבא וס"ל גם גזיר' אחלופי כמ"ש רמב"ן ותוס' וליכא רק כשאיקרי שיש עדי' לקיים דאצ"ל משום קיום וכיון דאיכא שמא יחזור הדבר לקלקולא הניחו התקנה כמו שהי' שאפי' יש עדי' לקיי' או מקוים צ"ל כמו כל שליח וה"ה בשני' שלוחי' שאצ"ל משום קיום מ"מ כיון דכל שליח צ"ל משום קיום הניחו הדבר כמו קוד' שלמדו דשני' שלוחי' ג"כ הי' צ"ל משום לשמה כן עתה הניחו כמו שהי' שמא יחזור הדבר לולי דשני' לא שכיחי וליכא למגזר וזו היא סוגי' דלעיל פ"ק ה' ע"א כנ"ל. ואומר לפ"ז דרבנן דס"ל לל"ב כאן דגם שנים צריכי' לומר הגם דלא שכיח משום דכל שליח בלא"ה צ"ל משום קיום הניחו תקנה קדומה שאפי' שני' הי' צריכי' לומר משום לשמה כן אחר שלמדו יהי' ככל שליח משום דאיכא נמי קצת שמא יחזור הדבר לקלקולו ור"י דס"ל דאצ"ל ה"א טעמו דל"ל כלל שמא יחזור הדבר דס"ל דמשו' קיום אצ"ל רק בפני נחתם ולכן אחר שלמדו לא הצריכו לומר בפני נכתב ג"כ משום שמא יחזור הדבר כו' דמשום הא גם לרבנן לא הצריכו רק כיון שבלא"ה צ"ל כל שליח בפנ"כ ובפנ"ח משום קיום ואחלופי וכיון דלדידי' ל"ל דמשום קיום צ"ל בפנ"כ. א"כ לאחר שלמדו סגי משום קיום בפנ"ח ומשום שמא יחזור לחוד לא הצריכו לומר בפני נכתב. והא"ש דאמר דסד"א הואיל ור"י ל"ל גזיר' שמא יחזור הדבר לקלקולא דלמא אתי לאחלופי נמי לא ס"ל היינו דה"א דזהו טעמו דל"ל גזיר' שמא יחזור לא משו' דשני' לא שכיחי אלא דל"ל כלל משום שמא יחזור והטע' משום דל"ל אחלופי ומשום קיום לצ"ל רק בפנ"ח וממילא לא הצריכו בפנ"כ משום גזיר' שיחזור לקלקולו לחוד כך סד"א קמ"ל דא' אומר בפני נחתם פסול דס"ל אחלופי ממילא גם גזיר' שמא יחזור הדבר אית לי' אלא בשני' דלא שכיח לא גזר והא"ש דתני' שני גזירו' דאחלופי ודשמא יחזור להדדי וא"ש ג"כ קמ"ל דס"ל אחלופי וממילא חייש לשמא יחזור לקלקול בא' רק בשני' לא משום דלא שכיח אבל בא' חייש לשמא יחזור ואפי' הגט מקוים מ"מ צ"ל לרבה משום שמא יחזור כו' ומיושב קושי' הרז"ה כנ"ל נכון מאוד ועיי':

דף טו"ב ע"א. אמר רחמנא או בטולך כו' ראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' שהי' מצטער על העיון והלימוד כי כל שאין כר אין שלום בית ומתבטל מן לימוד התורה והאריך עוד ונ"ל לפרש הא דאמר אדהכי אתא חברא כו' מה המשך יש לזה עם הענין דעסקו בי' נרא' דמשמים הראוהו דהוא ס"ל דשני' אצ"ל וס"ל כרבה אלא לאחר שלמדו אצ"ל דל"ג שמא יחזור לקלקולא ותשתכח התורה והראו לו מענין זה דאתו חברא ונטל שרגא ונצטער על בטול התורה ע"י הגלו' וגזירו' שמשכחו' התורה בעו"ה ויש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו ברוב הימים ד' יצילנו ויהי עוזר לנו:

אמר לי' יתד הוא שלא תמוט והכי נקטי' דשני' א"צ שיאמרו כו' ושיטות רוב פוסקי' אפי' א' שליח וא' מעיד על השליחו'. והרמ"א בסי' קמ"ב דוקא שניה' שלוחי' כמשמעו' רש"י ורמב"ם ועיי' בריב"ש סי' שי"ח דשליח מסתמא מכיר חתימ' עדי' משא"כ זה שמעיד על שליחותו והוא לפי שיטת רש"י דשלוחי' אצ"ל משום דמצוי' לקיימו ועיי'. ובטור בשם רמ"ה דבא' שליח וא' מעיד על שליחותו צריך דוקא שתהי' המסיר' בפניה' דאל"ה הוי חצי דבר וב"ש בסי' קמ"ב סעי' י"ב כ' דתלי' בפלוגתת רי"ף ותוס' בב"ק ע' ע"ב וכ' ולקושי' תוס' לקמן סוגי' דשליש צריך לדחק. אבל עיי' בריב"ש סי' שי"ח שהביא שיטת הרא"ה באריכ' וביאר שם דלא דמי לדלקמן עדי קבלה ועדי ראי' שהם שני עניני' משא"כ ע"מ ועידי שליחו' הבעל עיי"ש ותבין. ובפ"י כאן הקשה לרמ"ה השליח אומר בפנ"כ ושני' בפנינו נחתם למ"ד משום לשמה הא הוי חצי דבר ואי תימ' ל"א דבר ול"ח דבר א"כ גם לרמ"ה הא דבעי עידי שליחו' משום דלא זייפו הוא רק מדרבנן ומ"מ ס"ל דהוי ח"ד וכ' וצריך לחלק וצ"ע. ונ"ל דהחילוק הוא דבדין של רמ"ה ע"מ בעי מדאוריי' וכיון דחכמים אמרו דלא סגי בע"מ רק בעדי שליחו' שמא זייפו ולא עשאו כלל שליח הוי חצי דבר ע"פ תיקון חכמי' בעדו' דאוריי' דע"מ הוי חצי דבר ע"פ תיקון חכמים. אבל בא' אומר בפנ"כ וא' או שני' בפנ"ח כל העדו' דרבנן וכל שהעדו' דרבנן לא בעי דבר ולא חצי דבר כנ"ל ועיי':

בעזה"י סוגי' דזמן שלמדנו בישיבה בעיון מעט תחלת זמן הקיץ תריז"ל פ"ב יע"א מתני' נכתב ביום ונחתם ביום בלילה כו' כשר כו' כ' ריטב"א דאשמועי' דל"ח ליומא גופא אי מצפרא אי מפניא כדלקמן ועיי' בו:

ביום ונחתם בלילה פסול. כ' תוס' לר"י משום שמא יחפה עב"א. לכאורה במוקדם כה"ג ל"ח שיחפה הוא דהא לא כתב גט משו"ה אלא שאנו חוששי' שתזנה בין כתיבה לחתימה והיא תחפה על עצמה ולצ"ב שיחפה הוא על ב"א נרא' דתוס' לטעמי' שכ' לקמן דכל שנתאחר הנתינה איכא קול וליכא משום פירי רק משום שיחפה ויתן לה בצנע' בלא ע"מ ולכן דוקא בב"א איכא פסול במוקדם משום שהוא יחפה ויתן במכוון בלא ע"מ ומדוקדקי' דברי תוס' ועיי'. וכ' ולר"ל משום פירי שסבורי' הדייני' כו' נרא' דרצה תוס' באריכ' זה להבינינו דלר"ל ל"ש לומר דכל שאין המסירה ביום הכתיבה קלא אית לי' דקול ל"מ רק למסירה אבל בכ"ז לא יתוודע שהי' החתימה מאוחר' והגם שיהי' קול שנתאחר' הנתינה מ"מ לא יעלה ע"ד ב"ד שהי' החתימה מאוחר' מכתיבה ויאמרו מסתמא החתימה היתה ביום הכתיבה כנ"ל וא"ש יעיי' אבני מלואי' סי' קכ"ז אות ז':

ר"ש מכשיר שהי' ר"ש אומר כו' לשון זה צ"ע מה למתני' להביא ראי' שהי' ר"ש אומר ולא נמצא כן במק"א דמתני' מייתי מנ"ל דכך ס"ל. ונ"ל דרצה בזה דלא נימא דטעמא דר"ש דס"ל כל מוקד' כשר ואפי' בשאר שטרו' ועיי' ב"מ ע"ב ע"א פלוגתא דר"מ ורבנן בשטר שיש בו ריבית ור"ל ס"ל דלרבנן גם שטר מוקדם כשר לגבות מזמן שני וא"כ גם גט מוקדם כשר ועיי' ב"מ סי' קכ"ז סעי' ב' ואם ר"ש כרבנן ס"ל גם בהקדי' זמן הגט כשר קמ"ל שהי' ר"ש אומר כל הגיטי' וכו' פסולי' חוץ מג"נ וע"כ הטעם בג"כ משום דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה ודווקא נכתב ביום ונחתם בלילה כשר אבל הקדי' הזמן פסול כנ"ל:

אלא דכ"ז א"ש לר"ל בב"מ שם אבל לר"י דאמר כ"ע ס"ל שטר מוקדם פסול א"כ ליכא מקו' למטעי לר"ש דס"ל דכשר משום אוקד' כשר דליכא דאמר. ויש לדחוק וביותר י"ל דהי' מקו' לטעות דר"ש דוקא בנכתב ביום ונחתם בלילה מכשיר משום דלזמן קצר כזה שבין יום ולילה מכר ותפסיד הלקוחו' ל"ח אבל בנתאחר הרבה פוסל כעין שכ' פי' המשניות לר"ש לענין זנו' והוא כ' לזנו' דלא שכיח בין יום ולילה דל"ש בלא"ה. והי' מקום לומר כן גם לענין פירו' דל"ח למכיר' בזמן קצר אבל אם נתאחר יותר חיישי' לכן מייתי שהי' ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום כו' פסול חוץ מג"נ מוכח דג"נ שאני ומשום דבדין מפסיד משע' שנתן עיניו כנ"ל:

ולפ"ז מוכח דר"ש מכשיר לאו דוקא בנכתב ביום וכו' אלא אפי' לימי' הרבה דלר"ש לקמן דחיישי' שמא פייס ובירושלמי לאו דווקא עד עשרה ימים אפי' ליומא אוחרא. וא"כ לא הי' מקו' לטעות דר"ש מכשיר משום שהוא זמן קצר קמ"ל אפי' לזמן יותר מנכתב ביום ונחתם בלילה הא כזה בלא"ה פסול משום שמא פייס ולכ"כ כר"י דר"ש באמת מכשיר יותר והא"ש דר"י לשיטתו בב"מ שם מוכח ע"כ מדאמר שהי' ר"ש אומר דלר"ש לאו דוקא נכתב ביום ונחתם בלילה מכשיר אבל לר"ש לשיטתו לא מוכח מידי וא"ש פלוגתא דר"י ור"ל לקמן לשיטתי' כן י"ל ע"ד פלפול:

מפני מה ת"ז בגיטין כ' תוס' דמשום מזונו' ל"צ דבלא"ה תוכל להטמין גיטה ונאמנ' ע"כ במגו דתטמין גיטה. לא כ' תוס' בפשוט דתוכל להטמין גיטה דוודאי הי' לנו לתקן שלא תצטרך להטמין גיטה ולטעון שקר. ולכן כ' תוס' גם כשתראה גיטה תהי' נאמנ' במגו וצ"ל דאין זה מגו להוציא דהוה מגו דשתקה ול"א כלל שנתגרשה וכה"ג אמרי' מגו ועיי' תוס' כתוב' ט' ע"ב ד"ה לא דקטעין טענת דמים ובאחרוני' שם בהפלאה ובבני אהובה דכל מגו דשתקה ול"א כלום מהימנא במגו דשתק' וכן נמי הכא דאם שתקה ולא הוציאה גט לא הי' בעל נאמן לומר גרשתי אשתי בלא דיבורה כלל כנ"ל:

ובזה י"ל קושי' תוס' ב"ב קל"ו שהקשה למאן דס"ל דר"י דאמר בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן דווקא למפרע ובלהבא נאמן בכה"ג פשיטא דאינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמים בזמן עדיין יחפה בלא גט ויאמר גרשתי עיי"ש. ולפמ"ש י"ל דה"א דבעל שאמר גרשתי נאמן ותיקנו זמן משום מזונות דמה תאמר היא תאומן במגו דלא גרשתני הא הוא נאמן אלא דלכאורה לפמ"ש תוס' דאף מכאן ולהבא כל שהיא מכחשת אינו נאמן א"כ אית לה מגו אלא דא"ש דכיון דצריך להכחשה דידה וכל שאינה מכחשת נאמן שוב הוי מגו להוציא וה"א דצריך זמן משום ואונו' קמ"ל ר"י דאינו נאמן וממילא צ"ל זמן משום שמא יחפה על ב"א כנ"ל ועיי' וק"ל:

והנה המהרש"א כ' דל"צ לזמן משום הפסד דידי' שלא תאמר שלא גרשה דגם עתה תטמין גיטה ע"כ. ודבריו אינו מובנים לי דהא תצטרך להוציא גיטה כשתרצה להנשא כמ"ש תוס' ואז יתברר ע"י הזמן ששקר ענתה בו שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט. ואם כי אפשר שלא תרצה להנשא כלל או תראה גיטה בב"ד בלי ידיעתו עכ"פ אפשר שהצילו מן ההפסד