כתב סופר גיטין חלק א סו

למה העמיד הרשב"א ספיקתו לקמן גבי גט ולא כאן בפקדון וחוב דהולך כזכי אם קפיד דווקא בתנאי אחר שיגיע לידו מדאמר הולך או תן. ונ"ל דוודאי בחוב ופקדון אין לדייק בלשונו מדאמר הולך או תן דבעי דווקא שיגיע לידו ותלי' בתנאי דהא העיקר שמחזיר לו פקדונו או פורע חובו וכן במתנה אי הולך כזכה תכלי' הנתינה לשליח שיתן ליד מי שנשתלח כו ויפה אמר הולך ותן כי זה סוף המעשה במחשבה תחלה משא"כ בגט שעיקר ותכלית הענין שתהי' מגורשת ואין התכלית לתת לה גויל שהגט כתוב עליו אלא שתהי' מגורשת ממנו ומדאמר תן והולך ול"א זכה יש לדייק דרצה דווקא שלא תהי' מגורשת משעת נתינה לשליח רק בתנאי כשיגיע לידו דאל"ה הול"ל זכה ואי משום שתצטרך הגט לראי' להנשא היא תחוש לנפשה ותקחהו מן השליח וכ"ש שם שעשתו שליח לקבלה ולכן מסופק הרשב"א משא"כ בחוב ופקדון ולמ"ד במתנה הולך כזכי לא נסתפק הרשב"א ולכן העמיד ספיקתו רק לקמן בגט וממילא דלק"מ קושי' הקצה"ח כנ"ל נכון בעזה"י:

הא בשכיב מרע כו' יש בכאן ד' שיטות א' שיטת תוס' רי"ף ורא"ש דמדין דברי שכ"מ כו' אתי עלה וכל מתנ' שכ"מ אח"מ קני' למפרע משע' אמירה ואפי' מת המקבל בחיי נותן קונה למפרע ויורשי' אותו והא דנקיט הכא הולך לאו דוקא וה"ה בדיבור בעלמא ולפ"ז יוכל השכ"מ לחזור קוד' מותו ככל מתנ' שכ"מ. ומה דקשה על שיטה זו מב"ב דמבואר דמתנ' שכ"מ נקנה בגמר מיתה ומשם מוכח דלא נקנה למפרע עיי' בקצה"ח סי' ר"נ. ב' שיטת רש"י דהולך דשכ"מ כזכי וס"ל דדברי שכ"מ קובי' לאח"מ ובמת מקבל בחייו בטלה המתנה והכא משום דאמר הולך ובבריא הולך במתנה לאו כזכי ובשכ"מ כזכי מחיי' ודוקא כשמת אח"כ וגם דלא חזר בו בעודו בחיים, ג' שיטת הרמ"ה כעין זה אלא דס"ל דאין יוכל לחזור קוד' מותו חוץ מאם עמד חוזר ד' שיטת הרשב"א דבמתנ' בריא איירי ולא ממת רק בשע' שצוה הי' שכ"מ והולך דידי' כזכי ממש ואפי' עמד אינו חוזר. והנה לרש"י ורמ"ה נראה דוקא במצוה בכל נכסיו או במצוה מחמת מיתה דהא הם סוברי' דהולך בשכ"מ כמתנ' שכ"מ אלא דאלים דבורו ואפי' עת המקבל מהני ודוקא במה דמהני מתנת שכ"מ דהאלימו חכמי' דבריו, ובתומי' לא ס"ל כן וכבר כ' בקצה"ח כדברינו גם פשיטא לתוס' דבשכ"מ אי הולך כזכי צריך שיהי' מיד ליד. גם זה אינו ברור דלמ"ש רמ"ה דבכוונתו לזכה רק שלא הי' דעתו מיושב' אמר הולך י"ל דכזכה ממש הוא ואין צריך רק ברשותו בכ"ז היתי מסתפק ומצאתיו בקצה"ח:

ונ"ל להוכיח דבשכ"מ ג"כ צריך מיד ליד ממש מדלא מתרץ ג"ב הא כ"ע הולך לאו כזכי ושניהם בשכ"מ אלא הא דאמר הולך ולא נתן מיד ליד והא בנותן מיד ליד והא דל"א כ"ע הולך כזכי ובבריא והא בנותן מיד ליד והא באינו נותן מיד ליד משום דהלכתא הולך לאו כזכה כמ"ש הרא"ש אבל הי' יוכל לומר כ"ע הולך לאו כזכה ובשכ"מ ומדלא אמר הכי ש"מ דבשכ"מ ג"כ בעי דווקא מיד ליד וכל דיני הולך כבברי בפקדון והלוא' ולאו כזכי ממש הוא כנלפע"ד ועיי':

וחכמי' אומרי' יחלוקו מספקא להו כ' רש"י דמספקא להו בתרתי בהולך כזכי ובמצוה לקיי' והקשה בפ"י דלמא בהולך כזכי לבד מספקא אבל במצוה לקיי' ס"ל דליכא מצוה בוודאי והניח בצ"ע וכן הקשה בקצה"ח ונלפע"ד דקשי' לרש"י למה יחלוקו דמדין רואי דנוקמי בחזק' יורשי' מרא קמא כמ"ש תוס' ד"ה וחכמי' אומרי' כו' ולכן מפרש רש"י דחכמי' דאסמוך להם קאי ר"מ דאמר מצוה לקיי' במת משלח ואמרו ע"ז יחלוקו היינו במת משלח ומשום דמספקא להו בתרתי בהולך כזכי ובמצוה לקיים והוי ס"ס ולכן אוגרו יחלוקו דמשום ס"ס אין נותני' להם הכל דבממון לא אזלי' בתר ס"ס להוציא מחזק' מ"א כיון דאיכא ס"ס לדינא אמרו יחלוקו אבל במ"א בוודאי אין סברא לומר יחלוקו כנ"ל ומ"ש רש"י לקמן ט"ו ע"א דמספקא להו אי כר"א אי כרבנן ובמת נמי מספקא להו ג"כ כוונת רש"י דמספקא להו בתרתי בלא מת בדר"א ורבנן ובמת נמי מספקא להו במצוה לקיי' וממילא איכא, במת ס"ס לכן אמרו על דר"מ יחלוקו כנ"ל ועיי':

(מה"ב) לא דכיע הולך לאו כזכי כו' מכאן מביא ר"ת ראי' דהולך לאו כזכי והרא"ש דחה ראי' זו דהא לא הי' יוכל לומר כ"ע הולך כזכי ולפע"ד לקיי' ראי' ר"ת לפי שיטתו דווקא במוסרו מיד ליד אמרי' הולך ותן כזכי א"כ הי' יוכל לומר כ"ע הולך כזכי כאן בשמסרו מעיקרא מיד ליד וכאן בשלא מסרו מעיקרא מיד ליד וע"כ דהולך לאו כזכי וא"ש:

(מה"ב) כאן בברי כאן בשכ"מ נ"ל מדל"א כי הא והא בשכ"מ והא כשמסרו מיד ליד והא בשלא מסרו מיד ליד ש"מ דבשכ"מ אפי' לא מסר מיד ליד הוי הולך כזכי לשיט' רש"י רמ"ה ורשב"א דמשו' דהולך כזכי אתינן עלה בשכ"מ ועיי' קצה"ח שמסופק בזה ולפע"ד ראי' ברורה הוא:

ויש להקשו' דבכל הנהו אוקימת' דמוקי לתרץ הבריי', ל"א הא דנותן לעשיר ל"א הולך כזכי והא דנותן לעני הולך כזכי כמ"ש הטור ולפי נועם הסמ"ע וש"ך משו' נדר הוא וא"י לשאול עליו י"ל אבל לפמ"ש הקצה"ח כיון דמחויב לקיי' נדרו ממילא דמי' לחוב ופקדון צע"ק ובתשובה הארכתי:

דף ט"ו ע"א. וכאן אמרו שודא עדיף בפ"י הקשה לרש"י דמפרש בכ"מ וכן לעיל לפי ראו' הדייני' או השליח מה אומדנא שייך בספיקא דדינא אי דברי שכ"מ ככתובי' או מצוה לקיי' ולעיל כ' שפיר דשודא לפי ראו' עיני השליח למי דעתו נוטה ואמר הולך זכי אבל כדמסיק דבדר"א ורבנן פליגו קשי' ונלפע"ד דהא דמפרש רש"י בכ"מ שודא לפי האומדנא היינו כל שיש למיזל בתר אומדנא כמו בנכסי לכוובי' או בשני שטרו' היוצאי' בי"א וכיוצא בו כ שיש לכנוס לאומדנא קצת טוב יותר מלעשו' בו כרצונו בלי טעם אבל כל שאי אפשר לעשו' שודא ע"פ אומדנא עושי' שודא כמו שירצה בלי טעם ורש"י ס"ל דלשון שודא כמו שירצה על מי יפול או ע"פ אומדנא קצת שדומה לשודא כזה והא"ש דבכ"מ פי' שודא ע"פ ראי' הדיין למי דעתו קרובה כיון שאפשר בכך עדיף מלתת בלי טעם וכן כאן כשסבור דפליגי בהולך כזכי מפרש שודא כמו שירצה למי דעתו קרוב' אבל במסקנא דא"א לעשו' שודא ע"פ אומדן עושי' בלא אומדנא כנ"ל וק"ל:

אמר ר"י הלכה כר"ש הנשיא כו' מכאן נקטו הראשוני' דהלכתא במתנה הולך לאו כזכי ור"ת הוכיח דגם תן לאו כזכי חוץ מבשחרור דהוי כחוב דלולי דעביד לי' כ"נ לא משחרר לי' והקשה הרא"ש הא במתנה ג"כ אמרי' דלולי דעביד לי' כ"נ לא הוי יהיב לי' וכ' דמ"מ במתנה לפעמי' נותן לו לאהבה בלי דעביד לי' נייח ולא זכיתי להבין דהא בכ"מ נקטי' דמתנה כמכר דאי לא עביד לי' כו' ועיי' תוס' כתוב' מ"ט ע"ב ד"ה הוא ואשתו ולולי דברי הרא"ש הי' כ"ל הא דאמרי' בשחרור דדמי לחוב עפמ"ש הרשב"א לקמן פ' השולח גבי פלוני שפחתי עשתה לי קורת רוח דכופי' היורשי' משו' מצוה לקיי' דברי המת הגם דמשחרר עובר דאחזוקי' אינש ברשיעי לא מחזקי' ומסתמא עשה לו עבד דבר שחייב לו גמול לשחררו והוי כמוכרו עיי"ש והנה דבר שיתחייב לו שיהי' מותר לשחררו עבורו בע"כ הוא דבר גדול שחייב לו גמול כ"כ ושפיר דמי' לחוב כי חייב לו גמול עד שחשוב כמוכרו וכמקבל דמים עבורו וכיון דאמרי' מסתמא לא באיסור משחררו לכן דמי' לחוב משא"כ מתנה דעלמא הגם שעשה לו נייח מ"מ אין זה חיובא לשלם לו גמול כ"כ ולא דמי לחוב כנ"ל נכון:

וי"ל בזה הא דירושלמי מקשה על מתני' דלעיל הא בכ"מ תן כהולך כו' ופליג על ש"ס דילן כמ"ש הרא"ש י"ל דבהך סברא פליג דל"ל דמסתמא משחררו בהיתר מפני שחייב לו גמול או דירושלמי אזל למ"ד דליכא עשה במשחרר כנ"ל:

ועוד כ"ל בישוב ירושלמי וש"ס דילן דפ"י כ' לעיל יו"ד ע"ב די"ל בטעמא דל"א במתנה תן כזכי דיש ספק אם ירצה לקבל המתנה משא"כ בשחרור עיי"ש והראשוני' כתבו דבמתנה כיון שנותן משלו מה שאינו חייב לא מזכה לו מיד אולי ימלך וירצה לחזור בו ולטעם זה י"ל שחרור כמתנה דשביק לעצמו רווחא בזמן אולי ירצה לחזור משא"כ לטעם הפ"י שחרור לא דמי' למתנה והנה כבר הארכתי לעיל די"ל בהא פליגו רב ושמואל באומר הולך מתנה שאני חייב דשמואל ס"ל כיון שחייב באחריו' ומפסיד מדילי' דמי' למתנה דאינו רוצה לזכו' לו אולי יחזור בו כיון שאחריותו עליו ורב ס"ל בטעמא דל"א במתנה הולך כזכי כמ"ש פ"י וזה לא שייך בהלוא' שחייב באחריות ושם בארה. וי"ל מעתה דירושלמי ס"ל כשמואל דבמתנה מצד הנותן אולי ירצה לחזור בו הולך לאו כזכי מדמה שחרור למתנה אבל ש"ס דילן להלכתא כרב בהולך מנה שאני חייב ומשו' דמתנה שאכל משו' ספק שמא לא ירצה לקבל דשונא מתנו' יחי' ממילא שחרור לא דמי למתנה כנ"ל עיי' היטיב:

והנה ראי' ירושלמי ממתני' אמרה כן דקתני זכי' לאדם שלא בפניו וכא הרא"ש פירושו דקתני זכי' ש"מ בזכה איירי ואין לו מובן דלא הי' אפשר לומר בלשון אחר אלא זכי' והוא לשון המורגל בכ"מ ומכ"ל דמהני בו לשון זכה. ונלפע"ד לפרש ע"פ שיטת מבי"ט דמביא ש"ך קכ"ה דאם הגיע השליח למקבל תן והולך כזכה קוד' שמסר לו וש"ך דחהו בב' ידי' כ"ל סברתו עפמ"ש דבמתנה הולך לאו כזכי דשבק' לנפשי' רווחא שמא יחזור מדעתו וכיון שעומד אצל המקבל ויוכל לתן לו ליתא לטעז זה, אלא דסתימ' הפוסקי' לא משמע לחלק והטע' נראה כיון דעכ"פ ל"א הולך זכה מיד קוד' שיגיע למקבל מנ"ל לפרש לחצאי' מאז שיגיע אצלו יזכה לו אבל נ"ל כ"ע מודי' כשמסר לשליח והמקבל עומד אצלו דהולך כזכי כיון שיוכל למסור מיד בלי עיכוב מידו לידו שוב הו"ל כמו בחוב ויותר כנ"ל ולפ"ז לק"מ ממתני' דתן כזכי י"ל באופן שעומד אצל העבד גם במתנה כזכי ור"מ ורבנן לא פליגו בתן כזכי רק אי חוב או זכות הוא ורבנן ס"ל זכו' ובאופן דמהני תן במתנה כגון שעומד אצל המקבל כן בשחרור זוכה לו דזכו' הוא ואין בזה דוחק כלל ולק"מ קושי' ירושלמי ממתני' ולזה מביא ירושלמי מתני' אמרה כן דמוכח דמתני' באמר זכה מדאמרו רבנן זכי' לאדם שלא בפניו ואין חבי' שלא בפניו מדאמרו שלא בפניו משמע כמו בכ"מ דזוכה לו שלא בפניו כן כאן אפי' שלא בפניו ואי בתן אינו זוכה לו רק כשעומד בפניו וע"כ מתני' באמר זכה כנ"ל ביאור נכון ועיי':

ובזה ארווח לן ע"פ סוגי' דידן דמתני' בתן ושחרור שאני דדמי' לחוב ליישב דקדוק עצום במתני' דאמרו רבנן זכין לאדם שלא בפניו