כתב סופר גיטין חלק א סד

דייק לא מייתי ראי' משבועו' דאמרי' דייק דלזה אין ראי' משם כנ"ל הקצרתי ועיי':

וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דווקא באמר לו בפני עדי' אבל בלא עדי' נאמן במגו דפרעתיך נראה דבלא מגו א"כ גם בלא עדי' דאיכא ג"כ סברא דדייק אלא דלא אלימא כ"כ עד דנאמר דהוי מגו במקו' אנן סהדי אלא כשאמר לו בפני עדי' חזק' זו אלימא דוודאי דייק והוי מגו במקו' אנן סהדי ולכן כ' בשם הראב"ד דמשטה אני א"נ במגו אפי' בלא עדי' דאיכא אנן סהדי דלאו משטה הי' אבל ר"ן נרא' דס"ל בלא עדי' נאמן בלא מגו דכל שאמר שלא בפ"ע לא דייק דסמך שאם ימצא טעו' יכפור בו ויאמר להד"מ ונאמן עתה טעה בחשבונו בלא מגו כלל ואפי' לא זזה ידו דליכא טענת פרוע נאמן ועיי' פ"י ובתומי' סי' פ"א שהקשו לשיט' הרא"ש דיוכל המקבל לחזור על הנותן א"כ אם יטעון להד"מ יהי' המקבל עד נגדו דמחייבו שבועה דהא אינו נוגע כיון שיוכל לחזור על הנותן אבל כשטוען טעיתי ליכא עד נגדו דמחייבו שבועה א"כ ליכא מגו דלהד"מ ונ"ל לפמ"ש הר"ן בליכא עדי' לא צריך מגו אלא דמעיקר' לא דייק דסמך שיטעון להד"מ ל"ק איך סמך על זה הא יהי' המקבל מחייבו שבועה וע"כ דדייק מעיקרא משו"ה אין להכחישו ולומר ששקר טוען אולי לא ידע כי יהי' מחויב שבועה כשיטעון להד"מ ולאו כ"ע דינא גמירא אבל לרשב"א דס"ל דאינו נאמן רק במגו קשה אולי להכי טוען טעיתי כי יודע שאם יטעון להד"מ יהי' מחייבו המקבל שבועה ונרא' באמת משו"ה כ' רשב"א בשם ראב"ד דנאמן היכא דליכא עדי' במגו דפרעתי ולא כ' במגו דלהד"מ דליכא מגו דלהד"מ כקושי' פ"י ותומי' ולכן כ' במגו דפרעתי ונאמן דלא הוי אנן סהדי כ"כ בליכא עדי' דלא דייק כ"כ אולי סמך שיטעון להד"מ ואולי לא ידע דמחייבו המקבל שבועה ולכן כשטוען טעיתי ליכא מגו במקו' אנן סהדי ונאמן במגו דפרעתי וא"ש והבן. אלא בחי' רמב"ן כ' ע"ש הראב"ד בליכא עדי' דנאמן במגו דפרעתי צ"ל ע"כ דס"ל כשיט' הרי"ף דמקבל א"י לחזור על הנותן והמקבל נוגע ואינו מחויב שבועה ועיי'. ומ"ש פ"י לשיט' הרי"ף ליכא מגו דנותן יהי' עד ואינו נוגע כיון שא"י לחזור עליו דבריו תמוהי' הא הוא נוגע בוודאי שאם יודה לו דלהד"מ בוודאי חייב לשלם ודבריו נפלאי':

ועיי' ש"ך סי' קכ"ו ס"ק נ"ח בשם מהרי"ט דלשיט' הרא"ש דחוזר על הנותן ליכא מגו דפרעתי דבטענ' פרעתי יפסיד למקבל אבל בטענ' טעיתי מפסיד לנותן דמקבל חוזר עליו והוי מגו מגברא לגברא וש"ך הקשה עליו דמצינו מגו כזו בקדושי' גבי שליח נעשה עד מתוך שיכולי' לומר החזרנו ללוה כו' ולפע"ד במח"כ הש"ך אין הנדון דומה לראי' דבאמת הקשה הריטב"א שם הא עד הצריך מגו ל"מ ותי' דעדי' כשרי' הם ונאמני' בעדותן בלא מגו וא"ל מגו כדי לאמת דבריה' אלא לסלק הנגיע' מתוך שיכולי' לומר החזרנו ללוה נסתלק' הנגיע' וממילא עדות' נאמנה מאוד ככל שארי עדי' שאין דבריה' צריכ' חיזוק ע"י הוכחה ע"י מגו עיי"ש והא"ש התם הגם דהוא מגברא לגברא מהימני דאין אנו צריכ' למגו כדי להאמין להם ע"י הוכחת המגו אלא לסלק הנגיע' אבל להאמין לטוען במה שטוען שאינו נאמן רק ע"י הוכחה שהי' יוכל לטעון טענה אחרת וכיון דהיא מגברא לגברא ליכא הוכח' אולי רוצה להפסיד לזה ולא לזה משא"כ בעדי' לא חשידו שרוצי' להפסיד דתורה האמינה לעדי' בכ"מ וכשנסתלק' הנגיע' עדות' כשירה וזה ברור והבן:

והנה המעיי' במהרי"ט לא הקשה קושי' מזה אלא שכ' שם לדינא ולדעתו גם לרי"ף ליכא מגו דבשטוען טעיתי גם לרי"ף חוזר על הנותן ובזה יפה כ' הש"ך בסעי' נ"ז דלא כוותי' אלא דבאמת קושי' מהרי"ט קשה על רא"ש ותוס' דכתבו דמדבריה' מוכח אפי' במגו אינו נאמן הא הוי מגו מגברא לגברא. ונ"ל דלק"מ די"ל דרא"ש לא כ"כ רק מדכ' הרי"ף כן ולדידי' דס"ל דאינו חוזר על הנותן איכא מגו אלא תוס' דמביא משם ר"ת ור"ח לבד והא ר"ת ס"ל דשיטת הרא"ש כמ"ש הנמ"י ב"מ בשמו ולדידי' ליכא מגו ונ"ל דתוס' אזל לפי גרסא שלפנינו דל"ג עבור טסקא וי"ל דהי' המעשה שבמתנה נתנו למרי דגינא ואיכא שפיר מגו דגם כשטוען טעיתי מפסידו למרי' כמו בפרעתי הגם שי"ל דבנתנו לו בטסקא איירי מ"מ מדדחיק ר"ת למוקמי במודו לי' ול"א ביותר דהי' המעשה במתנה ומשו' מגו ע"כ דס"ל דגם מגו ל"מ וכ' הנ"י שפיר אלא הרא"ש דגרס טסקא קשה ולרא"ש י"ל דמייתי ראי' מרי"ף לשיטתו הגם דמביא ג"כ ר"ת ור"ח מ"מ הראי' דמגו ל"מ לא יליף רק מרי"ף לשיטתו והרא"ש חיזק הדין לעצמו משבועו' דמגו ל"מ כנ"ל ועיי':

ולולי דמפרש הרי"ף ור"ת המעשה בשעב"ד מודי' הי' נ"ל לפרש דהמעשה כך הי' בשנבין הא דאמר ר"נ מה איעבד לך כו' וכ' תוס' דסבור הי' ר"נ דרצה לחזור בו ולא משום דלא פש לי' גבי' וצ"ב איך טע' ר"כ האי מאי אמר לי' לר"נ עד שטע' בו ר"כ ונ"ל דהאי לאחר שעשה חשבון בינו לבין עצמו וראו שטעו לא בא לפני ר"כ וטען טעיתי כי טענה גרוע היא ולכן בא לפני ר"נ ואמר סתם שחוזר בו כי סבור הי' שיוכל לחזור אחר מעמ"ג ואחר קנין ואמר ר"נ מה איעבד לך דל"מ חזרה ורבא ידע דהאי דרוצה לחזור עתה משום שמצא טעות בינו לבין עצמו אלא שלא רצה לטעון כן ואמר שחוזר בו וסבור הוא שיוכל לחזור בלא"ה וע"ז אמר ר"כ קנין בטעו' הוי כו' והאמינו ע"ז כיון שנתברר לו שהוא סבור שיוכל לחזור בו דהא לא אמר לפניו שטע' רק שחזר בו ע"כ שחשב שיוכל לחזור ממילא ליכא חזק' דדייק מעיקר' די"ל דכיון דסבור דיכול לחזור כל זמן שירצה לא דייק וסמך שאם ימצא טעות יחזור בו ולכן האמינו כנ"ל ע"ד פלפול והוא נכון עיי' וק"ל:

וכתב הרשב"א היכא דבעל הקרקע מודה גנני נמי מפטר ואפי' אשתלין חושבני' מ"מ מפטר ולא דמי לאיני יודע אם פרעתיך דהכא הוא דאמר ודאי פרעתיך אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח בי' טעותא האי טעותא לא ידענו. ודבריו צריכי' תבלין דסוף כל סוף הוי לי' איני יודע אם פרעתיך כיון שעכשיו ספק לו אם אינו טעו' בחשבון ואי כוונ' רשב"א דחזק' דלא טועה והוי כוודאי פרעתיך הו"ל לרשב"א לומר בפשיטו' דטעון וודאי פרעתיך דחזק' דייקא מעיקרה ולכן נ"ל דס"ל לרשב"א דהא דאינו יודע אם פרעתיך חייב משום דאוקמי' החוב על חזקתו וע"ע הי' בחזק' חייב משא"כ באיני יודע אם הלויתני אוקמי אחזקתו ע"ע שלא חייב לו ולכן כאן שכבר העמידו ופרעו בוודאי ועכשיו נולד ספק ע"פ טענותו של זה אוקמי' אחזקה שלא חייב כמו שהי' ע"ע בחזק' שפרעו כנ"ל ועיי' זה בט"ז ח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ה ומרשב"א ראי' לדבריו ודלא כש"ך ס"ק ט"ו שם. שוב מצאתי ראיתי בתומי' סי' ע"ה אות כ"ב ד"ה שוב מצאתי שכ' כמ"ש בכוונ' רשב"א ומביא ראי' לט"ז הנ"ל:

עוד כ' רשב"א באם הגינאי מודה לאו כל כמיני' ואפי' באית לי' לשלם אבל הראב"ד ורא"ש ס"ל באית לי' לשלם נאמן ומר"ן משמע דס"ל כרשב"א. ובש"ך ס"ק ס"ג כ' דמסתבר כרא"ש וראב"ד דכופי' על מדת סדום עיי"ש. ולפע"ד דזה תלי' בשיטו' אי המקבל נסתלק לגמרי מהנותן כאלו פוטרו בפירוש דאם נסתלקו לגמרי הנותן מהמקבל ל"ל כופין על מדת סדום לך אצל זה הנותן כיון שאינו עוד בע"ח לפי שהעמידו אצל זה מה לו לתבוע ממנו משא"כ להסוברי' דתמיד ברצונו תלי' שיוכל לתבוע ממנו לכן עכשיו שהנותן בעצמו מודה שטעו' הי' כופי' אותו על מדת סדום שרוצה דוקא ליטול מזה דהא גם מזה הנותן יוכל לתבוע בלא"ה, והרא"ש אזיל לשיטתו כ' דכשיש לו נאמן וכופי' אותו אבל רשב"א לשיטתו דס"ל כרי"ף דאינו יוכל לתבוע מנותן גם עכשיו א"א לכופו לתבוע ממנו כיון שכבר נסתלק מעליו וכן ר"ן דאזיל בשיטות הרי"ף כנ"ל נכון:

איתמר הולך מנה כו' ואם בא לחזור כו' פי' רש"י ואם בא לחזור ולומר החזירו לי שמא יאנסו צ"ל מה רצה רש"י בזה לומר טעמו דבא לחזור אולי בא לחזור שחפץ למעותיו בחזר' ולעכב הפרעון עוד נ"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דמשו"ה לא יוכל להחזיק בו משום תופס לבע"ח דכל שאינו רוצה התופס לקבל אחריו' צריך להחזיר ללוה כשאומר קבל עליך אחריו' ולכן כ' רש"י דבא לחזור משום שאומר החזירו לי שמא יאנסו ולכן לא יוכל להחזיק בו משום תופס לבע"ח או דרש"י ל"ל כלל תי' ה' משה מאייבר' או דדחיק לי' לאוקמי באית לי' נכסי דוקא כנ"ל וק"ל:

והנה הרא"ש הסכי' עם דינא של הר"מ מאייבר' ובב"מ סוגי' דתופס לבע"ח חולק על הרי"ף דס"ל דמדינא ל"מ תפיסה אפי' בלא חב לאחרי' רק מתקנה היכא דמאבד נכסי ושם חולק הרא"ש על הרי"ף היינו דס"ל דמעיקר הדין מהני אפי' באית לי' נכסי רק מתקנה משום שלא שבקת חי ל"מ תפיסה רק במאבד נכסי זו שיטתו כאן אבל בב"מ חולק על הרי"ף דס"ל איפכא דמדינא לא יוכל דא"ל לאו בע"ד דידי את ע"ז חולק הרא"ש דבתפיסה ל"ל לאו בע"ד דידי את כן פשוטן של דברי' אלא דצ"ל מה נפקותא איכא אי מדינא או מתקנה ועיי' ב"ח וש"ך סי' ק"ה ובתומים ולפע"ד הנפקותא רבה לשיטת הרי"ף אפי' עשה המלוה שליח לתפוס ל"מ דאמור יאמר לאו בע"ד דידי עד דכ' לי' אפיק לנפשך והרא"ש ס"ל דל"ל לאו בע"ד דידי את בתופס אבל משום לא שבקת חי ל"מ תפיסה ובעשאו שליח ל"ש ל"ש חי כיון דמדע' ושליחו' המלוה הוא כנ"ל פשיט וברור:

ועוד נראה לי נפקות' בתופס מנכרי לשיט' הרי"ף ל"מ תפיסה גם מנכרי אם לא כשירד מנכסיו משום תקנתא ואם מישראל תקנו תפיסה בירד קו"ח ישראל מנכרי. אבל לרא"ש דמדינא מהני אפי' לא ירד מנכסיו ומתקנתא דלא יתפוס משום לא שבקת חי פשיטא דישראל מנכרי לא עשו תקנה לטוב' נכרי כמו דלא תיקנו משיכה בקנין שבין נכרי לישראל לטוב' הנכרי ואיכא נפקותא רבתא ובתשובה הארכתי בזה. ועיי' ריטב"א שכ' דמשום תופס לבע"ח ל"ק כאן דלא התכוון לתפוס בע"כ רק בשליחו' הנות' עיי' בו ושם בתשובה בארה:

לא דכ"ע הולך כזכי כ' רש"י במתנה דל"ל אחריו' ותוס' כ' היכא דפטרו מאחריו' או בשחרור. נ"ל דרש"י לא כתוב ופטרו דס"ל כל דליכא אחריו' בלא"ה אינו חוזר דיחזיק בו ככל תופס לבע"ח ואפי' בחב לאחרי' ס"ל דאין הלוה יוכל לעכב רק בע"ח אחרי' וכ"כ בקרבן נתנאל דלוה אינו מעכב בשביל אחרים. ושחרור י"ל ס"ל לרש"י דהוי כמתנה ותן שאני כשיטו' הרמב"ם והרמ"ה ולכן הוצרך להמציא נפקותא במציא' כנ"ל. אלא דקושי' תוס' חמורה הא במתנה קיי"ל הולך לאו כזכי. והנלפע"ד ע"פ המבואר בש"ע דבתן והולך במתנה לעני אינו יוכל לחזור משום נדר וכ' הסמ"ע דבאומר אתן יוכל לשאול על נדרו משא"כ כשנותנו לשליח ל"מ שאלה כמו אתי ליד כהן וכמו אתי ליד גבאי. ובתומי' כ' דשאני גבאי דיד עניי' הוא וזכה שוב ל"מ שאלה משא"כ ביד שלית כיון דהולך במתנה לאו כזכי הוי כבידו ואולי יוכל לשאול עיי' בו. והנה מסתברא דכן הוא כל שלא זכה בו