כתב סופר גיטין חלק א סח

א"ש דשם אחר מסייעו והוא נאמן רק מתור' א"ע משום נגיע' כזו לא נסתלק נאמנותו משא"כ כאן להאמינו כבי תרי כנ"ל:

ולדברינו כשיש הרבה עדים חתומים וא' מהם כ"י השליח והוא מעיד על שני' מהם בפנ"ח ל"מ דהא יש קצת נגיע' בעדותו משום ח"י שוב לא האמינו' כבי תרי כיון שיש קצת נגיע' הגם דלא בעי לחתימתו כלל מ"מ יש קצת נגיעה ממילא אינו נאמן לומר בפנ"ח כתרי כנ"ל ולזה עוררני תלמיד א':

ובריטב"א כ' לאמור דלטע' נגיע' וכמ"ש תוס' גם בשני' מעידי' על כ"י של שליח אינו נאמן בפנ"ח על אידך משו' נגיע'. ונ"ל כשהוא מעיד על כ"י של עצמו ושני' אחרים על ח"י עד מהני בוודאי אבל הוא ואחר אין יכולי' לצרף על חתימ' השני דהוי כנכי ריבע' דממונא אפומא דחד כיון שלא האמינו לו כתרי היכא שא' כ"י משו' נגיע' וע"כ צריך לעוד א' ועל כ"י נאמן לחוד ודומה לעדות ממון ממש בכה"ג כנ"ל פשוט ועיי':

תנן בפני נכתב כולו וכו' עיי' ב"י בבדה"ב א"ע סי' קמ"ב שכ' ראי' דבעדות בפנ"ח צריך לעמוד על כל חתימ' מדקתני מתני' בפנ"ח חצי' עיי"ש. והוא תמוה דמתני' חצי' היינו חצי' מן העדי' באינו מעיד רק על א' וכבר תמה עליו בבית מאיר עיי"ש. ויש להקשו' כיון דבאמת הדין כן דבעי לעמוד על כל חתימ' כולה ויש להעמיס במתני' בפנ"ח חצי' כולל תרתי על א' מן העידי' וגם חצי' שצריך לעמוד על כל חתימ' ומה מקשה השתא א' אומר וכו' י"ל דקמ"ל בפנ"ח חצי' שצריך לעמוד על כל חתימת העד הגם דר"ח ורבא אמרו ע"ז ואפי' שני' מעידי' היינו דגם בהכי איירי דאינו מעיד רק על א' אבל גם זה בכלל שצריך לעמוד על כל חתימ' עד גמיר' וטובא קמ"ל וצל"ע:

דף ט"ז ע"א. הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וכ' רש"י ולא לטהר' לענין מקוה כגון שיש שני מקואו' ואין בא' מהם שיעור. משמע מלשונו שאין בא' משניה' שיעור וכן ס"ל לרשב"א בכוונתו וכן בריטב"א בע"ז. ומ"ש מהרש"ל דתוס' ס"ל בכוונ' רש"י שיש מקוה שלימה מדהקשה עליו אינו מוכרח דתוס' בקושי' לא ידע לחלק בין יש מקוה א' כשירה או לא והקשה מג' גממיות ור"ת חידש חילוק בין א' כשירה וא"ש פי' רש"י וכן נראה דס"ל למהרש"א עיי' בו:

והנה רש"י בע"ז ע"ב כ' שיש מקוה א' כשירה וא' חסירה וסתר פירושו כאן וכן הרגיש רשב"א ועל פירושו בע"ז קשה קושי' תוס'. ונלפע"ד דרש"י בע"ז ס"ל דמתני' דטהרות כרבנן בתוספתא בג' גממיות דל"ל לא גוד אחית ולא אסיק וכ"כ הר"ש בטהרות דמתני' דטהרות כרבנן. וכיון דמתני' דטהרות סתמא קתני משמע אפי' בא' כשיר' לעולם אינו חבור וכרבנן אלא דכאן הוצרך רש"י לפ' בשניה' חסרים לפי הסוגי' דאמר דלמא ר"י הוא וס"ל לרש"י כר"ת דמשמע משטיחות לשון רש"י דמתני' דטהרות כולה ר"י וקשה הא ר"י ס"ל בג' גממיות גוד אחית ולכן הוצרך לפרש דמתני' בשניה' חסרי' וי"ל מתנית' כר"י ובג' גממיות האמצעי' כשרי' כתי' ר"ת והא דרגלו נגעי במים משום דסופו לירד אבל בע"ז מפרש מתני' כרבנן משום דסתמא קתני משמע אפי' א' שלימה כנ"ל והוא ישוב נכון:

לא צריכא דאיכא טופח להטפיח. צ"ע איך יליף ממתני' דטהרו' דטופח לא הוי חיבור לענין נט"י י"ל בדאוריי' ל"א דטופח צירוף משא"כ לנטילה דרבנן דקיל ובש"ס חגיגה י"ט מחלק בין מעלו' דרבנן לדאורייתא עיי"ש וצל"ע. ויש לדחוק:

דלמא לענין מקוואו' ור"י היא פי' רש"י דהכי קאמר דאין לדמות מקואו' לנטילה דאין חבור ראי' לענין חצי נטילה וקשה לפ"ז לא הי' צריך להביא דר"י דהא גם בתחלה סבור הי' דלענין מקוה אתמר וכן הוא באמת רק דמחלק בין חבור דמקוה לנטילה וא"כ אין חילוק מי הוא הסובר דטופח להטפיח חבור אלא דהו"ל לומר לא דמי נטילה למקוה ועיי' פ"י. ושיטת ר"י שבתוס' דר"י ל"ל טופח להטפיח רק בגוד אחית אבל באשבורן צריך כשפופר' הנאד ופ"י הקשה א"כ רבנן דגממיות הפוכו' מדר"י לדדהו קטפרס גרע דל"א ג"א אפי' בקטפרס מרובה וגדול ובאשבורן ס"ל דמצרפי' בשפופ' הנאד. ולר"י קטפרס עדיף אפי' בטופח להטפיח ולפע"ד י"ל דר"י ל"ל בקטפרס רק באדם משום שסופו לירד דלא צריך רק חיבור קל כמ"ש תוס' סברא זו לענין ג"א כן י"ל לענין טופח כנ"ל וי"ל בזה הא דאמר דלמא לענין מקוואות משמע דעד השתא לא ס"ל דבמקוואו' איירי וכן דקדק תוס' וגם ר"י הוא אין בו צורך יהי' מי שיהי' כמ"ש. ולפמ"ש י"ל דתחלה סבור בכ"מ אמרי' טופח להטפיח חבור וה"ה לענין נטילה ודחי דלמא דווקא לענין מקוואו' לא בכ"מ טופח חבור והיינו בגממיות לא דלא מחברי' חסרי' ע"י טופח רק במקוה שלימה וכר"י כשנכנס אדם ומשום דסופו לירד וזה ל"ש רק במקוה שלימה תחלה והיינו דקאמר לענין מקוואו' דווקא ור"י כנ"ל ועיי':

אם הי' רגליו של ראשון נוגעי' במים כו' הרמב"ם פסק כרבנן דר"י וטור יו"ד סי' ר"א פוסק כר"י ועי' בב"י שם שנדחק בטעמא דטור דפסק כיחיד נגד רבים ועיי' תוי"ט פ"ו דמקוואו' ובתשוב' ח"ס חי"ד סי' ר"י ובתשובתי סי' קכ"ט בארתי פסקי הרמב"ם בענין זה באר רחובות בעזה"י ושם נאמר גם בשיעור חיבור כשפ"ה ולענין נט"י שבסי' קנ"ט וקמ"ב שם עיניך עליו ותמצא בו כל הצורך:

ע"ב. אלמא קסבר שני' שהביאו גט א"צ שיאמרו כו' פי' רש"י דטעמא משו' שאין עדי' מצוי' לקיימו והרי עדי' מצוי' לקיימו נרא' דס"ל דחיישי' לערעור הבעל דהוא זייפו ולכן לא סגי דידענו ע"י ששניה' שלוחי' ואלו אמרו בפנינו גרשה כו' דחייש שהוא יבוא ויטעון שהוא זייפו ועיי' רא"ש ריש מכילתן מירושלמי דל"ח שחתמו בעדי' פסולי' דכיון דאין ערעורו ערעור אף הוא מחתימו בע"כ היינו כשאומר שליח בפנ"ח שוב אין ערעורו ערעור שחתמו בפסול היינו שהוא זייפו כיון שהאמינו חכמי' שבפניו חתמו העדי' אבל בשני שלוחי' שא"צ לומר ולא ידענו רק שהם לא זייפו אבל שלא זייפו לא ידענו כ"ז שא"א בפנ"ח וצ"ע על הרא"ש שהביא הירושלמי על דפי' רש"י דעדי' מצוי' לקיימו וצ"ע וצ"ל דלהא ל"ח דיבוא הבעל ויטעון שהוא זייפו דאינו רוצה לטעון ולערער ולעשו' עצמו זייפן כדי לקלקלה אלא שיבוא לערער דמזויף הוא והוא זייפו אלא כיון שאינו נאמן שהשליח זייפו ממילא לא יבוא לערער וכן בשני שלוחי' כיון שהם זייפו א"א לו לטעון גם שהוא זייפו ל"ח דכיון דהם זייפו אינו נאמן וע"כ יצטרך לומר שהוא זייפו לזה ל"ח כמ"ש כנ"ל:

אבל רש"י ס"ל דבשני שלוחי' חיישי' שיבוא ויטעון שהוא זייפו ול"ל כהרא"ש הנ"ל ואין מירושלמי ראי' כמ"ש וכ"כ ב"ש סי' קמ"ב דנרא' מרש"י דס"ל דחיישי' לזיוף הבעל אלא דרשב"א הקשה הא לקמן אמר א"צ לומר כו' דאלו אמרו בפנינו גרשה כו' אלמא דאין הטעם משו' שמצוין לקיימו אלא משו' דליכא חשש ערעור שכבר נתקיי' ע"י שאומרי' שלוחי' דבעל אנחנו ועיי' פ"י מ"ש בכוונת רש"י ודבריו נכוני' ואפשר להעמיס במ"ש רש"י כאן דמצוי' י"ל שמצוי' בשע' שליחות אבל רש"י לעיל ב' ע"ב כ' מפורש ואם יבוא הבעל ויערער הרי עדי' מצוי' לקיימו נרא' בעין דכוונתו דכשיבוא הבעל הם השלוחי' יקיימו אז ודלא כמ"ש הפ"י עיי':

והנלפע"ד בישוב קושי' הלז דרש"י ס"ל דוודאי אנן ל"ח לזיופו של בעל לקלקל זה לא שכיח אלא לזיוף השליח הי' לכו לחוש בלא ערעור הבעל ועיי' תוס' לעיל ריש מכילתין שכ' אם בכ"מ חיישי' לזיוף בלא טענ' מזויף מ"מ בגט משו' תק"ע ל"ח ולכן היכא דמצוי' לקיימו לא הצריכו לומר אלא בח"ל משו' ערעור דבעל אלא כיון שכבר תיקנו לומר בפנ"ח משו' ערעור דבעל שוב גם בשני' הגם דמצוי' לקיימו מ"מ הי' לנו להצריכו לומר בפנ"ח כדי לצא' לעצמינו מחשש זיוף כיון שכבר תיקנו בשליח א' משו' ערעור דבעל מה לנו להקל בשני' הלא טוב שיהי' כן בשני' הגם דמצוי' לקיי' כשיערער הבעל מ"מ טוב שיאמרו שנצא מחשש זיוף לעצמינו דחוששי' בכ"מ לזיוף לכן הוצרך ש"ס לומר דאנן ל"ח לזיוף כאן דאלו יאמר בפנינו גרשה כו' וכיון שאומרי' שלוחי' אנחנו אנו יודעי' בבירור שהם לא זייפו ויצאנו מחשש זיופא דחוששי' בדיני ממונות ושמא זייפו הבעל ל"ח בלא"ה לעצמינו דזה חשש רחוק אלא דאם בא ומערער אנו חוששי' דעכ"פ יהי' לעז אלא דנגד זה הלא עדי' מצוי' לקיימו והא"ש דהוצרך רש"י לומר דע"מ לקיימו היינו משו' ערעור דבעל שהוא זייפו וש"ס אמר דאלו אמרו בפנינו ול"א משו' דמצוי' לקיימו דבהא לא סגי' דאכתי קשה ניחוש אנן שהם זייפו והוצרך לומר אלו יאמרו בפנינו גרשה וערעור הבעל דהוא זייפו פשוט דל"ח כיון שמצוי' לקיים כפי' רש"י כנ"ל עיי' היטיב והבן:

אלמא קסבר שמ' שהביאו גנו צריכ' שיאמרו כו' אימא סיפא כ' רש"י משו' אחלופי וכ' מהרש"א דמוכח כמ"ש תוס' דלרבה חיישי' ג"כ לאחלופי אחר שתיקנו בפנ"כ משו' לשמה ועיי' תוס' לעיל ד' ע"ב ד"ה רבה אית לי' דרבא ועיי' בחידושינו שם ועפ"ז שם יובנו דברי תוס' שבכאן שנדחק בהם הפ"י. ורמב"ן במלחמו' ובחידושיו כ' דלאמת כדמסקי' רבה אית לי' דרבא ל"צ לומר דלא חייש לאחלופי וי"ל כרבא ס"ל והוא דאמר משו' לשמה דס"ל דחיישי' לתרתי ועיי' פ"י שכ' די"ל דרבה הוכיח דהטע' גם משו' לשמה. ולפע"ד י"ל יותר דרבה הוכיח כן מכח קושי' תוס' לעיל ט"ו ע"א ד"ה המביא שהקשה למ"ד א"ע מצוי' לקיימו הוי מתני' זו ואצ"ל זו אבל למ"ד משו' לשמה ניחא ותי' תוס' שם דחוק ועיי' פ"י שם וי"ל מכח זה לרבה דגם משו' לשמה צריך לומר ורבא ור"א דס"ל כוותי' דרבא לטעמי' דלדדהו לק"מ קושי' תוס' כמ"ש מהרש"א שם ולא מוכח דאיכא גם משו' לשמה אבל רבה י"ל ס"ל כר"ח והוכיח שפיר והא דלא אמר ש"ס ריש מכילתן בה"א דרבה ל"ל דרבא דהוכיח משו' לשמה ממתני' זו מכח קושי' תוס' י"ל דבפ"י הקשה על תוס' הנ"ל דמשמע דלמ"ד לשמה א"ש מתני' לא זו אף זו א"כ קשי' רישא דקתני אמר בפנ"כ ול"א בפנ"ח פסול אמר בפנ"ח כו' ולמ"ד לשמה הוי זו ואצ"ל זו דהא חתימ' רק מדרבנן בעי לשמה ותי' דלאמת רבה אית לי' דרבא עיי"ש ולפ"ז עד דלא ידע רבה אית לי' דרבא לא יוכל לומר דרבה הוכיח משו' לשמה מכח הך מתני' וכקושי' תוס' דא"כ תיקשי לדידי' מרישא דהוי זו ואצ"ל זו וע"כ מהכא ליכא למשמע מידי אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא י"ל דרבה הוכיח מכח קושי' תוס' דגם משו' לשמה איכא אבל