כתב סופר גיטין חלק א סא

דקנה י"ל ה"ה בתן מנה ויש לו פקדון מנה בידו מהני אלא לאמת דרב גם במלוה אמר מוכח מדנקיט מנה לי בידך ול"א סתם תן מנה והא לא בא לשלול מלוה ע"כ דבדיוק נקיט מנה לי בידך לאפוקי תן סתם וכן מוכח משמואל דאמר מלוה לי בידך. והא"ש דלק"מ לר"פ דמפרש דברי רב במעמ"ג והא לא קתני במתני' מנה לי בידך או זה לפי דס"ל לר"ז דרב דוקא בפקדון ס"ל דקנה לא מוכח מרב דיש קפידא לומר דוקא מנה לי בידך ורא"ש בתשובה להלכתא כ' שפיר דוקא באומר מנה לי וא"ש נכון ועיי':

ועפ"ז מצאנו עוד הפעם מקו' ישוב לקושי' תוס' על רב דלא מוקי מתני' במעמ"ג ובאין צבורי' ולפמ"ש לק"מ לר"פ דס"ל דרב ה"ה במלוה אמר מוכח מתוך דברי רב דס"ל דוקא באומר מנה לי בידך שוב א"א למוקמי מתני' במעמ"ש דקשה דחסר במתני' כל זה וע"כ מתני' לאו במע"ג איירי וא"ש:

והרווחנו עוד לישב קושי' תומי' סי' ס"ו על ר"פ דלמא רב משו"ה מוקי מתני' בצבורי' כדי לאוקמי כרבי' כרבנן דר"מ קדושין מ"ח דס"ל דוקא בפקדון הגם דרב ס"ל להלכתא כר"מ מ"מ ניחא לי' טפי למוקמי מתני' כרבי' כמ"ש תוס' לעיל ע"א להכי לא מתרץ מתני' משום מצוה לקיים כו' וכבר ישבנו קושי' זו לעיל ע"א. ועכשיו עלה בידינו עוד ישוב כיון דס"ל לרב גם במלוה ע"כ לנו לומר דס"ל דוקא באמר כהאי לישנא מנה לי בידך כמה דאמר שמואל ג"כ. שוב א"א למוקמי מתני' בטענ"ג ואפי' בצבורי' לא א"ש כרבנן ומיושב קושי' תוס' ותומי' ע"ד נאה וסלול ומכ"ז ראי' לשיט' תשוב' הרא"ש ועיי' בכ"ז:

והנה באמת יש לדייק קצת מדנקיט רב בהאי לישנא מנה לי בידך משמע באומר כן קנה ובלא"ה לא וברא"ש בתשוב' ובש"ע מביא שני דיעו' בזה והי' נלפע"ד דרא"ש לשיטתו שפיר מוכח מלישנא דרב דוקא בהאי לשון תקנתא דמעמ"ש אבל לשיטת הרי"ף ודעימי' דס"ל דקנה דאמר רב היינו שהנותן מסולק לגמרי ואין המקבל יוכל לחזור עליו י"ל דבדיוק אמר רב מנה לי בידך משום חזר' המקבל על הנותן דנ"ל לשיטת הרי"ף דאינו חוזר עליו דהוי כפוטרו לגמרי וכתבו דאמר הנותן הא אוקמי גברא בחריקאי היינו ביודע המקבל שיש לנותן אצל המקבל והוא כדין מע"ג כיון דהלוה או הנפקד יוכל לחזור בו וסמך דעתו דמקבל על זה ופוטרו לנותן אבל כשאינו יודע שיש לו אצלו הגם שאין הנפקד או הלוה יוכל לחזור בו דמסתמא להלוא' או פקדון שבידו התכוונו כמ"ש רמב"ן אבל הוא המקבל לא ידע מזה מאומה וסבור הוא שמצווה להלוות לו בוודאי לא פטר את הנותן ומ"מ דין מעמ"ש י"ל שאין הנפקד חוזר בו דגם הרי"ף מודה כשמתנה המקבל שאין פוטר לנותן מ"מ דין מעמ"ג י"ל וכ"כ התומי' בפשיטו' וכן בזה כנ"ל נכון לדינא:

ולפ"ז י"ל לרי"ף ודעימי' דס"ל דקנה היינו לגמרי ואין לו עוד על הנותן י"ל להכי נקיט רב מנה לי בידך דאל"ה יוכל לחזור על הנותן ולא שייך קנה אבל מ"ע הלוה ונפקד לא יוכל לחזור בו אבל לרא"ש דס"ל לעולם יוכל לחזור על הנותן ולא דייק לשון קנה כמבואר מדנקיט רב דוקא מנה לי מוכח דוקא בלשון זה אבל בלא"ה אין לו דין מעו"ג כלל כי הלכתא בלא טעמא הוא וקפדו ותיקנו בזה"ל כנ"ל לבאר ועיי':

במעמד שלשתן קנה. הוכיח תוס' דאפי' בע"כ קנה מש"ס ב"ב באיסור גיורא דאמר אמר לא איזול וע"כ לאו משום בושה דהי"ל לחוש ג"כ שיאמר זכה ור"ן כ' דאפשר שיוציא מתח"י ונראה לי בוודאי אי שתק לכ"ע מהני ולא פליגו תוס' ור"ן ויתר ראשוני' רק בצווח שאינו רוצה דאי שתק הוי כצווח ויוכל לומר אח"כ דלא הי' מרוצה והי' בוש מלומר שאינו רוצה איך כ' תוס' שאין לומר מפני הבושה ור"ן כ' באמ' מפני שבוש לא אבל הי' לי' לשתוק ובוודאי בשתיק' בושה אין כאן רק כשאומר בפה מלא שאינו רוצה וע"כ שתיקה וודאי מהני לכ"ע ובע"כ היינו כשאומר שאינו רוצה וכן נראה מסתימ' הפוסקי' וכ"כ בתומים מפורש דשתיקה לכ"ע מהני וכן נראה דהא תיקנו מפני תקנ' השוק ואם דוקא שצריך שיאמר בפה שרוצה לאו כ"ע דינא גמירי שיאמר אין בוודאי תיקנו אפי' בשותק כנ"ל. ולפ"ז מוכח דתוס' וראשוני' ס"ל דבזכה ושתק דלא יוכל לומר אח"כ שלא רצה לזכו' לו דהא כ' תוס' וראשוני' דאין לומר שלא הלך מפני הבושה הי' לו לחוש ג"כ שיאמר זכה ואי בזכה בשתק יוכל לומר שלא רצה לזכו' לו י"ל לכן לא חשש שיאמר לו זכה ישתוק ובושה אין כאן אבל כשיקנהו במעא"ג יהי' בוש לומר בפה מלא שאינו רוצה ש"מ גם בשאמר זכה ושתק שוב א"י לומר שלא רצה דשתיק' בזה כהודאה דמי' ועיי' טור סי' קכ"ה ובסמ"ע וש"ך שם ועיי' פ"י ב"מ סוגי' דתופס לבע"ח:

וראיתי דבר נכון בג"ת שכתב לדחו' ראי' תוס' מאיסור גיורא די"ל מפני איסור גיורא שהי' סמוך למיתתו לבושת השעה מפניו לא חש אלא שהי' בוש מפני ר"מ בר רחל שנשאר בחיי' ואם ירצה להקנוי במעמ"ג במעמד ר"מ ב"ר יבוש מפני רמב"ר אבל כשיאמר זכה שלא בפני ר"מ ב"ר לא הי' בוש מפני איסור גיורא לחיי שעה שלו לא הי' לבושה ונכון אשר דיבר:

ועיי' תומי' שכ' דראי' שמביא הרא"ש לשיט' רמב"ן דאם המקנה עושה שליח ל"מ מדאמר רבא לא אזילנא דלמא שליח וע"כ דל"מ וכ' דראי' זו אינה רק לרא"ש לשיטתו דס"ל מעמ"ג בע"כ מדאמר לא אזילנא ואין לומר משום בושה דהו"ל לחוש שיאמר זכה אבל לרמב"ן ודעימי' דס"ל דוקא ברצון ומפני הבושה לא הלך ליכא ראי' דע"י שליח ל"מ דאי ישלח שליח יאמר שאינו רוצה ובושה ליכא דא"ג לא הי' שם אלו דבריו ז"ל ודבריו תמוהי' הלא הר"ן ס"ל דמעמ"ג ברצון ורבא מפני הבושה לא הלך ומביא ראי' דע"י שליח ל"מ והתם וקשה הא ע"י שליח יאמר שאינו רוצה אבל הפשוט דאם שלח שליח ויקנה לר"מ ב"ר במעמדו יהי' בוש מפני ר"מ ב"ר וגדולה הבושה מפני ר"מ ב"ר יותר מפני איסור גיורא שילך לעולמו ופשוט:

והנה הרא"ש כ' דמדאמר ר"א בההוא הנאה כו' אין ראי' דדוקא מרצונו די"ל דאמדו כי כ"א רוצה בסתמא בההיא הנאה כו' ואם א' אינו רוצה בטלה דעתו. והקשה בג"ת א"כ מה מקשה אלא מעתה הנהו דב"ב אלישב וכי תימא ה"נ נתת דבריך לשעורי' נימא בטלה דעתו ככל שאינו רוצה והניח בצ"ע ובמח"כ אפי' ריח קושי' אין כאן הא בבני ב"א לכ"ע לא ניחא להו דהשני קשה מראשון ולא בטלה דעתו שאינו רוצה דכ"ע אינו מרצי' לדדהו ופשוט:

עוד הקשה לדסוברי' מועמ"ג בע"כ מה מקשה אלא מעתה כו' וכ"ת ה"כ נתת דבריך שעורי' הלא כשאומר אינו רוצה בכ"מ לא מהני ואפי' אם האומדנא דנייח לו ונתנו דברי' לשעורי'. גם קושי' זו לק"מ דהא חידש ר"א דאיכא אומדנא דגמר ומשעבד נפשי' וכ' רש"י דגמר בלבו ואנן סהדי כי בלב שלם משעבד נפשי' כהא דאמרו בב"מ בהאי הנא' דקא מהימנא לי' משעבד נפשי' להיות כשואל ולולי האומדנא בההיא הנא' דמהימנא לי' לא הי' מהני תנאו, וה"נ לולי האומדנא דבלב שלם משעבד עצמו לא הי' מהני אמירה דילי' שרוצה אלא דאיכא אומדנא דמשעבד נפשי' בלב שלם בההיא הנאה ומקשה שפיר בבי ב"א דליכא אומדנא אפי' יאמר בפה שרוצה לא מהני וכ"ת ה"נ נתת דבריך לשעורי' לפעמי' מהני אם יאמר רוצה אני ולפעמי' ל"מ אבל כשאמר איני רוצה לא נתנו דברי' לשעורי' דלא תקנו מעיקרא רק כשיאמר רוצה אני או ישתוק ולא בעמד וצווח שאינו רוצה ולק"מ וגם זה פשוט:

תוס' בשם ר"ת דבמעמ"ג א"י למחול ומביא ראי' מש"ס קדושי' דלא מתרץ דפליגי רבנן ור"מ אי סמכה דעתה ש"מ דבמע"ג א"י למחול ושוב הקשה מש"ס ב"מ דאמר רבא ש"מ דשמואל וקשה אולי מכרה במעמ"ג, ונ"ל ליישב קושי' תוס' מב"מ עד"פ קצת ע"פ שיטו' החולקי' על הראב"ד וס"ל בכותב משעבדנא לך כו' יוכל למחול ועיי' רא"ש כתוב' פ' הכותב דמסתמא אינו רוצה לשעבד לכל דאתי מחמת שעבוד גופו רק שעבוד נכסי' וכאן כ' דמשו"ה במע"ג א"י למחול כיון דהלכתא בלא טעמא כמו ששעבדו לו שעבוד נכסים הגם שאינו מה"ד כן שעבדו לו שעבוד גופו כדי שא"י למחול ויש בו צורך לתקנת השוק שתיקנו. ולפ"ז לפי דאמר אמימר דהוא כהלכתא ובטעמא דנעשה כאומר לו משעבדנא לך לא תיקנו יותר רק כפי הדין באומר משעבדנא לך כו' דיוכל למחול וה"ה במעמ"ג יוכל למחול דלא אמרו רק למה שהוא כהלכתא אבל למסקנא דהוא הלכתא בלא טעמא כיון דע"כ דלא כהלכתא הוא מה לי שעבוד נכסי או שעבוד הגוף בוודאי תיקנו שא"י למחול לאלומי תקנתו ויש בו צורך. ואקדי' עוד למ"ש תוס' לקמן דקושי' ש"ס הקנה לנולדי' אינו אלא לר"ה אבל לר"נ דס"ל מזכה לעובר קנה לק"מ ועיי' פ"י שם לר"נ י"ל הלכתא בטעמא הוא ע"פ הדין. וא"ש די"ל דש"ס בקדושין דשקל וטרי שם אליבא דרב דס"ל מקדש במלוה אינו מקודש' ומתרץ אליבי' דפליגו במלוה של אחרי' ובמלוה ע"פ במעמ"ג דאמר ר"ה אמר מנה לי בידך כו' לא יוכל לתרץ דכ"ע אפי' במלוה ופליגו אי סמכ' דעתה דהא לר"ה אמר רב ע"כ מלתא בלא טעמא הוא בוודאי תקנו ג"כ שלא יוכל למחול. ול"ק מרבא בב"מ דאמר ש"מ איתא לדשמואל י"ל ס"ל כר"נ דמזכה לעובר קנה לא צ"ל דתקנו הלכתא בלא טעמא אלא דהוי כאומר משעבדנא לך כו' ולא יותר ויוכל למחול כמו באומר משעבדנא לך כו' ולר"ה אמר רב דהוא הלכתא בלא טעמא ואינו יוכל למחול י"ל מתרץ הבריי' כאביי בב"מ בשטר כתובה יוצא מתח"י והלכתא דר"פ ס"ל הלכתא דמזכה לעובר ל"ק ע"כ הלכתא בלא טעמא הלכתא ג"כ דא"י למחול וא"ש ועיי':

והנה בחי' רמב"ן קדושין וכן בר"ן שם בשמו מדהשמיט הרי"ף ולא כ' דמקד' במלו' בע"פ דאחרי' דמקודש' דהא קיי"ל מעמ"ג אפי' במלוה ש"מ דס"ל דמקדש במעמ"ג יוכל למחול ולא סמכה דעתה וקיי"ל כרבנן במקדש בשט' דל"ס דעתה והא דלא מתרץ כ"ע אפי' במלוה ובסמכה דעתה פליגו דרצה לתרץ דפליגו בעיקר הקני' כמו דמתרץ תחלה דפליגו בשטר אם קנת' או לא. וכל עין רואה יראה גדול הדוחק עכ"פ הי' לי' לתרץ ואיבעי אימא דפליגו בסמכ' דעתה כמו דמתרץ בשטר וזה תי' מרווח יותר דלא צ"ל דרב נקיט הלכ' כר"מ נגד רבנן. ולפע"ד נראה בישוב הרי"ף עפמ"ש הרמב"ן בקדושין די"ל בכ"מ דבמע"ג יוכל למחול והא דלא מתרץ דפליגו בסמכ' דעתה דס"ל לש"ס כל דמקדש אותה במע"ג בוודאי סמכה דעת' דיהי' בוש למחול וכ' דקשה על הרי"ף בין לטעמא דא"י למחול ובין משו' דוודאי סמכה דעתה הו"ל להביא הך סוגי' דלהלכתא מקודש' או משום דא"י למחול או משום דוודאי סמכה דעתה ונדחק בישובו כהנ"ל. ונ"ל לומר דרי"ף ספוקי מספקא לי' אם משו"ה לא מתרץ דפליגו בסמכ' משום דכל מעמ"ג ל"י למחול או דיוכל למחול רק בוודאי סמכה דעתה ולדינא ספק הוא אם במעמ"ג יוכל למחול או לא וכיון דספיקא דדינא הוא ממילא אם