כתב סופר גיטין חלק א סז

כו' הא גם ר"מ אינו חולק בזה בכ"מ דזכו' הוא דזכי' שלא בפניו אלא דס"ל דשחרור חוב הוא כמו גט אשה ומה להו לרבנן לומר דזכי' לאדם. ונ"ל דרבנן אגב דפליגו על ר"מ קמ"ל עוד דתן כזכי בשחרור מיהת והוי ס"ד דוקא כשנותן בפני השליח אז גם במתנה תן כזכי לכן פרשו ואמרו משום דזכי' שלא בפניו כמו בזכה דזוכה שלא בפניו אפי' רחוק ממנו גם בתן כן הוא דבשחרור תן כזכי וא"ש ועיי':

עוד מביא ר"ת ראי' דתן כהולך מבריי' דלעיל הולך ותן מנה לפלוני ואי תן עדיף מהולך כיון דקתני דהולך מהני כ"ש תן וע"כ דשוי' הם. והנה הרמב"ם ס"ל דתן עדיף מהולך קשה עליו מבריי' זו וצ"ע. ונ"ל ליישב דיש להקשו' מנ"ל לש"ס להביא ראי' מהך בריי' לרב דלמא טעמא דבריי' דא"י לחזור משום דקנה לי' השליח מצד תופס לבע"ח כקושי' הרא"ש שם ומתרץ מהר"מ דאיירי בתוך זמנו או בשלא ירד מנכסיו דלמא בריי' לאו בהכי איירי ונ"ל דלק"מ דהא קתני בבריי' הולך ותן וקמ"ל דב' לשונו' של זכי' הם ואי משום תפיס' השליח לא תלי' כלל בלשון של המשלח אלא השליח תופס בע"כ דידי' וע"כ דבריי' משום דמשלח אמר לשון שמזכה בו הוא דא"י לחזור אפי' במקום דל"מ תפיסה וקמ"ל תרתי הולך וזכה לשונו' של זיכוי הם וא"ש:

וי"ל לפ"ז לכן הוצרך בריי' תרתי הולך ותן דאי הוי נקיט הולך לחוד ה"א דלאו לשון זכה הוא והא דא"י לחזור משום דתפס לי' בע"כ ולכן הוצרך לנקוט ב' לשונו' להורו' דמטעם לשון של המשלח זכה לו דהולך ותן לשון זכו' הוא ולא משום תופס לבע"ח. והא דלא נקיט איפכא תן והולך לו זו אף זו הולך ג"כ לשון זכות הוא י"ל אי הוי נקיט הכי ה"א דהולך לאו לשון זכו' הוא והא דא"י לחזור משום תופס לבע"ח והא דנקיט תן והולך ה"א לא זו בתן דא"י לחזור דלשון זכו' הוא אפי' הולך דלאו לשון זכו' הוא מ"מ א"י לחזור משום דתפס לי' בע"כ לאפוקי מריטב"א דכ' דל"מ תפיסה כיון דלא תפסה מעצמו רק מדע' המשלח או לאפוקי מרא"ש דצריך לקבל אחריו' כן ס"ד לכן נקט הולך ותן דתו א"א לומר לא זו אף זו ע"ד הנ"ל כמובן ש"מ דשני' לשון זכות הוא ובכ"א ל"י לחזור משום שכבר זכה לו כנ"ל נכון:

והנה שיט' ר"ת דתן כזכי היכא דמהני דוקא במסר מיד ליד וכ' הש"ך אפי' היכא שמזכה ומחזיר לו הפקדון או פורע החוב ג"כ תן כזכי רק במסרו מיד ליד ומביא ראי' מתוס' לעיל יו"ד ע"ב שכ' די"ל דהוצרכו לתקן מעמ"ג למ"ד בפקדון דוקא דתן לא הוי כזכי רק במסרו מיד ליד ובתומי' תמה שם הפקדון ביד הממוצע ואיך מייתי ראי' למחזיר פקדון למקבל דבעי מיד ליד דוקא. ולפע"ד לקיי' ראי' הש"ך דאי תימא בכוונת תוס' דוקא כשנותן במתנה איך אפשר לומר דמשו"ה הוצרכו לתקן מעמ"ג והוא משום תיקון העולם בנותן מתנה לחבירו במעמ"ג מה תיקון עולם יש בזה כמ"ש הסמ"ע רסי' קכ"ה אלא מכיון שהוצרכו לתקן בחוב וקנין תקנו גם במתנה ג"כ ואי במחזיר פקדון או פורע חוב מהני זכה בלא מסירה מיד ליד משום מתנה ודאי לא הי' מתקני' מעמ"ג וע"כ דס"ל לתוס' גם בפקדון בעי מיד ליד וזו ראי' מוכרחת. ועוד נ"ל מפורש יותר ממ"ש הרא"ש ריש סוגי' דמעמ"ג לשיטת ר"ת דבמתנה ל"א תן כזכה הוצרכו לתקן מעמ"ג ועוד דבעי מיד ליד וצ"ל אחר שכ' במתנה ל"א תן כזכי מאי ועוד שכ' ונ"ל כוונתו ועוד אפי' תימא משום מתנה לחוד לא הי' מתקני' מעמ"ג ומשום פקדון מהני זכה לזה כ' ועוד הא בעי מיד ליד דל"מ אפי' בחוב ופקדון ש"מ דס"ל גם בחוב ופקדון בעי מיד ליד ודברי הש"ך נכוני' ומוכרחי' ועיי'. ומוכח גם דאפי' אי לא אמרי' במתנה תן כזכי מ"מ ס"ל לר"ת דוקא מיד ליד בעי ועיי' תומי' שכ' דתלי' זה בזה וכ"כ בטור יו"ד סי' רס"ז דמבי' התומי' וכן מוכח בתוס' ב"ב פ' הספינה דלא מביא כלל במתנה אי אמרי' תן כזכי וכ' החילוק בין מיד ליד ועיי'. סלוק פ' ראשון, בעזרת נוצר עמו כאישון:

פרק שני המביא תנינא המביא גט ממדה"י כו' הקשה תוס' דמשמע דגרסי' ברישא בפני נחתם כולו ובפנ"כ חצי' למ"ד לפי שאין עדי' מצוי' לקיימו כיון דבפני נכתב חצי' פסול כ"ש נחתם חצי' וב' המהרש"א דקושי' תוס' לר"מ דמתני' לא זו אף זו ולא קמ"ל רבותא יתירא בפני נחת' חצי' אבל לרבא ורב אשי דקמ"ל אפי' אחר עמו או אני הוא עד שני לק"מ ובמה"רמשיף הקשה דלמא ר"ח ס"ל כרבה גם משו' לשמה וגם לר"ח לק"מ. ולפע"ד נראה דקושי' תוס' גם לרבא ולר"א ע"פ קושי' מהרש"א לקמן לרבא ור"א סיפא א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח ל"ל ותי' דאי לאו סיפא הוי מפרשינן בפני נחת' חצי' כפשוטו ולכן הוצרך סיפא וע"כ בפני נחת' חצי' כרבא או כר"א ולפ"ז הקשה תוס' שפיר מדקתני רישא תחלה בפני נכתב חצי' דפסול כ"ש נחתם חצי' וע"כ צ"ל דקמ"ל בנחתי חצי' כרבא או כר"א א"כ סיפא א' אומר בפנ"ח וא"א בפנ"כ ל"ל לאורי' דחצי' כרבא ור"א זה מוכח בלא"ה וא"ש ומיושב קושי' מהרמשיף דלר"ח באמת לק"מ די"ל אולי ס"ל גם משו' לשמה וקושי' תוס' מרבא דס"ל משו' קיום לחוד ועיי' וק"ל:

ועיי' פ"י שהקשה גם למ"ד משו' לשמה קשה דהא לר"א פסול עדי' שלא חתמו לשמה מדרבנן וא"כ רישא דקתני אמר בפני נכתב ול"א בפני נחת' דפסול כ"ש בל"א בפני ככתב דפסול נ"ל דהי' מקו' לומר דבכתיב' לשמה שהוא מדאוריי' ל"ח כ"כ דלא בקיאי כיון דכתיב מפורש וכ' לה וסתמא כפרושו דעל כתיבה קאי אבל חתימ' דכשיר' מדאוריי' שלא לשמה רק מדרבנן פסלוהו כ"כ לא בקיאי בדקדוקי לשמה מה שהוסיפו רבנן ולכן דווקא בל"א בפני נחת' פסול דיש חשש גמור שלא חתמו לשמה אבל בלא אמר בפני נכתב כשר בדיעבד קמ"ל אמר בפני נחת' ולא בפני נכתב פסול הגם כשאמר בפני נחת' לשמה כיון דבקיאי לחתו' ודקדקו לחתו' לשמה שהוא רק מדרבנן מ"מ פסול כשל"א בפני נכתב משו' שלא אמר כתקנת חכמי'. ועוד דלמא הנהו עדי' במקרה בקיאי וסופר אינו בקי ועכ"פ איכא רבותא בסיפא מה שלא נשמע מרישא כנ"ל:

בפני נחתי חצי' כ' רש"י אחד מן העדי' נראה דרצה שלא נטעה לפרש חצי' שלא ראה אלא חצי חתימ' של כל א' כמו בפני נכתב חצי' הראשון דכשר קמ"ל רש"י חצי' היינו עד א' אבל חצי חתימה של א' ל"מ כלל כמ"ש הרמב"ם וטור בסי' קמ"ב ובב"י בבד"ה שם מביא ראי' ממתני' דפסול בפני נחת' חצי' דפסול והוא תמוה דמתני' נחת' חצי' ע"א כדמוכח בסוגי' דלקמן מדר"ח רבא ור"א ועיי' בבית מאיר שם. או י"ל דבא רש"י להשמיענו דווקא חצי' שמעיד רק על א' מן העדי' אבל כשמעיד על שנים אפי' יש הרבה עדי' חתומי' ואינו מעיד רק על ב' מהם סגי ובירושלמי איתא דבאיכא ד' ע"ח תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי כולהו משו' עדי' או משו' תנאי ולמ"ד כולהו משו' עדי' צריך שיאמר בפנ"ח כולהו ובש"ע א"ע סי' קמ"ב פסק דאם מעיד על שנים סגי ועיי' ב"ש וכ' דזהו לפי דפסק המחבר דשנים משו' עדי' ואינך משו' תנאי אבל לפי דחושש רמ"א להחמיר כמ"ד כולהו משו' עדי' הי' לי' להחמיר גם בזה ובבית מאיר כ' דרא"ש בתשובה כ' דאפי' למ"ד כולהו משו' עדי' מ"מ לא הי' תק"ח שיאמר בפנ"ח רק על ב' כמו בכל קיום שטרו' ודלא כירושלמי וכ' דאיכא ראי' מקושי' ש"ס לקמן לר"ח מדקתני בפנ"ח והא קתני אפי' א' אומר כו' ולא מתרץ דאשמועי' אפי' במעיד על ב' ואיכא עוד ב' פסול וע"כ דפשיטא לש"ס דסגי בהכי עיי' בו כי נכון הוא. ונ"ל דלזה כיוון רש"י דכ' א' מן העדי' דלא פסול רק כשמעיד על א' אבל על שני' סגי ואפי' איכא הרבה ואפי' למ"ד כולהון משו' עדים כנ"ל ועיי':

אלא אמר ר"א חצי' האחרון כ' תוס' לעיל ג' ע"ב אפי' למ"ד בפני נכתב משו' אחלופי מ"מ צריך דווקא חצי' ראשון דבחצי' אחרון ליכא היכר והוא דוחק. ולפע"ד י"ל הגם דלרבא ל"ח משו' לשמה דסתמא בקיאי לשמה השתא דתקנו לומר בפ"נ ובפנ"ח ולכתחלה יעמוד השליח בתחלת הכתיבה ורוב' כן הוא וזה שלא מעיד רק בחצי האחרון ולא עמד וראה מתחלה יש קצת רגלי' לדבר דסופר כ' חצי' הראשון להתלמד או כ' לשם אחר ואח"כ בא בעל זה ולקחו ממנו וגמרו עבורו ועשה שליח ועמד בגמר כתיבה ולכן צריך דווקא שיאמר בפ"נ חצי' ראשון גם לרבא כן יש להסביר:

ומצאנו בזה מקו' ישוב לקושי' תוס' ליו"ד משו' דאין עדי' מצוי' לקיימו הוי זו דנכתב חצי' פסול ואצ"ל זו דנחת' חצי' פסול ולמ"ש י"ל דצ"ל זהו דה"א בנכתב חצי' חיישי' משו' לשמה דאיכא רגלי' לדבר קצת כמ"ש וזה ל"ש בנחת' חצי' קמ"ל וק"ל:

ותוס' תי' דקמ"ל רבותא דה"א דחשב טפי מכתב סופר ועד כיון דב' חתומי' ועיי' פ"י שהאריך והרבה להקשו' כיון דלא נתקיי' כתב סופר ע"י ב' אינו מעלה כלום ובע"ח אמרי' עדי' החתומי' כמו שנחקר וא"צ קיו' רק מדרבנן משא"כ בכתב סופר ולפע"ד נרא' כוונת תוס' פשוטה דמדין תורה לא צריך לומר בפנ"ח דל"ב קיום כלל דעדי' החתומי' כו' וכבר יצאנו ידי דאוריי' בב' עדי' החתומי' בלא קיום כלל ורבנן הוא דאצרכו קיום והם אמרו דסגי כשאומר בפנ"כ ובפנ"ח חצי' דיש ע"פ עדותו כתב סופר ועד ועדיף דיש עוד א' והיינו דיש ב' עדי' כשרי' מדאוריי' בלא עדות השליח כלל קמ"ל דלא הקילו כ"כ לסמוך על עדותו רק על ב' עדי' החתומי' דכשרי' מדאוריי' אבל לא במעיד ומקיי' כתב סופר דבעי קיוי מדאוריי' הגם שיש בלא"ה עדי' ב' חתומי' דא"צ קיום מדאוריי' כנ"ל ברור ופשוט:

דף ט"ו ע"ב אני הוא עד שני פסול כ' תוס' בירושלמי משו' דהוי נוגע ולאו טעם גמור הוא אי לאו טעמא או כולו בקיום הגט וצריך תבלין איך יתאחדו שני הטעמים יחד משום נגיע' ומשום דאו כולו בקיום הגט וטעמי' נפרדי' הם. ונ"ל להסביר דבאמת אין בזה רק קצת נגיע' ולא פסלו עדות עד דנאמן מה"ת משום נגיע' כזו אלא דכאן דהאמינו' חכמי' כתרי וחזקו נאמנותו דשליח כל שיש קצת נגיע' אפי' ע"צ הרחוק לא האמינו כבי תרי ודי שנאמן כעד דעלמא והיינו או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח אבל כל שיש בקיום היינו זה כ"י ואיכא קצת נגיע' שוב ליכא תק"ח דבכה"ג לא האמינו' כבי תרי כנ"ל נכון. ועיי' רשב"א שהוכיח משום כתיב' דנאמן על חבירו גם שהוא חתים עליו חזי' דאין זה נגיע' אם לא שנאמר דשם איכא אחר דמסייעו ולפמ"ש